[{{mminutes}}:{{sseconds}}] X
Пользователь приглашает вас присоединиться к открытой игре игре с друзьями .
Обычный иврит
(10)       Используют 48 человек

Комментарии

Мультилингва 7 августа 2021
Словарь включён в программу мероприятия [08.08.21 - 29.09.21] Мультилингва МЕГА 3.
HelixOfTheEnd 11 июня 2021
длина текстов вполне стандартная, а вот с кавычками - да, беда... иногда бывает за одну сессию печати больше 50% текстов с кавычками.
liuluil 13 января 2021
почему все тексты такие длинные и с кавычками, не могли подобрать тексты полегче, как например в других обычках, ужас какой-то для печати на скорости.
Мультилингва 15 августа 2018
Словарь включён в программу мероприятия [18.07.18 - 07.09.18] Мультилингва МЕГА 2.
Написать тут
Описание:
Тексты длиной 270-300 символов, без огласовок
Автор:
Phemmer
Создан:
5 марта 2016 в 16:54 (текущая версия от 21 октября 2021 в 22:21)
Публичный:
Нет
Тип словаря:
Тексты
Цельные тексты, разделяемые пустой строкой (единственный текст на словарь также допускается).
Информация:
Поиск и подбор материала: I_rena
Нарезка отрывков словаря: Phemmer
Содержание:
1 והיא אמרה "תוציא אחת מאתנו לחופשי. אל תפחד, אנו בעצמנו נטפל בשאר דברים." אמנם השוליה זכר את איומיו של הטוחן, ובכל זאת פתח את הכלוב ושיחרר חסידה אחת. כשהטוחן ראה זאת, רץ אליו מיד וכרת את ראשו. החסידה ששוחררה עפה בסיבובים מעל הטחנה. כשראתה מה קרה, הביא ה מיד ענף קטן ושמה על הגוף המת של השוליה.
2 התרגז נורא הטוחן, הרג את השוליה, הוציא את לבו וזרק ליד הגופה. אך החסידה השלישית חטפה את הלב, שמה אותו על הגופה ועפה משם. אך חזרה מהר והביאה במקורה טיפות מים אחדות בתוך קליפות אגוז. היא טפטפה את המים על הגופה והצעיר קם כאילו לא קרה כלום. כשראה זאת הטוחן-המכשף הוא נבהל כל כך שנפל על הארץ ומת במקום.
3 הוא חשב שזה חלום, אך אז נפתחו דלתות האולם ולחדר נכנסו שלוש נסיכות, השתחוו לו ואמרו "אנחנו החסידות שהוצאת לחופשי. תודה לך על מעשיך. עכשיו תוכל לבחור את אחת מאתנו ולשאת אותה לאישה." השוליה בחר את הבת הצעירה ביותר. הם חיו באהבה ובשלום ואם לא מתו, חיים כך עד היום. חי פעם בחור צעיר, אנדריס שמו.
4 ומיד בעלת הבית חדלה לנזוף והתחילה לרקוד. רקדה ורקדה כל זמן שניגן. ראה אנדריס שהזקן לא היתל בו. ובאותה העת מלחמה פרצה בגבול המדינה. צבאות שכנים התנפלו והתקרבו כבר לעיר הבירה. לוחמי המלך לא יכלו לעמוד בפני האויב והמלך הכריז שמי שיצליח להגן על עירו, יקבל את מחצית המלכות, וכתוספת את בתו היפה לאישה.
5 אף אלוף של צבא המלך לא ידע איך לעמוד מול ההתקפה, והמלך ראה כבר כי הכל אבוד. שמע על כך אנדריס והחליט לעזור למלכו. הוא עלה על גבעה שלפני עיר הבירה וחיכה לצבא האויב. וכשאלה הופיעו, הוציא את החלילית והתחיל לחלל. חיילי האויב שכחו על המלחמה והתחילו לרקוד. יום שלם חלל אנדריס ויום שלם חיילי האויב רקדו.
6 לקראת ערב השתתקה החלילית והחיילים נפלו עייפים ארצה, וכשהתעשתו, חזרו בגנבה לביתם. כשאנדריס גמר לנצח את האויב פנה אל ארמון המלך וביקש את הפרס. אלא שהמלך לא רצה להשיא את בתו לרועה פשוט. הוא אסף את שארית לוחמיו ורצה לגרש את אנדריס מהמדינה. אך כשרק הלוחמים באו אל אנדריס הוא התחיל לנגן בחלילית הקסם שלו.
7 ראה המלך שאין ברירה, השיא לו את בתו ונתן גם שליטה העל מחצית המדינה. אנדריס נשא את הנסיכה לאישה והם חיו מאז באושר ובשלום. בבית ישן ורעוע חיו סבא איוון וסבתא מריה. חיה אתם גם נכדה יתומה, אניוטקה. הילדה הייתה לא גבוהה, אבל חריפה, נבונה. אף שלה קטן והעיניים ביום יפה כחולות, בסגריר אפורות וכהות.
8 והנבט גדל מהר, לא לפי ימים אלא לפי שעות. והוא קיבל כוח והגיע ממש עד התקרה. סבא פירק את התקרה והצמח עלה עד עליית הגג. סבא פתח חור והצמח הגיע עד הגג. צריך היה לפרק את הגג. ואניוטקה עדיין משקה את הצמח, כי הנחל לא רחוק, אפשר בקלות להביא מים. והאפון הגיע עד השמיים, חזק ועמיד כמו שיח, כמו עץ.
9 הוא שם אותה בכיס והתחיל לטפס על האפון. הוא עולה לאט, קוטף את התרמילים, ותוך העבודה שכח לגמרי את הנכדה. החליט לנוח, רצה להוציא מהכיס שקית טבק, ובמקום הטבק משך במקרה בצמה של אניוטקה. הוציא אותה. והיא לא הספיקה אפילו לצעוק כשנפלה מטה. נפלה, נפלה עד שהגיע לאחו. הסתכלה מקום מוכר.
10 התחילה סביב – ללכת הביתה. וסבא המשיך הלאה והלאה. טיפס, טיפס עד שהגיע לשמיים. אבל כשרק עלה על השמיים נשמע רעם והתחיל לרדת גשם. סבא רץ, חיפש מכסה כדי לא להירטב, ותעה לגמרי בשמיים. רק אז נזכר בנכדה, חיפש בכיס, והיא איננה. מה לעשות? התחיל לקרוא לאניוטקה, חיפש. אבל איפה! התחיל סבא איוון לקונן, לצעוק.
11 התחיל לפול ארצה. למזלו נפל ישר לתוך ביצה "פלוך". בקושי הצליח לצאת משם. הבית המעוקם שלו חזר סבא איוון הביתה ורואה – עומד, ועל הסף יושבת סבתא מריה עם הנכדה אניוטקה ובוכות מרות. הן ראו את סבא והתחילו לרוץ לקראתו, לחבק, לנשק, בוכות וצוחקות משמחה – הכל. השכנים שמעו רעש, באו ושמחו אף הם.
12 למחרת התחילו לקלוף את האפונה. וראה זה פלא. בכל תרמיל ישבו אפוני זהב. ערמה שלמה של אפונים כאלה מצאו. מאז הם חיו טוב. קנו בגדים חדשים לאניוטקה, בנו בית חדש. כמה זמן עוד חיו, איש לא יודע. אבל הזקנים מספרים שבמקום בו עמד הבית הישן שלהם צומחים פרחים יוצא דופן. קראו להם "איוון ומריה".
13 והזקן מחזיק מחרוזת כחולה בידיים ואומר "אני לא נותן אותן במתנה אך גם לא מבקש הרבה. כשאתן תופרות בגדים, נשארות שאריות. תביאו לי את שאריות הפרוות שנשארו אצל כל אחת." שמחו הבנות. עבור מחרוזת כזו כדאי לתת גם פרווה שלמה. רצו לאסוף את השאריות, ממהרות. הזקן התחיל לברור את הסחורה.
14 הייתי אז קטן מאוד ועוד לא ידעתי לדבר היטב, אך אני זוכר עדיין איך הסיפורים האלה לא נתנו לי לישון עד חצות. תמיד רציתי לראות את העכברים המדברים והשרים. לא ידעתי איך לשאול את האומנת ולמעשה לא ידעתי בדיוק מה זה עכבר. אך פעם ישבתי על ספה רכה ושיחקתי בבובות שלי. האומנת יצאה לאן שהוא ונשארתי לבד.
15 מאז נעשיתי ללוכד עכברים. השתמשתי בכל מיני מלכודות ואמנם לכדתי אחדים. הרבה פעמים החזקתי אותם בכלובים או בין שמשות כפולות של החלון, אבל עברו שנים רבות עד שהכרתי את העכבר המדבר. בינתיים גם שכחתי את הסיפורים של האומנת, אך אוכל לספר לכם שעכבר מדבר, או יותר נכון עכבר מזמר, קיים גם קיים.
16 לפני עשרים שנה, מאוחר בערב, ישבתי בחדרי וקראתי ספר. בבית כולם כבר ישנו, שקט שרר סביב. ופתאום שמעתי צלילים מוזרים כלשהם, דומים לשיר של ציפור. הקשבתי היטב – השירה היא בחדר שלי, ממש תחת הארון עם ספרים. רק זזתי והשיר נפסק. ישבתי בשקט ותוך דקה שוב נשמעו הצלילים המוזרים, אך הפעם כבר מתחת המיטה שלי.
17 הנמנום שלי עבר. הרי זה העכבר המזמר שאותו חיפשתי במשך שנים רבות. ועכשיו הבטחתי לעצמי לתפוס אותו, מה שלא יהיה. שוב פיזרתי מלכודות בכל הבית, תפסתי הרבה עכברים, אך לצערי הם לא שרו. אך בסוף האיר לי מזל פנים. תפסתי את העכבר המזמר, הכנסתי אותו לכלוב והוא הוכיח את הכישורים שלו.
18 הוא חי אצלי מעל חצי שנה. מהר התרגל, התביית אך כל רעש קטן הבהיל אותו. הוא בנה לעצמו קן מצמר גפן ששמתי בכלוב, ישב בו כל היום ושתק. אך כשבא ערב, נפסקו הרעשים, כולם שכבו לישון, העכבר היה יוצא מהקן שלו, אכל, שתה, ניקה היטב את פרוותו, טייל בכלוב ושר, שר כל כך יפה שאפשר היה להשוות זאת לקול של לציפור.
19 היה משעשע להביט עליו כשהיה מתיישב על רגליו האחוריות ומתחיל להשמיע את השירים שלו. הייתי מראה אותו לחברים כמו איזו יצור מופלא וכולם נוכחו לדעת שקיימים עכברים מזמרים. אך אף אחד לא ידע להסביר את התופעה. וגם אני זמן מה לא יכולתי להבין זאת. אך הדבר התברר לגמרי במקרה, והוא גם פשוט מאוד.
20 חום כבד הכביד על בני-אדם ועל בעלי חיים. ירדתי מהסוס ובזמן שפירקו את המטען של הגמלים והכינו ארוחה, נשכבתי על שמיכה, כדי לנוח. ופתאום אני שומע צלילים מוכרים, דומים מאוד לאלה של העכבר המזמר שלי. הסתכלתי – ראיתי מאורה קטנה במדרון של תל חולי, ולא רחוק משם יושבת חיה קטנה בעלת זנב שעיר, מסתכלת סביב ושרה.
21 זה היה גרביל החולות, אחד מהיצורים הקטנים שחיים במדבריות חול. גרבילים דומים מאוד לעכברים, אך הם גדולים יותר ובעלי זנב מכוסה בפרווה. הם חיים במשפחות וחמולות בתוך מאורות שאותן חופרים בחול, והם ניזונים מזרעים של צמחי מדבר השונים. כשהם שבעים הם מתרוצצים בחול ומשחקים בדומה לעכברים שלנו.
22 אך באותו הזמן, על פסגת התל, לא רחוק מהמאורה, יושב גרביל זקן. הוא השומר שמשגיח פן יופיע אויב, ובאותו הזמן גם מזמר את השיר שלו. פתאום מאחורי התל השכן הופיע פרצוף ערמומי בעל יניים ירוקות ואוזניים גדולות. הוא מציץ ומסתתר שוב. ע כשהשומר ראה אותו שרק וקפץ למאורה. כך גם עשו כל הגרבילים הקטנים.
23 מאחורי התל יצא קורסק, שועל מדבר קטן, אך היה כבר מאוחר, לא יכול היה לתפוס כל שלל. הקורסק הרעב הלך הלאה לחפש מזון. בחורף גרבילים רבים נכנסים לאוהלי הנומדים והם חיים שם כמו העכברים שלנו. אך שם הם לא שרים, הם מסתתרים ושותקים, כדי לא להתגלות, ויוצאים לשדוד את הרכוש רק בלילה.
24 כשהעכברים חיו מרוחקים מבני-אדם, הם שרו בדומה לגרבילים. אך כשהם בבתים הם אבדו את התכונה הזו. אבל ההרגל תורשתי הוא כה גדול שלפעמים בא לידי ביטוי בעכברים, אך אצל בודדים בלבד. אלה הם העכברים-זמרים ששמשו לסיפורים על עכברים מדברים, שסיפרה לי האומנת. חי פעם אדם עני בשם צין. הוא לא הצליח בשום דבר.
25 אם זרע אפונה – הציפורים אכלו את הזרעים. אם יצא לנהר לדוג – הסירה שלו התהפכה. כזה חסר מזל היה עד שהשכנים קראו לו "צין האומלל". הלך פעם צין האומלל בשדה ומצא טבעת נחושת. טבעת פשוטה, ורק על ההיקף שלה מצויירים היו דרקון ואנפה. הוא חזר הביתה, שם את הטבעת על אדן החלון ושכב לישון.
26 מהיום שהטבעת נחה על חלון הבית השתנו חיו של צין האומלל. זרע תירס – קיבל יבול עשיר כל כך שכל השכנים קנאו בו. הלך לדוג – הדגים בעצמם קפצו לסירה. ועכשיו טוב היה לחיות לצין האומלל. כל בוקר אכל לחמניות לארוחה, כל צהריים – מנות אטריות מתובלות, כל ערב – תבשיל נצרי במבוק. את הטבעת הוא שכח לגמרי.
27 חייך צין האומלל ובעצמו ענד את הטבעת על אצבעו של הסוחר. אך כשרק הסוחר עזב את ביתו, על צין האומלל נפלו צרות. את נבטי האורז אכלו הציפורים, הסירה נסחפה לים, ברד השכיב את שדה הדוחן. ובלילה נפלה גחלת מהתנור והדליקה מחצלת. ולולא הכלב, שהעיר את צין האומלל, כל הצריף שלו היה נשרף.
28 החתול עלה לכלב על הגב וזה התחילו לשחוט. הנהר היה רחב וגלים גבוהים, מים קרים, קרים מאוד. הכלב התאמץ מאוד אך לא האט והמשיך לשחות. הוא רצה מאוד לעזור לבעל הבית שלו. ובסוף הם הגיעו לחוף. הכלב נח מעט ואחר כך הם שוב המשיכו לרוץ. הכלב קדימה, לפי הריח, והחתול אחריו עם הזנב מתוח כמו חץ.
29 והחתול ניסה בציפורניו לשרוט לו את פניו. אך הכלב היה חזק יותר. הוא תפס את החתול בעורפו וכמעט וחנק אותו למוות. רק בקושי, אחרי תחנונים, הצליח החתול להשתחרר ממנו. כל זה קרה לפני הרבה, הרבה זמן. אבל הכלבים זוכרים את בוגדנות של החתול והם כבר לא חיים יותר בשלום ובידידות עם העדה החתולית.
30 מיום ליום הוא נחלש יותר ובסוף נעשה כל כך חלש שרק בקושי יכול היה לצאת מהמערה שלו. המצב הזה הדאיג במיוחד את השועל. מצב גרוע! כשהאריה היה בריא השועל הסתובב תמיד קרוב למערה שלו וזכה בנתחים טעימים מהשאריות. ועכשיו הוא נאלץ למצוא לעצמו את המזון, וזה לא היה קל, כי הוא התפנק ליד האריה ושכח כבר כיצד לצוד.
31 צריך להחליט מי מאתנו ייקח את הנחלה.. אני מציע שנתחרה בחריש. לפני שנאכל ארוחת בוקר נצא לשדה ונתחיל לחרוש. מי שיחרוש יותר תלמים עד הצהריים ייקח את כל הנחלה. האח הצעיר תמיד שמע בקולו של הבכור והסכים להצעה. אלא שהאח הגדול קם מוקדם מאוד בבוקר ואכל ארוחה גדולה בסתר, כדי שיהיה לו הרבה כוח.
32 לצעיר לא נותר אלא לעזוב את הבית. הוא מצא לו מערה בהרים והתגורר בה. לפרנסתו הלך לאסוף ביער זרדים יבשים להסקה ומכר אותם בעיירה. יום אחד הלך האח הצעיר ליער ועל אחד העצים ראה קן גדול. הוא חשב שאולי ימצא בו ביצים שניתן לאכול אותן, לקח מקל ארוך והתחיל לדפוק בקן כדי לפרק אותו.
33 אמנם השקית שלו הייתה קטנה, אך האוצרות שאסף בה הספיקו לו כדי לבנות לעצמו בית יפה ולקנות חלקת אדמה יפה, שממנה יכול היה להתפרנס. האח הבכור ראה איך התעשר אחיו וקינא בו. הוא בא לבקר אצל אחיו הצעיר ושמע את סיפור התעשרותו. אמנם המשק שירש הספיק לכל צרכיו, אך לחמדן זה שום דבר לא היה די.
34 השמש עלתה וכשראתה את הגנב זרקה עליו את קרנותיה ושרפה אותו כליל. אצל אישה זקנה עניה אחת חי תרנגול לוחמני, כזה שתמיד חיפש להתקוטט. ובקרבות שלו מרטו לו מרבית נוצות מזנבו. לכן גם קראו לו בעת זקנה "פטיה המרופט." פעם אחד התחילה הזקנה להכין בצק לעוגה, ופטיה המרופט הסתובב סביבה.
35 הדובה אוהבת דבש מעל הכל. היא שברה את כל הכוורות, אכלה דבש לשובע וברחה. באו כל המכוורת הרוסה, משרתי הצאר ורואים – והתרנגול חי ובריא. תפסו את פטיה המרופט והכניסו למרתפי האוצר של הצאר. החליטו לכלוא אותו שם עד שימות מרעב. והתרנגול הרעב התחיל לנקר את מטבעות הזהב. נוקר ובולע ורק מביט לצדדים.
36 הזקנה ראתה את הזהב, הופתעה אבל שמחה. הביאה לתרנגול עוגה גדולה, כבדה אותו. והתרנגול מרוצה שחזר הביתה, מתהלך בחצר, מנקר בעוגה. ומאז הפסיק פטיה המרופט להתקוטט. התחיל לחיות עם כולם בשקט ובשלום. על השבילים עומדים הספסלים רחוק זה מזה, ובאמצע הגן הם מתקרבים במעגל, כאילו לריקוד כלשהו סביב ארגז החול.
37 החול נרטב קצת מגשמי הלילה. אם הילד הביא תבניות הוא יכול מיד לאפות בשמש עוגות קומתיים. עם את אפשר כבר לבנות עיר שלמה ובתים גבוהים, מנהרות רכבת תחתית, מוסך למכוניות. זניה הביאה אתה דלי קטן וכף ואמא שלה הביאה, על כל מקרה, גם כדור ברשת. את הכדור אמא שמה על הספסל לידה ופתחה ספר.
38 הוא הוריד אותן על החול לא כמו זניה, בשורות ישרות. קוסטיה סידר את העוגות במפוזר, איפה שרק הזדמן, בכל שטח הארגז, על הברכיים שלו, על מכונית המשא של ילד אחר.. ושתי עוגות נפלו אפילו על הגג של הבית שאותו בנו גליה וואליה. זה היה מצחיק מאוד. והכדור של זניה קפץ על השביל, הסתבך בדשא ונעצר.
39 ואצל אמא על הברכיים מונחת רק רשת ריקה. מיד נמאס לזניה לשחק עם עוגיות החול. הכדור על השביל, הכדור תחת הספסל. קוסטיה על ארבע זוחל תחת הספסל.. כשקוסטיה הוציא את הכדור ורצה שוב להקפיץ אותו, זניה עמדה לפניו. לא היה לה שום דבר בידיים, כי היא הספיקה להחזיר לאמא את התבניות והדלי.
40 עכשיו זניה לא אמרה דבר וקוסטיה לא ביקש יותר. הוא נתן לה את הכדור בלי מילה וחזר לארגז החול, לילדות ששיחקו שם. גליה נתנה לו כף. "תעשה דרך לבית שלנו, ותמצא ענף קטן כלשהו, אז יהיה לנו גם גן." וזניה ישבה על הספסל יחד עם אמא וחשבה.. אם היא תיקח את הכדור ותרוץ אתו, אמא תיתן את התבניות לקוסטיה.
41 הנה מגל. אבל תמורת זאת תיתן לי עוד מנה אחת מהיבול. ותחליט מהר, כי בקרוב ירד גשם והאורז של ירקב." האיכר נאלץ להסכים גם לזה. מכל היבול נשארו לו רק שלושה חופני אורז. כל היתר לקח המלווה בריבית. המלווה בריבית בא שוב בדיוק כשהאיכר התחיל לאפות לעצמו לחם. "באתי לבדוק את המאזניים שלך.
42 אם האיכר קיבל מאה רופיות מהקונכייה, המלווה בריבית קיבל מאתיים. האיכר ביקש גלימת דהוטי, ואצל המלווה בריבית הופיעו שתי גלימות. האיכר ביקש צמיד מזל ואצל המלווה בריבית על הידיים הופיעו שניים כאלה. אך זה עדיין לא סיפק את המלווה בריבית. מספר פעמים חשב לגנוב שוב את קונכיית הפלא.
43 עכשיו כבר ידע שלפני שנושפים בה צריך להשתחוות מזרחה. כבר שלוש פעמים התגנב לביתו של האיכר כשזה לא היה בבית, אך לא מצא את הקונכייה. האיכר מעולם לא נפרד ממנה ונשא אותה תמיד על עצמו. כך עברה שנה. הגיע תקופה של הבשלת האורז אך יחד אתה באה גם בצורת על האזור, יובש וחום רב. אלא שהאיכר לא דאג.
44 ובאותו הזמן בשדותיו של המלווה בריבית הופיעו שני נחלים רחבים ועמוקים. האיכר שם את הקונכייה בדשא, התכופף מעל המים ורצה להרוות את הצמא שלו. אך בזווית עינו הרגיש גם שהמלווה בריבית זוחל לכוונו כדי לחטוף שוב את הקונכייה. בלי לחשוב הרבה אמר האיכר "תסנוור לי עין אחת עד הערב", השתחווה מזרחה ונשף בקונכייה.
45 איפה אפשר להשיג אוכל בשביל טילדה? ופתאום ראה על האדמה איזה שהוא דבר, דומה מאוד לפרסה. טים קפץ מרוב שמחה. הרי זה מגנט! הוא הרים את המגנט במקור ורץ שוב למלונה. טופ קפץ מולו ופתח רחב את לועו. אבל טים עצר עוד לפני שניגש למלונה. הוא כיוון את המגנט אל קערת הברזל, וזו זזה וגלשה ישר אליו.
46 היא אכלה את כל הדייסה ועוד חיפשה סביב לקערה, אולי נשאר עוד קצת. שחורי הביא גם קערה של תפוחי האדמה. וגם אותם אכלה טילדה. גם למחרת טים ושחורי הביאו אוכל לאווזה. ושוב היא אכלה את הכל. מהר מאוד טילדה נעשתה עבת בטן ושמנה. אף אחד בחצר לא הבין מדוע טים ושחורי מאכילים אותה כל כך.
47 שמו של טים התפרסם בכל החצר. כולם שיבחו אותו. אפשר היה לשמוע רק "הברווזון הידוע שלנו, טים המפורסם." ושחורי המשיך להיות חברו של טים. הם מעולם לא דעו לכם, מיד נפרדו. ואם אי פעם תראו את טים – יופיע גם שחורי. סמוך לזמן שלטונו של המלך ארתור והשולחן העגול שלו חי בטירת קולצ'סטר, באנגליה המזרחית, מלך זקן.
48 כשהמלך היה בשיא תהילתו מתה אשתו המלכה. היא השאירה לו את בתו היחידה בת חמש עשרה, נערה יפה מאוד וטובת לב, שכולם אהבו אותה. אלא שלמלך האלמן הכיר אישה אצילה, עשירה מאוד, גם היא עם בת אחת, והחליט להתחתן אתה, למרות שהייתה זקנה, רעת לב, מכוערת מאוד, גבנונית, בעלת אף ארוך ועקום.
49 האם החורגת התייחסה לבתו של המלך באכזריות ומיררה לה את החיים. לכן הבת, כשפגשה את אביה פעם בגן של הטירה, ביקשה לתת לה אישור ללכת לעולם הרחב, לחפש בו את מזלה. המלך הסכים לה וביקש מאשתו החדשה לתת לבתו כל מה שנחוץ לדרך. וזו אכן נתנה לבתה החורגת שק עם כיכר לחם שחור וחתיכת גבינה יבשה וגם בקבוק בירה.
50 מהר מאוד היא ראתה מרחוק מלך צעיר שיחד עם המלווים שלו בא לצוד ביער. הנסיכה רצתה להסתתר, אך המלך הרגיש בה, וכשראה כמה היא יפה ושמע גם את קולה הנפלא, התאהב בה במקום וביקש שתינשא לו. לחתן נודע שהיא בת מלך ולכן מיד אחרי החתונה רצה לבקר את חמו. הזוג הצעיר בא לטירת קולצ'סטר במרכבה מקושטת בזהב ואבני חן.
51 חגיגות שמחות, סעודות וריקודים נמשכו שבועיים ובסוף הזוג הצעיר נסע הביתה, לארמונו של המלך הצעיר, עם הנדוניה הנדיבה שהמלך הזקן נתן לבתו. אחרי שהנסיכה המכוערת, בת המלכה השנייה, ראתה איך הצליחה האחות החורגת שלה, החליטה שגם היא תעשה כמוה. היא הודיעה לאמא שלה שגם היא תלך לחפש את מזלה והתכוננה לדרך.
52 אבל היא המשיכה בדרכה בלי לשים לב לדבריו. וכך היא הגיעה לגדר החיה הקוצנית. מקום אחד בגדר נראה לה דליל יותר והיא ניסתה לעבור בו. אך אז הענפים הקוצניים סגרו עליה וחדרו לבשרה. רק בקושי הצליחה לצאת מהסבך. ואז התחילה לחפש מים כדי לרחוץ את הפצעים שלה. היא הביטה סביב וראתה באר.
53 היה זה יום השוק ואנשים רבים התהלכו ברחובות. אך כשרק ראו את פניה המצולקות ושמעו את קולה הצרוד התרחקו כולם ממנה. היחידי שנשאר במקומו היה סנדלר עני. זמן לא רב קודם נזיר מתבודד אחד הזמין אצלו זוג סנדלים. כסף לא היה לנזיר ולכן בתמורה לסנדלים הוא נתן לסנדלר פחית משחה נגד פצעי צרעת וצלוחית שמן נגד צרידות.
54 והמלך הזקן כל כך שמח שהתפטר ממנה שנתן לסנדלר כנדוניה מאה לירות סטרלינג, אמנם בתנאי שהזוג יסתלק ויתרחק כמה שיותר מהטירה. היו פעם ארבע חברים – כל אחד התפרנס ממקצועו והם נפגשו לעתים קרובות, בישלו לעצמם את הארוחה ואחר כך שוחחו על אירועי היום שלהם. יום אחד הזמין אותם הנגר לביתו.
55 הם ישבו ושוחחו אחרי הארוחה כשפתאום נשמע רעם, מנורת שמן כבתה והחדר התמלא בערפל. החברים נבהלו. אך הנגר התעשת ראשון, קם והדליק שוב את המנורה. ואז הם ראו שבאמצע החדר עומדת נערה צעירה, יפה ביותר, לבושה בבגדים יפים ועונדת תכשיטים עשירים. היא עמדה כמו מבוהלת ובכתה והדמעות שבעיניה עוד הוסיפו ליופייה.
56 החברים נבהלו מאוד. הם הביטו זה על זה, הסתכלו על הנערה שהופיעה אצלם פתאום. איך היא הגיעה הנה? הרי הדלת הייתה סגורה. הכל קרה ברגע אחד. איזה רוחות שלחו להם את הנערה היפהפייה? כבר מזמן התהלכה בעיירה השמועה על מפלצת שמסתובבת בסביבה, המקבלת צורות שונות של חיות ובני אדם, חודרת לבתים וטורפת את תושביהם.
57 וכעת הם חשדו כי הנה, המפלצת קיבלה צורת הנערה ומתכוונת לטרוף אותם. ארבעתם רצו מהר מהבית ונעלו היטב את הדלת אחריהם. אחר כך הלכו, כל אחד לביתו, מלבד הנגר, שהעדיף ללון הפעם אצל הצייד. למחרת הם נפגשו שוב. באור היום הם כבר פחדו פחות. באו לביתו של הנגר ובזהירות פתחו את הדלת. אך הבית היה ריק.
58 הדבר לקח זמן רב, והשד הרע מדי פעם מלמל דבר מה, אך לא התעורר ממש. בסוף הנערה הייתה חופשית ורצה יחד עם השודד אל סירת החברים. חברי השודד שמחו מאוד כשראו אותו חוזר עם נערה. אך עוד לפני שכולם עלו לסירה ראו שהשד הרע רץ אליהם מהארמון. הוא התעורר פתאום, הרגיש שהנערה איננה ורצה לתפוס אותה.
59 המפלצת רצה מהר והתקרבה כבר לנסוגים. אך הצייד כיוון היטב את קשתו והחץ השלישי והאחרון פגע ממש במצחו של השד הרע, שהתמוטט במקומו ונפל מת. כולם שמחו ובמיוחד הנערה שיבחה את הצייד שהציל אותה מידיה של המפלצת, והסירה הפליגה אל חופי המבטחים. תוך כדי ההפלגה החברים התחילו לדון למי מהם מגיע לקבל את הנערה.
60 הסולטן לא ישן. הוא ישב בנוחיות על כריות רכות ושוחח עם הוזיר שלו. השודד התיז עליהם סם מרדים ושניהם נרדמו מיד. ואז השודד שם לראשו של הוזיר כובע בעל קרניים של אחד מחיילי צבא הסולטן, לקח את הוזיר וקשר אותו בצמרת של עץ בגן. אחר כך חזר אל הסולטן, נשף עליו באוויר צח וכך העיר אותו.
61 מאז אוצר הסולטן היה תמיד בטוח. הרבה שלג ירד בלילה. בבוקר, כשהילדים הלכו לגן הם בקושי הכירו את הרחוב שלהם. הוא היה לבן, גם הכביש, גם המדרכות וגם גגות הבתים. והאוויר היה נקי, שקוף, והריח מהשלג הטרי, בן יום אחד. אחרי ארוחת הבוקר הילדים התלבשו, ויחד עם הגננת מריה יצאו לחצר.
62 וכאן התחילו בעבודה, העמיסו שלג על המזחלות, הובילו אותו למרכז החצר ופרקו אותו לערמה גדולה. הם השתדלו להעמיס על המזחלת כמה שיותר שלג ואחר כך אחד רתם את עצמו ומשך בחבל, והשני דחף מאחור. זה שמשך היה לסוס, צהל ובעט, וזה מאחור היה לעגלון, צעק על הסוס ואפילו הכה לו בקלות בשוט.
63 גם הילדים האחרים לא התעצלו ותוך זמן קצר באמצע החצר קמה ערמה גדולה של שלג. ואז התחילו לבנות סבא-שלג. בהתחלה גלגלו גוף, אחר כך עשו כדור גדול ושמו על הגוף, כאילו ראש. במקום עיניים הכניסו שני גחלים שחורים ובמקום האף - גזר גדול ושמן. הגננת הכינה ידיים מהשלג ובאחת שמה מטאטא ובשנייה סבא-שלג תמך את המותן.
64 את הכובע הכירו הילדים היטב. אשתקד, בכפר, הגננת חבשה אותה כשאספה פטריות. אחר כך כשנאספו הרבה פטריות ולא היה לאן לשים אותן, הכובע הפך לסל. אחר כך מהסל הוא הפך לשק ושם הילדים הכניסו ראשנים וכל מיני חיפושיות. ועכשיו מריה שוב הוציא את הכובע מהמחסן, ועם מקל במקום נוצה שמה לסבא-שלג על הראש.
65 הם מצאו מהר לוח עץ מתאים והביאו למריה, ואז היא הזיזה את ידיו של סבא-שלג. עכשיו הוא כבר החזיק את הלוח. עליו שפכו הילדים פירורי לחם וגרעינים, וטניה הקטנה שמה אפילו חצי קוביית סוכר שנשארה מהארוחה של הבובה שלה. הכיבוד היה מוכן והילדים חזרו הביתה כדי לראות מהחלונות איך הציפורים יבואו לסבא-שלג.
66 שמע ואז תבין. לפני חמישה ימים הופיע לפני הרג'ה מגיד עתידות וניבא לו: 'כל זמן שחיים שני האנשים האלה, הסוחר והפחח, יתחילו כאן אסונות כבדים - דבר, בצורת, רעב, מבול. תתפטר מהאנשים האלה. אבל לא תוכל להרוג אותם בעצמך, כי מי שינסה להרוג אותם יביא על ארצו את כל האסונות - דבר, בצורת, רעב ומבול.
67 בחדר העבודה של אבא, מעל הספה, היו מחוברים לקיר קרניים גדולות של אייל. הסנאי עלה עליהן לעתים קרובות וישב שם כמו על ענף של עץ. אותנו, הילדים, הוא הכיר היטב. כשרק נכנסנו לחדר היה קופץ ממקום כלשהו, כמו מארון, ישר על הכתף. סימן שביקש קוביית סוכר או ממתק. הוא מאוד אהב ממתקים.
68 לא יודעים מי עשה זאת. אמא נענעה בראשה אבל לא אמרה דבר. ולמחרת נעלמו קוביות סוכר מהמזנון ושוב אף אחד לא הודה שלקח. אבא התרגז, אמר שעכשיו הוא ינעל הכל ובמשך שבוע לא ייתן לנו ממתקים. גם הסנאי נשאר ללא ממתקים. לפעמים בא אלינו, עולה על הכתף, פניו נוגעים בלחי, מושך בשיניים מבקש סוכר.
69 חזרנו לפנות ערב עייפים. את הסל עם פטריות שמנו על החלון, שם איפה שקריר, כדי שלא יתקלקלו עד הבוקר. אנו קמים בבוקר והסל ריק. איפה הפטריות שלנו? ופתאום אבא קורא לנו מחדר העבודה שלו. רצנו הקרניים של האייל מעל הספה לשם, מסתכלים – מלאים בפטריות. על הוו של המגבת, אחרי בכל מקום פטריות.
70 זה המראה ואחרי הציור – הסנאי שעמל בבוקר ותלה את הפטריות לייבוש לחורף. ביער הסנאים תולים פטריות לייבוש על ענפי העצים. וכך גם עשה זה שלנו. כנראה הרגיש שחורף קרוב. ומהר מאוד באו גם הימים הקרים. הסנאי תמיד הסתתר בפינה כלשהי, שם איפה שחמים, ופעם הוא נעלם לגמרי. חיפשנו, חיפשנו ולא מצאנו אותו בשום מקום.
71 התחלנו להבעיר את התנור, סגרנו את אשנב האוורור, שמנו עצים, הדלקנו. ופתאום בתנור נשמע רעש, שפשוף! פתחנו מהר את האשנב והסנאי קפץ משם וישר על הארון. אבל העשן מהתנור יוצא לתוך החדר ולארובה לא ניכנס. מה זה? אז אחי עשה וו על חבל עבה ודחף אותו דרך האשנב לארובה, כדי לבדוק אם לא נתקע שם דבר מה.
72 ורואים: מהארובה יוצאת עניבה, כפפה של אמא, ואפילו צעיף חגיגי של סבתא הוציא משם. זה הסנאי שלנו בנה לעצמו קן בארובה. ככה זה. למרות שחי בבית, הוא לא מוותר על מנהגי היער. כזה כנראה האופי של סנאי. חיו פעם שני אחים, אחד פועל עני, שני בעל חווה עשיר. הפועל עבד יום ולילה ובכל זאת בקושי הצליח לפרנס את משפחתו.
73 האיש הקטן חיפש בכיסים ומצא מטבע זהב. "הא לך מטבע. תעביר אותו מיד ליד ותמצא עוד מטבע כזה. כל פעם שתעביר אותו בין כפות הידיים תקבל מטבע חדש." שמח הפועל, הודה לאיש הקטן במעיל האדום והלך הביתה. בבית התחיל להעביר את המטבע מיד ליד ועל השולחן צמחה לא ערמה קטנה של זהב. ובזהב, זהב אמיתי, אפשר לקנות כל דבר.
74 ואת האח העשיר חיממו ושפשפו במרחץ שלושה ימים. בקושי נשאר בחיים. לפני הרבה זמן רצו אינדיאנים אחדים בשביל המוביל לכפר שלהם. פתאום ארנבת יצאה מהשיחים והתיישבה מולם על השביל. האינדיאנים עצרו כי הארנבת ישבה כל הזמן ולא זזה. הם ירו את חציהם אל הארנבת, אבל החצים חזרו אליהם בלי טיפת דם.
75 האינדיאנים מתחו את מיתרי קשתות בשנית, אבל אז לא ראו כבר ארנבת, אלא אדם זקן שעמד על השביל. נראה להם שהוא עייף וחולה. הזקן ביקש שיתנו לו אוכל ומקום לנוח בו. אך הם לא הקשיבו לו והמשיכו בדרך לכפר. הזקן הלך לאט אחריהם, לאורך השביל ועד לכפר הוויגוומים. לפני כל ויגוום עמד מוט עם עור חיה תלוי עליו.
76 שם תלוי היה שריון של צב. אך גם שם המשפחה לא נתנה לו להיכנס. הוא ניסה בוויגוום שלפניו ראה עור של בונה. שם אמרו לו להמשיך ללכת הלאה. גם האינדיאנים שחיו בוויגוום שלפניו תלוי היה עור של צבי לא היו מכניסי אורחים. ולא הרשו לו להיכנס גם לוויגוומים שלפניהם תלויים היו נץ, אווז בר ואנפה.
77 בסוף הוא הגיע לוויגוום שלפניו תלוי היה עור של דוב. "אנסה עוד פעם, אך זו האחרונה" חשב. בוויגוום הזה חיה אישה טובת לב. היא הביאה לו אוכל ופרשה עורות רכים כדי שיוכל לשכב ולנוח עליהם. האיש הודה לה אך גם אמר לה שהוא חולה מאוד. הוא הסביר לה איזה צמחים צריך לאסוף ביער כדי לרפא אותו.
78 היא שמעה בקולו והוא הבריא. אבל אחרי ימים אחדים האיש הזקן חלה שוב. ושוב הסביר לאישה איזה שורשים ועלים לאסוף לרפוי מחלתו. היא עשתה כפי שאמר לה והוא הבריא שוב. הרבה פעמים חלה האיש הזקן. וכל פעם קיבל מחלה שונה. וכל פעם גם אמר לאישה איזה צמחים יכולים לרפא את המחלה. היא זכרה היטב כל מה שאמר לה.
79 הם האכילו אותה טוב, אבל היא חשבה רק על הבגדים היפים ועל התכשיטים ועסקה רק בהם. על הטוויה שכחה לגמרי. עבר הזמן ורב-החובל אמור היה כבר למחרת לחזור הביתה. רק אז נזכרה הנערה שאמרו לה לטוות פשתן. מה היא תעשה עכשיו? ישבה והתחילה לבכות. ופתאום דרך החלון נכנסה אישה זקנה, בעלת ריסים ארוכים.
80 על גלגל הטוויה היא שכחה לגמרי. ופתאום, יום לפני חזרתו של רב-החובל הופיעה אישה זקנה השלישית, בעלת שיניים ארוכות שיצאו מפיה כמו חטים של חזיר בר. היא התחילה לטוות כתנה וככל שטווה מהר יותר כך השיניים שלה נעשו ארוכות יותר ויותר. מהר מאוד כל חדר סיבי הכתנה התמלא בסלילי חוטים.
81 היא רצתה לקרוא להן ולהזמין לחגיגה, אך בינתיים שכחה לגמרי את שמותיהן. היא עשתה מאמצים גדולים להיזכר בהם, אך הכל לשווא. התעצבה מאוד הנערה. מה יהיה? האם באמת כל החוטים יהפכו שוב לסיבי פשתן, כונה וגלמי משי, כפי שאמרו לה הטוות? החתן שלה הרגיש במצב הרוח הירוד של כלתו והתחיל לדאוג.
82 ומאז הם חיו באושר ועושר. אינני יודע מאין באו לארנב שתי מטבעות זהב, אך עובדה שהיו לו, וזה היה כל הכסף שלו. ויום אחד הוא יצא לשוק. כבר מזמן חשב שטוב היה אילו יכול היה לקנות לעצמו כובע לבן עם נוצה ומעיל ירוק. אך מובן שהרבה לחשוב על כך לא היה טעם, כי אפילו על הרגליים לא היה לו מה לנעול.
83 ירד גשם סתווי ורגליו היחפות סבלו מאוד מהרטיבות. לכן הארנב חבש את הכובע הישן שלו על הראש, עטף את עצמו במעילו הדקיק ויצא לשוק, כדי לקנות לעצמו נעליים כמה שיותר מהר. כך הוא הלך והלך, מסתכל פעם ימינה ופעם שמאלה ומרים את אוזניו מול כל רעש חשוד. ולקראת הערב פגש על השביל את הכלב טרייר.
84 והטרייר מצביע לו על ארנב. הארנב נרעד מפחד. באי-רצון הוציא את הסמרטוט שבו עטף את שני הזהובים שלו, ונתן אותם לדוב. הטרייר התפקע מצחוק, ואחר כך נשכב לישון ונרדם חזק. גם סבא מרטין הלך לחדר שלו. הארנב היה היחידי שלא התחשק לו לישון. הוא שמע איך הרוח שורקת בחוץ והגשם דפק בשמשות.
85 איך קרה שהטרייר הערום הצליח לעשות לו תרגיל כזה? תכף יבוא החורף, סערות שלג יתרוממו, נעשה עוד יותר קר והוא ילך יחף. הארנב לא ישן עד חצות. כל הזמן חשב מה עליו לעשות עכשיו. ועלה בראשו להעיר את הטרייר ולהתחשבן אתו. הוא ניכנס לחדר שבו ישן הטרייר והדבר הראשון שראה שם היו הנעליים של הטרייר שעמדו ליד התנור.
86 הארנב לא חשב יותר. מיד נעל את הנעליים ויצא בשקט מהפונדק, וכשהיה כבר בחוץ התחיל לרוץ בלי להסתכל אחורה. "רק צדק עשיתי לעצמי" חשב ורץ ליער. בבוקר הטרייר התעורר ורצה לנעול את נעליו. חיפש כאן וכאן אך לא מצא אותן. סבא מרטין רק הניע כתפיים. הטרייר לא השתהה יותר בפונדק אלא הלך לחפש את הנעליים.
87 בהתחלה היה לו קשה לרוץ, כי השמין מהארוחה ובקושי יכול היה לנוע, אך לאט, לאט, תוך כדי הריצה, התחיל לרזות. אינני יכול לומר האם הצליח למצוא את ארנב או לאו, אך אני יודע שהיום, אם טרייר רואה ארנב כלשהו, הוא רודף אחריו בכל כוחו. האיכר זרע קישוא ודלעת בגינה תחת עץ גבוה. הקישוא והדלעת נבטו והתחילו לגדול מהר.
88 הרוחות ינדנדו אותם, הגשם ירטיב, ואת לא תדעי מנוח. אני מייעץ לך לא לעלות על העץ אלא להישאר יחד אתי בערוגה. תחשבי טוב על כך." "אתה דואג לי לשווא, אחי. העץ הזה גבוה וחזק. אעלה עליו עד הצמרת ומשם אוכל לראות את העולם הגדול. וכולם ישתחוו לי, ישבחו אותי, ויקנאו בי. שם גם יותר שמש, רוח נקיה, קרירה.
89 ילדים רבים היו לאלמנה העניה שזה השלושה-עשר בשפת איטליה. הוא היה הקטן, אך גם הנועז והנבון מבין ילדיה. קשה היה לאמא לגדל את כל הילדים וכשהם בגרו אמרה "לכו, ילדים, לעולם הרחב. חפשו את מזלכם, ואם יזדמן לכם מזל טוב חזרו הביתה." הלכו כל הילדים בדרך ובסוף היום הגיעו לבית קטן בשולי היער.
90 רק טרנטינו היה בעל עצה. הוא ביקש "המלך, תן לי רק סיכה קטנה ואביא לך את השמיכה שלך." נתן לו המלך סיכה וטרנטינו יצא לחפש את ביתו של הזאב הערום והנבזה. חיפש וחיפש עד שמצא את הבית. הוא חיכה שהזאב הערום והנבזה יצא לצוד ביער, ניכנס לבית דרך הארובה, כי הדלת הייתה נעולה, והסתתר תחת המיטה.
91 הזאב הערום והנבזה חזר עייף מהציד, נשכב במיטתו ונרדם מהר. ואז טרנטינו התחיל לדקור לו בסיכה דקה דקירות קלות, כך שהזאב חשב שאלה פשפשים בשמיכה שדוקרים אותו. הוא קפץ מהמיטה, זרק את השמיכה על הארץ, הוציא מהארון שמיכה אחרת, עטף בה את עצמו ונרדם חזק. אז טרנטינו לקח את השמיכה ורץ מהר לביתו של המלך.
92 הזאב הערום והנבזה היה העייף מאוד ונשכב תחת השמיכה עם הפעמונים, כי טרנטינו לא החזיר לו את הראשונה. והפעם שינתו הייתה קלה, כי בכל תנועה שלו הפעמונים צלצלו והעירו אותו. אך שולי השמיכה ירדו כלפי מטה וטרנטינו, שישב תחת המיטה, יכול היה בשקט לאטום בצמר גפן את כל הפעמונים, זה אחרי זה, ולקשור בחוט.
93 יזרע תירס בשדה שלו, והציפורים יתעה. יאכלו את הזרעים. ילך ליער – ופעם חיפש ביער שורשי עשבים אכילים. ופתאום משיח קוצני נשמע קול הקורא אין איש. בשמו. סיברי הביט סביב – "נדמה היה לי" חשב סיברי. אך כשרק התרחק מהשיח הקול נשמע שוב. סיברי הזיז את הענפים הקוצניים וראה דלעת רגילה.
94 מאז סיברי התחיל לחיות טוב. שלושה ימים התמלאה הדלעת באורז, בבשר ושוב בקוסקוס. סיברי יכול היה לתת אוכל לשכנים, אכל בעצמו לשובע ולקראת סוף היום השלישי כל הכפר היה כבר שבע. שמועות על דלעת הפלא התפשטו בכל הסביבה והגיעו לאוזניו של המושל. המושל היה חמדן וסקרן והחליט להסתכל על הפלא הלא נשמע.
95 והיא קפצה אחריהם ומכה שוב ושוב. בסוף הפסיקה עייפה, נפלה תחת שיח אקציה, ושם היא בוודאי מונחת עד היום. כמובן אם מישהו לא הרים אותה בינתיים. סיברי חיפש ומצא את הדלעת שלו וחזר אתה לכפר. ומאז כל מי שמבקר בצריף של סיברי אוכל קוסקוס הטעים. גם אני טעמתי אותו כשביקרתי אצל סיברי.
96 זו המנה הטעימה ביותר שניתן למצוא על חופי נהר ניגר. ואם אינכם מאמינים ביקרו אצל סיברי וטעמו את הדייסה מהדלעת הקסומה. סיברי מכבד את כל אחד שבא. הוא גר בצריף העומד תחת הבאובב הגדול הצומח במטע של מנגו. לפני שנים רבות חי בהרי בצפון סקוטלנד צייד אמיץ בשם פינלאי עם אחותו צעירה.
97 שם, בצפון, אחרי פסגת ההר המושלגת, במערה עמוקה חיו ענקים רשעים. הם אהבו את רוחות הצפון הקרירות ולא יכלו לסבול אש חמה שבוערת בתנור. הרשעית ביותר הייתה הענקית הזקנה קאלליך. אנשים סיפרו שבמערה ההררית הענקים שומרים אוצרות גדולים וגם חפצים קסומים, אך איש לא העז לעלות אליהם ולאמת את השמועות.
98 והיא לא רצתה להאמין ובמה שלא ראתה במו עיניה. לכן כשהאח יצא מהבית היא לא הקפידה להוסיף כבול לאש, ואם עשן יצא מהתנור הייתה פותחת את החלון הצפוני כדי לאוורר את הבית. ופעם לא חשבה על הזהרות אחיה ועשתה את שנים חיד – פתחה את החלון הפונה צפונה ולא הוסיפה כבול לתנור, והאש בתנור כבתה.
99 למקרה שהאח ירצה להלחם בו, היא הבטיחה לא לעזור לאח. עם ההבטחה הזו הענק הצעיר עזב את ביתו של פינלאי. הגיע ערב. פינלאי הלך הביתה עייף מההליכה ארוכה ופתאום מצא את עצמו בבקעה לא מוכרת. זה היה מוזר כי חשב תמיד שהוא מכיר היטב את כל הסביבה. ואז בצל עצים יפים ראה פתאום צריף קטן.
100 למחרת הוא יצא כרגיל לציד, אך לא הלך רחוק אלא הסתתר בסביבה. כעבור זמן הופיע הענק, שיום קודם בא כבחור צעיר וכישף את אחותו. פינלאי אמר לכלבים לתקוף אותו. הענק הופתע ושכח לגמרי על החרב הקסומה שלו שבה רצה להרוג את פינלאי. הכלבים התנפלו עליו בנביחות חזקות ואחותו של פינלאי יצא מהבית לראות מה קורה.
101 פינלאינישאר לבדו. אך הוא ידע שלא יעבור זמן רב ויבואו אליו אורחים כדי להתנקם. הוא תמך את הדלת במוט חזק, אחר כך הוסיף הרבה כבול לתנור ותוך רגע האש התחילה לבעור חזק. בכל זאת פינלאי היה מרוגש מאוד. פתאום נשמע רעש חזק, כאילו רעם בהרים. אלה היו האבנים הגדולות שהתגלגלו מתחת לרגלי ענק שירד מההר.
102 הוא עמד סמוך לתנור הבוער עם מיתר הקשת מתוח וחץ מוכן. וכשרק הענק נכנס לצריף פינלאישחרר את החץ הראשון. החץ רק פצע את הענק. הוא צעק מכאב והתנפל על פינלאי. ולא ברור מה היה קורה לפינלאי האמיץ אילו לא הכלבים הנאמנים שלו. הם התנפלו על הענק ובזמן שהוא ניסה להשתחרר מהם פינלאי ירה את החץ השני והרג את המפלצת.
103 הקרב עוד מחכה לך. עכשיו תקשיב לי, צייד אמיץ. הלילה תבוא אליך קאלליך הזקנה בעצמה כדי לנקום את מותם של בנה ובעלה. היא תבוא ללא רעש ובלי שתוכל להרגיש בה. היא תדבר אליך בקול מתוק ותבקש לתת לה להיכנס לביתך. אך זכור! היא באה כדי לקחת את חייך! אז תקשיב לי מה אומר לך, אז הכל יסתיים בטוב.
104 היא לא יכלה להפר את הבטחתה ולפגוע בו בתוך ביתו, ולכן הוציאה אותו מעבר לסף. ואז הכלבים קפצו ממקומם והתנפלו עליה. פינלאינאבק קשה עם הענקית. הוא התגלגל על הארץ הכה אותה חזק, ולו לא הכלבים המפלצת הייתה מכניעה אותו. אך הכלבים נשכו אותה כל הזמן ולכן פינלאי הצליח להפיל אותה על הארץ ולשים את חרבו על גרונה.
105 הוא חזר למערה, תפס את ידה של אחותו של פינלאי, נשף חזק במדורה ונעלם אחרי מסך של עשן... כעבור שבוע פינלאי התחתן עם בתה היפה של המכשפה הטובה. הם חיו בשלום ובאושר. לא היו להם דאגות כי לקחו את כל האוצרות של הענקים. ולא פחדו מאיש או ממפלצת. הרי הכלבים הנאמנים של פינלאישמרו עליהם.
106 כשראה זאת אוחאי הוא הפך את עצמו לנץ והתחיל לרדוף אחרי היונה. היונה עפה מעל חגיגת חתונה, והפכה את עצמה לורד שנפל בין האורחים בסעודה. ואז הנץ הפך לזמר חתונות ועם סאז ביד ניגש לאורחים. כל האורחים הריחו לפי התור את הורד. כשהורד הגיע לאוחאי, שהיה בדמות הזמר, זה תפס אותו ביד ורצה לשבור לחתיכות.
107 אך הורד הפך לחופן דוחן והתפזר על הרצפה. הזמר הפך מיד לתרנגולת שהתחילה לנקר את הדוחן. אך גרגיר אחד של הדוחן נפל לתוך האפודה של אחד האורחים. הגרגיר הזה הפך מיד לשועל, חטף את התרנגולת וטרף אותה. אחר כך השועל הפך את עצמו שוב לבחור צעיר, התיישב בין האורחים והתחיל לחגוג יחד אתם.
108 למרות שהעיר ידועה בריקודים עממים, הם לא זכו בה להצלחה רבה והיו עניים שבעניים. ובמיוחד לאחרונה היה להם מזל כה רע שהחליטו לחפש מזל טוב יותר בעיר הגדולה אינברנס. ומובן שלא נסעו לשם במרכבה מפוארת אלה הלכו ברגל, בדרך ניגנו בכפרים ותמורת הנגינה קיבלו פרוטות אחדות ולפעמים גם ארוחה חמה ומקום לינה.
109 והזקן יצא לדרך עם הכנרים אחריו. הם הלכו מחוץ לחומות העיר והגיעו עד לתל טונאוריץ'. שם במרכז התל הזקן נעצר מול בית גדול. מהרחוב נראה כאילו הבית הוא ריק. לא נראה כל אור וסביב היה שקט מוחלט. הזקן עלה במדרגות אל שער כבד, ולמרות שאפילו לא נגע בו, השער התחיל להיפתח בלי כל רעש.
110 ההיסוסים שלהם עצבנו את הזקן. הוא פנה אליהם ובחומרה אמר שאם אינם רוצים לוותר על ההסכם עליהם להיכנס אחריו. כשרק הכנרים עברו את הסף שער הבית נסגר אחוריהם, שוב בשקט מוחלט. עכשיו הם ראו סוף-סוף אור, שמעו קולות וקריאות. הזקן הוביל אותם דרך פרוזדור והם מצאו את עצמם באולם גדול ויפה להפליא.
111 הפעם הם כבר לא הלכו ברגל. היה להם די ממון כדי לשלם עבור הנסיעה, האוכל והלינה. ועל הכינורות הם ניגנו עכשיו רק להנאה שלהם עצמם. אך כשחזרו לעיירה שלהם הם בקושי הכירו אותה. גם כאן הכל השתנה. גם הרחובות, גם הבתים, הגשרים ואפילו בני האדם. כשרצו לקנות חלב אצל האיכר, פגשו באשת איכר חדשה.
112 גם בית הספר השתנה, נראה גדול יותר ועם גג מחודש ויפה. ואז הם הלכו אל ביתו של חברם ג'מס, הנפח המקומי, כדי לספר לו על ההצלחה הגדולה שלהם, וגם לברר איך קרה השינוי הגדול שהם רואים בעיירה, ואיפה נמצאים כל יתר החברים שלהם. אך הנפח שמצאו בנפחייה היה זר להם לגמרי ולא שמע על ג'מס ולא על החברים האחרים.
113 הנגנים הצעירים נבהלו מאוד והחליטו ללכת לכנסייה המקומית כדי למצוא שם מישהו שיכיר אותם. אך גם הכנסייה השתנתה ללא היכר. היא כבר לא הייתה הכנסייה הישנה, הקטנה והצנועה, אלא נעשתה גדולה ועשירה יותר, ורק בית הקברות העתיק שלידה נשאר כמעט ללא שינוי. הם פתחו את הפשפש החורק ועברו בין הקברים.
114 לזאבה היה בית ביער. היא רפדה באזוב נקרה בעץ אלון בן מאה שנה. על האזוב היא גידלה שלושה גורי זאבים קטנים. הם שם השתוללו, נשכו זה את זה ומדי פעם הציצו דרך החלון האם אמא שלהם חוזרת. הזאבה הזקנה הסתובבה ביער מבוקר ועד ערב, צדה, התקרבה לעדרי צאן בתקווה למצוא שם טרף, ואת גורים הקטנים השאירה לבדם.
115 הזאבה אספה את כל כוחותיה, השתחררה והמשיכה לרדוף אחרי יאנקו. הוא רץ בין העצים, אבל היא התקרבה אליו וכמעט והשיגה אותו. ואז ראה לפניו יאנקו ביצה גדולה. "היא גם כך תקרע אותי לגזרים, אז מה משנה אם אהיה מלא בוץ" חשב הארנב וקפץ לביצה. רק הצליח לצאת ממנה בצד השני כשהגיעה הזאבה.
116 ערב אחד הציצה בת המלך מהחלון וראתה בשמיים ירח יפה, עגול, כסוף. היא הושיטה את ידיה אליו, אך לא יכלה להשיג אותו. ואז היא עלתה לעליית הגג, העמידה שולחן תחת הצוהר הפתוח ויצאה לגג. אך גם משם לא יכלה להגיע לירח. היא טיפסה על הארובה הגבוהה ביותר, אך לא הגיעה עד הירח והתחילה לבכות מרות.
117 כשנודע במדינה שהטבחית המלכותית התפטרה, התפטרו גם כל הטבחיות שבמדינה, כי המשק של המלך שימש דוגמה לכולם, לדוכסים ולרוזנים, לאופים ולחייטים, ולכל יוני, יוסי ויונתן. נכון שזה היה מטופש? אבל מה קרה בינתיים? העטלף עף לחפש את הלילה, כדי לספר לו על בת המלך. אך בדמדומים היה כבר קשה היה למצוא את הלילה.
118 יצאתי עם חבר לצייד. ירדתי מהעגלה וצעדתי בדרך כדי לשחרר קצת את הרגליים. הדרך ביער הייתה כולה מלאה עלים יבשים, הם שכבו בשכבה שמנה והתפזרו לפני הרגליים כמו גלי ים לפני חרטום של ספינה. ופתאום על הדרך בין העלים ראיתי משהו אפור. ארנבון, התכופפתי והסתכלתי – אבל קטן כל כך! השתופף ויושב בלי לזוז.
119 ממילא לא יוכל לחיות כאן, כי הסתיו כבר עבר, החורף יבוא מהר והוא יקפא, המסכן, או אולי שועל יטרוף אותו לארוחת בוקר. שמתי חופן עלים יבשים בתרמיל הצד שלי, הכנסתי את הארנבון פנימה והבאתי הביתה. בבית אמא שלי שפכה קצת חלב לצלחת ושמה לפני הארנבון. אבל הוא לא התחיל לשתות, היה עוד קטן מדי ולא ידע איך.
120 ואז לקחנו צלוחית, מילאנו בחלב, שמנו על צוואר הצלוחית מוצץ ונתנו לארנבון. הוא הריח את המוצץ, הניע בשפם. אמא הוציאה מהמוצץ טיפת חלב ומרחה לו על האף. הוא ליקק את אפו, פתח את פיו ואז תקענו לו את המוצץ לפה. הוא מצץ ושתה את כל החלב מהצלוחית. הארנב התרגל אלינו. הוא רץ בחדרים ולא פחד מדבר.
121 עבר הארנב שלנו חודש, שני, שלישי... גדל, נעשה ממש גדול וקראנו לו אושן. הוא חי ליד התנור. אם רק הבהיל אותו משהו, רץ מיד לשם. מלבד אושן היה לנו גם חתול זקן איווניץ' וכלב ציד ג'ק. איווניץ' וג'ק הם אכלו היו ידידים של ממש – מאותה הצלחת וגם ישנו ביחד. בשביל ג'ק שמנו מחצלת על הרצפה.
122 בחורף, כשבבית נעשה קר, איווניץ' היה בא למחצלת של ג'ק. היה מתגלגל בפקעת וג'ק היה מתחבק אליו, מכניס את אפו הקר לתוך הבטן של איווניץ' וכך חימם את עצמו, וגם נושם חם-חם ואז גם איווניץ' היה מרוצה. כך היו מחממים זה את זה. איווניץ' לא שם לב על הארנב כשזה הופיע בבית, וג'ק בהתחלה התרגש קצת, אבל גם הוא התרגל.
123 אחר כך שלושתם התיידדו. במיוחד יפה היה כשהבערנו אש בתנור. אז שלושתם באו להתחמם שם. ישבו קרוב זה ליד זה ונמנמו. חושך בחדר, רק בבואות אדומות מתרוצצות על הקירות, והכל בחדר מתנועע, שולחנות וכיסאות כאילו חיים. העץ דולק בתנור ומדי פעם משהו מתפוצץ ומהתנור נופלת על הרצפה חתיכת פחם קטנה.
124 וזה תמיד כך: הם שוכבים כולם ביחד, מנמנמים. פתאום איווניץ' נוגע בקלות באושן – פט! נוגע פעם, פעמיים. הארנב שוכב, שוכב, ופתאום קופץ ומתחיל לרוץ סביב לחדר ואיווניץ' אחריו, וג'ק אחרי איווניץ', וכך זה אחרי זה דרך כל החדרים. והמשחק הולך כמו סחרחרה. ועד שלארנב נמאס, הוא חוזר ישר לתנור וזה סוף המשחק.
125 כך תמיד רצים הארנבים בשדה לפני שהולכים לישון. אם תראה בשלג עקבות של ארנב לא תוכל להבין לאן הוא הלך. לא סתם קוראים לעקבות כאלה "לולאות הארנב". אם כלב ציד ימצא כאלה, עד שיתמצא, ילך הנה והנה, והארנב כבר מזמן שמע אותו וברח רחוק-רחוק. אושן שלנו לא חי אמנם ביער, אבל ירש נכונה את התכונה של ארנבים.
126 רק אפילו כשאין לו ממי להסתתר – ג'ק, ששוכב על המחצלת שלו ומביט על אושן איך הוא עושה בחדר את הלולאות שלו. וג'ק מסתכל, ממצמץ בעיניו כאילו צוחק מהארנב הטיפש. זה קרה כבר מזמן. העורב והאוח התיידדו, יחד חיפשו מזון, התחלקו שווה בשווה, חיו יחד בלי דאגות. חיו הרבה זמן, הזדקנו, נוצותיהם נעשו לבנות.
127 מפחד ממנו. לפני שנים חיה אלמנה זקנה והיו לה שלושה בנים. שני הגדולים היו נבונים וטובים אבל הצעיר, בובו, היה טיפש גמור. כל המאמצים של אמו, הנזיפות, הצעקות ואפילו המכות לא עזרו ולא הוסיפו לו תבונה. קרה שמלכה זנזה, ששלטה בארץ הזו, עברה ליד הבית שלהם בזמן שהאישה כעסה ונזפה בבובו.
128 ובמשך הזמן בובו למד להתייעץ עם טילדה שלפני שיצא למשימה כלשהי, וכך הצליח לא פעם להישמר מהלעג של אנשי הארמון. כאשר בובו היה בארמון כבר קרוב לשנה, בוקר אחד המלכה זנזה התעוררה חצי שעה מאוחר יותר מאשר הייתה רגילה. כשקמה ויצאה מחדרה ראתה את כל אנשי החצר כבר ממתינים לרגלי מדרגות הארמון.
129 ובובו, אמנם מוכה ורטוב, הצליח למצוא מחסה בין סלעי החוף למשך הלילה הסוער. בבוקר לא נראה כבר כל סימן של הספינה. בובו מצא את עצמו על אי יפה שבמרכזו הר גבוה, מוסתר בחלקו על ידי הערפל המגיע עדיין מהים. לא נראה כל בית, דרך או שביל, אבל על החוף עמד עץ בודד גדול ובו ראה בובו דלת קטנה.
130 היו אלה נעלים קסומות וכאשר בובו רק נעל אותן הן הפנו את רגליו אל פנים האי. בצייתנות נתן בובו לנעליים להוביל אותו. פה ושם הנעליים היו פונות ימינה או שמאלה ואם בובו לא הלך בכוון הנכון הן צבתו אותו. במשך יומיים הלך בובו לכוון ההר הגדול. רוח חמה העיפה את העננים והשמש זרחה בחמימות.
131 בבוקר של היום השלישי הנעליים הובילו אותו לחורשה של עצים גבוהים ושקטים, ולקראת ערב מעל צמרות העצים הופיעו צריחים של טירה גדולה. בדמדומים הגיע בובו אל הטירה. הוא מצא את עצמו בגן יפה שבין חומת הטירה ומדרון ההר הגדול. לא נראה כל יצור חי, ולמרות שבחלונות הטירה דלקו אורות, לא נראה כל שומר בשער שבחומה.
132 פתאום נשמעו מהטירה שבעה צלצולים של פעמון גדול וגם קולות אנשים. כשהד הפעמון השתתק נפתח השער בחומה והופיע רכוב, בחור צעיר על סוס שחור נהדר. הוא נעלם במהירות ברק בתוך החורשה, ואז ראה בובו שליד השער עומד איש זקן, בעל זקן לבן ארוך ואחריו אחד-עשר אנשים צעירים, דומים זה לזה כמו אחים.
133 בובו לא ידע זאת, אך אלה היו מי תבונה, וכשהוא שתה אותם נעשה נבון ולא היה כבר יותר טיפש כמו קודם. ופתאום הוא נזכר באנשים שאותם פגש בדרך, הזקן שאבד את המוניטין שלו, האיש שסבלנותו נאבדה והמלך שבתו הקטנה נגנבה. ואז בובו העז לפנות עוד פעם לאבא זמן ושאל האם ידוע לו דבר מה על המסכנים האלה.
134 אם יצליח לשכנע את שכניו שיחזירו לו את החתיכות יוכל להרכיב לעצמו מוניטין יפים וטובים. ולגבי הסבלנות האבודה, הרי היא מונחת בעשב לצד הדרך, במקום שבו פגשת אותו. אם יירגע ולא יתרגז כל הזמן הוא יוכל למצוא ולהחזיר לעצמו אותה. ומה שנוגע לילדה שנחטפה על ידי פיות, הרי היא המשרתת בארמון המלכה זנזה, ושמה טילדה.
135 בובו הודה לאבא זמן ובצהריים השעה השתים-עשרה הצעיר העלה אותו מאחריו על סוסו הלבן, והם יצאו יחד לדרך. הם רכבו במהירות עצומה ובובו, שהחזיק בידיו את תיבת העץ היקרה, פחד מאוד לפול. אך הם הגיעו בשלום לחוף האי. שם הסוס הלבן הכניס את רגליו הקדמיות למי הים והמים נשאו אותם כאילו הם רוכבים ממש על פני הקרקע.
136 השעה שתים-עשר עצר, איחל לבובו דרך צלחה, עלה לאוויר עם סוסו הלבן ונעלם בין קרני השמש. ובובו, עם תיבת העץ שלו, התחיל לצעוד לכוון הממלכה של המלכה זנזה. ביום שני של דרכו ראה בובו מרחוק את האיש שאבד מוניטין שלו. הוא ניגש אליו וסיפר לו את מה ששמע מאבא זמן, והאיש מיד התחיל לחזור הביתה ולבקר את השכנים שלו.
137 האיש הרגזן שאבד את סבלנותו לא נראה בדרך, אבל בובו הצליח למצוא בעשב את הסבלנות. היה זה חפץ דמוי אבטיח עשוי מזכוכית אדומה ובו נעוצים קוצים רבים. בובו החליט לקחת אותו למקרה שהאיש הרוגז, חסר סבלנות, יקרה לו בדרך. בהמשך הדרך הגיע בובו אל המלך האומלל, אביה של טילדה, וסיפר לו על גורל בתו.
138 אחר כך המלך קרא לליווי של כל הנסיכים, הלורדים, הדוכסים, כולם לבושים בגדי משי מפוארים, ועוד לגדוד חיילים בשריונות מבריקים, וכולם יצאו לממלכת המלכה זנזה כדי לתבוע החזרת הנסיכה טילדה. הם רכבו בפאר גדול במשך שבוע בלבד, כי לא עשו כל הפסקות בדרך, לא נחו ולא לנו עד שהגיעו לגבולות של ממלכת זנזה.
139 הוא פתח את תיבת העץ. משהו כמו להבה בעלת כנפיים יצאה מהתיבה ועפה בזמזום לכוון השמש. והשמש נתנה חריקה חזקה והתחילה להתגלגל מזרחה בשמיים. ידי כל השעונים התחילו לזוז חצי שעה אחורה, מהשעה שתיים וחצי לשעה שתיים. ופתאום לפני שער הארמון עמדה טילדה הקטנה ממתינה לדרקון שייקח אותה.
140 בובו התנפל עליו בחרבו אך הלהב נשבר על קשקשי הדרקון הקשים. הדרקון נהם שוב. וברגע שלוע הדרקון היה פתוח ביותר בובו זרק לתוכו את הדבר הסבלנות האבודה. האחרון שעוד נותר לו – החפץ הדומה לאבטיח חדר עמוק ללוע הדרקון נעצר. הוא המפלצת וראה זה פלא – הביט סביבו כאילו מופתע, נרגע, המראה שלו נעשה פחות מאיים.
141 תותחים רעמו ופעמונים צלצלו. ואז המלך, אבא של טילדה, לקח אותה בזרועותיו ואמר לה שהיא הבת שלו, נסיכה אמיתית. המלכה זנזה העניקה לבובו אותות כבוד וביקשה את סליחתו על כך שלעגה לו ולא האמינה שימצא את חצי השעה האבודה. בובו הנבון סלח למלכה, ואחרי החגיגות נשא את טילדה לאישה והם חיו באושר ועושר.
142 ולתוך השק הזה התחלנו להעמיס דברים הנחוצים למסע ארוך. שמנו בשק לחם וסוכר, צלחות, וחתיכת שומן, אחר כך שמנו כלים שונים – קנקנים, מזלגות וסכינים. אחרי מחשבה שמנו גם עפרונות צבעוניים, פנס קסם, קערת חמר לרחצת ידיים, וזכוכית מגדלת להדלקת אש. ונוסף לאלה שמנו גם שתי שמיכות וכרית מהספה.
143 חוץ מכל אלה הכנתי גם שלוש מקלעות, חכה ורשת לציד פרפרים טרופיים. למחרת, כאשר ההורים נסעו העירה לעבודה, ואמא של סטפקה הלכה לנהר לשטוף לבנים, עזבנו את הכפר פאסקי, בו גרנו. הלכנו בדרך היער. לפנינו רץ טוזיק, הכלב של סטפקה. אחריו הלך סטפקה עם השק הגדול על כתפיו. אחרי סטפקה הלכה לילה עם חבל קפיצה.
144 קודם כל נפל לתעלה השק, ואני בעקבותיו, ישר על כל הדברים שבשק. ולמרות שלא הייתי כבד הצלחתי לשבור את כל הקנקנים, צלחות וגם את הקערה לרחצת ידיים. לילה וסטפקה התפוצצו מצחוק כשראו איך אני מתגלגל בתעלה. ולכן גם לא כעסו עלי, כשראו את השברים. סטפקה קרא לכלב טוזיק ורצה לשכנע אותו לסחוב את השק.
145 אך שום דבר לא יצא מזה, כי טוזיק לא הבין מה אנו רוצים ממנו. גם אנחנו לא כל כך ידענו איך לשים את השק עליו. בזמן שתכננו זאת, טוזיק קרע את השק ותוך רגע אכל את כל השומן. אז סטפקה החליט שנשא את השק ביחד. תפסנו בפינות והלכנו עם השק. אך זה היה קשה ומאוד לא נוח. בכל זאת הלכנו כך קרוב לשעתיים.
146 פתחנו את השק והתחלנו לאכול. אכלנו לחם עם אבקת סוכר. פתאום התחילו להסתובב מעלינו צרעות. ואחת מהן, שכנראה רצתה לטעום סוכר, עקצה אותי בלחי. הלחי שלי התנפחה מיד כמו לחמנייה. ובעצת סטפקה שמתי עליה אזוב, אדמה לחה ועלים. אבל לפני שהלכנו הלאה סטפקה הוציא מהשק כמעט הכל ממה שמנו בו, והלכנו ביתר קלות.
147 ורק לטוזיק היה מצב רוח טוב. הוא הרים את זנבו, רדף אחרי ציפורים ובנביחות ליווה את המסע שלנו. בסוף התחיל להחשיך. סטפקה זרק את השק על הארץ והחלטנו ללון. אספנו זרדים למדורה. סטפקה הוציא את הזכוכית המגדלת מהשק, כדי להדליק מדורה. אלא שהשמש כבר לא נראתה בשמיים. סטפקה לא ידע מה לעשות.
148 אכלנו לחם ונשכבנו לישון בחושך. סטפקה נשכב בכובד ראש עם רגליים קדימה והדגיש שלמחרת יהיה לנו ברור באיזה כיוון ללכת. סטפקה נרדם מיד. גם טוזיק הוריד את אפו. אבל אנחנו עם לילה לא יכולנו להירדם במשך הרבה זמן. הפחיד אותנו היער החשוך ורעש העצים ברוח. לילה נבהלה מענף יבש שחשבה אותו לנחש, והתחילה לבכות.
149 וישבנו לאכול. וההורים שלנו נהנו וצחקו כששמעו סיפורים שלנו על ההרפתקאות של אתמול. ואמא סטפקה סגרה אותו במחסן ושם מגלה הארצות הגדול נשאר כל היום. אבל למחרת אמא שלו שחררה אותו. ושוב התחלנו לשחק כאילו לא קרה דבר. ועוד כמה מילים על טוזיק. טוזיק רץ אחרי העגלה כל הזמן והתעייף מאוד.
150 כשחזר הביתה ניכנס למלונה ושם ישן עד הערב. ובערב אכל, שוב נרדם, ומה שראה בחלום נשאר טמון באפילת הבלתי ידוע. זה אחד הסיפורים על ידיד אחד יקר שלי. יתכן והוריכם יחשבו שזה מוזר להתיידד עם עכבר.. אבל אתם, ילדים תבינו זאת. נכון? כך חשבתי. הדבר קרה לפני כשבוע, אחרי מסיבת ראש השנה נהדרת של העכברים.
151 אני בליתי את ליל ראש השנה עם ידיד אחר שלי, בני הגירית. בילינו בשקט ובפשטות. בני הכין קצת עוגה וחלב חם וישבנו ליד האש שבערה באח. ואחר כך הקשבנו לשירי ראש השנה עד חצות. אפילו השועל פרדי ביקר אצלנו כדי לטעום מעוגת אוכמניות הנהדרת של בני. בל העכברים ארגנו משהו הרבה יותר מרשים וחגיגי.
152 עכבר המקבל פנים בדלת בירך אותם יפה ונתן לכל אחד מהם קליפת אגוז מלאה דבש חם ומתוק, חייך אליהם יפה ואיחל להם ערב שמח. הם ירדו במדרגות ארוכות ונכנסו לאולם, ומהר מאוד התחילו גם הם לטעום מהפירות והאגוזים הטעימים המונחים על השולחן הארוך, בדיוק כפי שעשו כל העכברים הידידותיים הנוכחים שם.
153 ובכל זאת טילר ידע איפה הוא יוכל להשיג קצת ריבה. ממש בקצה היער, בבית חווה קטן, חי איכר בשם פרנקי. לא ייתה לו אישה ולא ילדים, הוא חי לבדו ועשה ריבה. ולא ה סתם ריבה כלשהי, אלא ריבת תות, כזו שטילר אהב מעל הכל. "מממ. ריבת תות שדה טרייה" מלמל טילר כשהתעורר בבוקר, הוא ליקק את שפתיו הדקיקות כשחשב על כך.
154 גבה היה מופנה לחדר והיא לא הרגישה בו, והוא ניסה בשקט לעבור מאחוריה. זה הצליח והוא קפץ דרך הדלת ורץ ביער לכיוון בית האיכר פרנקי. בדרך הוא עבר ליד פרדי השועל, שהיה בדרכו אל בני הגירית, ולאכול שם ארוחת בוקר של אוכמניות ודבש. "מה מעשיך כל כך מוקדם בבוקר, טילר" קרא פרדי שניסה להשיג את העכבר הקטן.
155 פרדי התחמק בין רגליו של האיש ורץ החוצה דרך הדלת. טילר רץ אחריו. הם רצו כמה שרק יכלו מהר ואחריהם נשמע ירי. כדוריות אחדות פגעו לפרדי ברגל אחורית, אך הוא, צולע, הספיק עוד להגיע למקום טוח אחרי העצים. שם שני הגיבורים נעמדו, והתחילו שוב ב לנשום ולהירגע. יותר כבר לא נעשה זאת." שנסכים... "טוב.
156 טילר עדיין התאבל על הזנב שלו, אבל הריבה של בני בהחלט עזרה לו לגרש את המרה השחורה. יומיים אחר כך, בדרכי לכפר, הזדמן לי לעבור מול ביתו של האיכר פרנקי. על הדלת האחורית של הבית ראיתי דבר מה מוזר. כשניגשתי קרוב ראיתי שזה הזנב של טילר, עם הודעה מהאיכר, אל מה שהוא קרא "המזיקים מהיער".
157 הם היו תמיד יחד, לא נפרדו לרגע, יחד אכלו, יחד טיילו ויחד שמחו. יום אחד שלושת החברים יצאו לציד איילים ביער מרוחק מהכפר שלהם. הם יצאו מוקדם בבוקר, ובשעות הצהריים החליטו לנוח ולאכול. הם מצאו עץ גדול בעל צמרת רחבה, נשכבו בצלו והתכוננו לסעודה. בצל העץ היה נעים וקריר והם התחילו לאכול.
158 אחר כך חפרו בור, קברו בו את גופתו, ובעצמם התנפלו בשמחה על האוכל שהביא, בלי לדעת שהוא מורעל. אך מהר מאוד אבדו את הכרתם ומתו תוך סבל איום. שלושה מטילי זהב זהרו חזק באור קרני השמש. אך לא היה שם אף אחד שיכול היה לראות אותם או לומר שהם שייכים לו. חמדנות היא אחד התכונות החמורות ביותר.
159 תאווה לאושר גרמה למותם של שלושה אנשים שעד אז היו החברים הטובים ביותר. סטודנט צעיר חזר מהעיר לכפרו. בעיר הוא ביקר אצל אחיו הבכור. את כל הכסף שהיה להם בזבזו על בילויים, ועכשיו הוא הלך רעב ובלי פרוטה בכיס. אתם חושבים שקל ללכת ככה בדרך? לא, ודאי שלא! בטן ריקה כבדה יותר מאשר שק מלא אבנים על הגב.
160 לא נעים לכתוב מילים לא יפות. סבתא הוציאה מהתנור לביבה חמה, עטפה אותה בסמרטוט והסתירה איפה שהוא. ואניה ואחותו הקטנה קוניה חיפשו בכל הפינות, אפילו הציצו תחת המיטות, בדקו בארון המטבח, שוב פתחו את דלת התנור והסתכלו פנימה "סבתא, תני לנו לטעום" ביקש ואניה. – הכל לשווא, הלביבה נעלמה.
161 השלג מסתובב, מעל השדות הלבנים מתנוסס ערפל כחלחל. בדרך הולכים תאוים רתומים למזחלות עמוסות בעצים. הנה הם עברו את הגשר ושוב נעלמו אחרי הפינה. שני ראשי הילדים פנו לסבתא, שהרכיבה משקפיים והתרכזה בטוויה. אפשר היה לראות שהילדים מבוהלים באמת. "סבתא, ספרי איפה הלביבה עכשיו" אמרו.
162 בשקט עברה בחצר והתחילה לרוץ בדרך. שחורי רדף אחריה, הגיע עד הגשר אבל לא השיג אותה, כי היא רצה קדימה כמו ארנבת. שחורי ראה שהוא רץ לשווא, נבח פעמיים וחזר הביתה. הלביבה רצה דרך השדה והגיעה ליער. וכשרק נכנסה בין העצים, ממקום כלשהו הופיע זאב, ועוד כזה שכבר שלושה ימים אפילו גרגיר פרג לא ניכנס לפיו.
163 ראה כמה אני חמה! אני רוצה לבקר בשדה שבו גדלתי. תחכה כאן, ועוד מעט אחזור.' הזאב הטיפש האמין לה, נתן לה ללכת, התיישב בשביל וחיכה. והלביבה רצה הלאה. רצה בשביל, מגיא לתל, מתל לגיא ובסוף היה לפניה השדה, רחב ידיים, גדול. במרכז השדה עומד עץ אגס, יפה כמו בתערוכה, ותחת העץ - מעיין קפוא.
164 השדה היה מוקף ביער מכל הצדדים. רוח קרה מאוד נשבה, העצים רעדו. והגרעין שכב במקום חמים ולא ידע דבר על מזג האוויר הקשה. 'אתה רעב?' שאלה הלביבה. 'לא.' 'אז שכב בשקט. באביב, כשהשלג ימס והזמירים ישירו ביער, יגדל לך נבט ארוך ועליו שיבולת כבדה מלאה בגרעינים. ואחר כך עלומות גדולות של שיבולות יביאו לגורן.
165 הגרעין צחק בשקט תחת השלג. מה המציאה הלביבה החמה הזו! איך גרעינים יהפכו ללחמניות וסופגניות? זה לא יתכן. הגרעין לא האמין ללביבה, כי היה עוד קטן וטיפש. הזאב יושב על השביל ביער מושלג והלביבה החמה רצה חזרה, אבל לא דרך היער, היא הלכה סביב, דרך העמקים, אחר כך בשדות וכך עד הכפר.
166 העץ אפילו לא חרק. מר תן דפק בעץ אך זה לא נפתח. מר עץ נעלב, כי מר תן לא ביקש יפה ולא אמר "בבקשה" בפעם הראשונה, ולכן החליט להחזיק אותו עוד זמן מה. הציפורים שמעו איך מר תן דופק מפנים העץ, ובאו לנקר ולעזור לו. אבל הן היו קטנות מדי והעץ היה גדול ועבה. בסוף הגיע מר נקר ועשה חור קטן בעץ.
167 היה זה רק חור קטן מאוד, אבל מקורו של מר נקר התכופף והוא לא יכול היה לנקר יותר. מר תן העביר יד אחת דרך החור אבל לא יכול היה לעבור שם בעצמו. אחר כך ניסה להעביר רגל אחת, אך גם זה לא עזר. הוא היה צריך למצוא דרך כלשהי לצאת מהעץ, כי מקורו המכופף של מר נקר לא יכול היה לעזור. מר תן ידע שיש דרך כלשהי לצאת.
168 שקט שרר סביב. מר תן החליט להוריד את הזרועות שלו ולהעביר אותן דרך החור זו אחרי זו. אחר כך הוא הוריד גם את הרגליים שלו והעביר אותן בחור זו אחרי זו. אחר כך הוא העביר דרך החור גם את הגוף שלו. זה הלך מצוין. "אראה לך, מר עץ, שאינך יכול להחזיק אותי כאן" חשב. בפנים העץ נשאר רק הראש.
169 מר תן ניסה להעביר אותו אבל הראש היה גדול מדי. האוזניים הפריעו. ואז הוא הוריד את האוזניים והעביר אותן דרך החור. ושוב ניסה להעביר את הראש, אך הפעם העיניים שלו היו בולטות מדי. אז מר תן הוציא מהראש את העיניים והעביר אותן אחת, אחת, דרך החור. מר עורב, שישב על ענף העץ, ראה את העיניים.
170 ממש אוצר למר עורב. הוא ישמור אותן באוסף אבני חן שלו! מר תן הצליח בסוף להעביר את ראשו דרך החור הקטן, ואז אסף את כל החלקים שלו ביחד ובסוף נעשה שוב תן שלם. רק את העיניים שלו לא יכול היה למצוא. הוא מישש סביב והאוזניים שלו הקשיבו היטב כדי לשמוע את צליל העיניים, אבל שום דבר לא נשמע.
171 מאז אין יותר נמרים בסיביר. בחוף הים הבלטי, קרוב לשפך הנהר ניימן חי דייג עם אשתו. הרבה זמן לא היו להם ילדים, אך בסוף נולדה להם בת. שוכבת בעריסה, לבנה וסמוקה, בריאה וחזקה, חמודה ושמחה כמו השמש שמשתקפת בבוקר בגלי הים הבלטי. קראו לה ההורים נרינגה. השנים עברו מהר ונרינגה בגרה וגדלה.
172 ולבה של נרינגה טוב. קורה שאדם שוקע בחולות שפת הים, ונרינגה מוציאה אותו יחד עם הסוס והעגלה. ואם סערה קמה בים, תתפוס ספינה ודוחפת אותה לחוף, עוד מעט תזרוק אותה על הסלעים, ונרינגה נכנסת לים, ובלי מאמץ תופסת את שרשרת העוגן ומוציאה את הספינה לחוף. לכן גם הספנים לא פחדו מסערות שקמו בשפך של ניימן.
173 ואת טוב לבה פרסמו בכל העולם. כשסערה דוחפת סירות הדייגים מהים הפתוח אל החוף, כשהיא הופכת את סירות יחד עםהדייגים והדגה, מי בא לעזור לדייגים? נרינגה. היא מוציאה את הדייגים מהמים, סוחטת מים מהרשתות, שופכת מים מהסירות ומוציאה את הדייגים לחוף לייבוש. ובמזג אוויר שקט הייתה נרינגה יוצאת לדוג עם הדייגים.
174 הדייגים שטים בסירות, ולפניהם הולכת נרינגה, הגלים הגדולים נפתחים לפניה ועל גבה היא נושאת מטאטא משלושה אורנים. הדייגים מטילים רשתות ונרינגה, באורנים שלה, מטאטאה דגים לתוך הרשתות... אך בשפך הנהר ניימן מזג אוויר כזה קורה רק לעתים רחוקות. מלך הים והרוח, נחש בעל תשעה ראשים מקים סערות בים.
175 בא לו מצב רוח רע והוא מתחיל להשתולל, לסעור. הוא אוהב להטביע ספינות ואנשים. ולא מספיק לו בים, הוא גם דוחף גלים גבוהים לחוף, מציף שדות ומרעה, שוטף בתים של הדייגים יחד עם האנשים, עם העדרים ועם הרכוש. יום אחד נרינגה התרחצה במי השפך של ניימן, הביטה היטב על הסביבה והחליטה על מעשה.
176 אנשים רבים התאספו לעזרה לנרינגה. היו שבאו בנסיעה, אחרים הגיעו רגלי או שטו בסירה. באו עם אתים, גרזנים, מכושים וחבלים. הם יישרו הרים והוציאו אבנים מאדמה מאות קילומטרים סביב. ונרינגה זרקה את האבנים לתחתית הים ושפכה אדמה וחול מעליהן. את החול היא נשאה בסינור. חולית, דיונה שלמה יכלה להיכנס לסינור שלה.
177 הוא מתרגז, שולח רוחות חזקות אל בני אדם, מערבל את מעמקי הים. תשע-עשרה ימים ולילות נמשכה הסערה. תשע-עשר ימים ולילות עמלו האנשים. אך כוח הרצון שלהם גבר על הכל והם בנו קיר אדמה ארוך, ארוך ביותר, מול השפך של ניימן, והפרידו בו בין המפרץ והממלכה של הנחש בעל תשע הראשים. נרינגה חזרה הביתה וישנה שלושה ימים.
178 נכון, היו גם כאלה שהלכו לחפש את המפלצת, אבל אלה לא חזרו כבר הביתה מעולם. נרינגה הצטערה מאוד: האם אף אחד לא ינצח את המפלצת בעלת תשעה הראשים, האם לא ימצא גיבור אמיץ כזה? והיא גם התגעגעה לצעיר שיהיה חביב על לבה. לפעמים הייתה יוצאת לחוף הים, יושבת ותומכת את ראשה בידה ומתעצבת הרבה זמן.
179 העננה התקרבה ונרינגה ראתה שזה מפרש. אחרי המפרש הופיעה ספינה. ועוד איזו ספינה! התורנים בגובה של ששה אורנים גבוהים, ירכתיים מוזהבים, חרטום אדום, מפרשים ממשי לבן. הספינה נעצרה רחוק בתוך הים, נתקעה בקרקעית מהספינה יורד אביר, רחב חולית, ונרינגה רואה – כתפיים, יציב, חזק כמו עץ אלון.
180 איפה שנגליס הולך האדמה שוקעת תחת רגליו, עקבותיו יוצרים אגמים. איפה שנעצר הענק, שם עולה הר. אך גם במבצעים אחרים התפרסם נגליס. להרוג דוב זה בשבילו דבר של מה בכך, גם לצוד חזיר בר לא בעיה בשבילו. תאוים קנאו בכוחו, נמרי בר ואיילים רעדו מפחד, הסתתרו מפני המבט שלו. הוא יכול היה לצוד אותם ביד לא מזוינת.
181 האנשים אהבו את נגליס. הוא עזר להם לעקור יערות, לבנות בתים מקרשים כבדים, להקים גשרים מעל נהרות רחבים. ידיעות על מעשיה של נרינגה הגיעו לנגליס והוא קרא לאנשים לחוף הים, שם בנו לו ספינה, ועכשיו הוא הגיע לשפך של ניימן. כשירד מהספינה עלו גלים בים. גל אחד הכה ברגליה של נרינגה.
182 הוא הלך הרבה ימים ולילות, דרך עמקים וביצות, מעל נהרות רחבים. כשהיה רעב צד חזירי בר ויעלים, את הצמא הרווה ממעיינות הרריים, ונח בצל עצים רחבי הצמרת. בסוף הגיע נגליס להר גבוה, מכוסה כולו ביער חשוך ובפסגה עלה עשן קטן. הוא עלה על ההר הזה וראה: ליד האש יושב איש זקן, כולו מכוסה אזוב, כמו גדם עץ ישן מאוד.
183 הכה ברק ושלשה ראשים של הנחש נפלו על הארץ. הים יצא על החוף והגיע לנגליס עד הברכיים. שוב הניף נגליס את הגרזן והוריד עוד שלושה ראשים של הנחש. הים הרעיש שוב ועלה עד החגורה של נגליס. הגלים הכו לצייד בחזה, ניסו להפיל אותו, משכו אותו למעמקי הים, והרוחות ניסו להוציא את הגרזן מידיו.
184 ברק יצא מהגרזן ועוד שלושה ראשים נפלו לתוך המים. ובאותו הרגע שקטה הסערה, נרגע הים, שמש בהירה האירה. נגליס ניצח את הנחש ובשמחה חזר אל הדייגים. נרינגה באה לפגוש את החתן שלה. תוך זמן קצר נערכה החתונה וכולם, נרינגה, נגליס והדייגים המשיכו לחיות באושר. הדייגים הודו והללו את נרינגה ונגליס.
185 את גל האדמה, שמפריד בין שפך הניימן לים הבלטי, קראו על שמה של נרינגה שבנתה אותו. ועל שמו של נגליס קראו הר גבוה שבסביבה. בכפר קטן של ויילס חי פעם בחור צעיר בשם איוונס. הוא התפרנס כעוזרו של הרופא המקומי. אך הרופא שילם לו שכר זעום ולכן איוונס החליט לעזוב את הכפר הקטן ולחפש את מזלו בעיר הגדולה לונדון.
186 בוקר מוקדם אחד הוא נפרד מהרופא ויצא לדרך. בכיס החזיק כיכר קטן של לחם ועוד כמה פרוטות. הוא הלך במשך כל הבוקר ולקראת צהריים החליט לנוח. מצא סלע גדול, התיישב בצלו, הוציא את הלחם ואכל. לרגלי הסלע צמח שיח אגוז צעיר. איוונס הוריד ממנו ענף ישר וחזק, ועם מקל הליכה הזה המשיך בדרכו ללונדון.
187 איוונס הלך מהר ושרק מנגינה כלשהי בדרך. בסוף הגיע לשערי העיר. עבר את השער והתקדם עד לנהר. עמד על החוף והסתכל על הספינות והסירות הרבות שעל המים. פתאום ניגש אליו איש זקן קטן, בעל זקן לבן שהגיע לו עד החגורה. הזקן נעמד והסתכל על איוונס. איוונס, מופתע ממבטו של הזקן, החליט לשוחח לשם נימוס.
188 כי המראה נשימתו של איוונס נעצרה – היה מופלא אך מפחיד. האולם היה מלא אבירים ישנים. בשריונים מבריקים, חגורים בחרבות, הם ישבו סביב שולחן ארוך, ונראו שקועים בשינה עמוקה. אחדים השעינו את ראשם על השולחן, אחרים נשענו על גב הכסא, שניים או שלושה שכבו ישר על הרצפה. באולם אפשר היה לשמוע את הנשימה הקצובה שלהם.
189 הוא ניגש לערמת המטבעות, לקח חופן, נהנה מהברק שלהם. שם אותם עוד חופן או שניים והסתובב בצער – בכיס כי לא היה לו מקום אחר, לקח ערמת הזהב לא קטנה. הוא חזר דרך האולם תוך מבט זהיר על האבירים. פחד להפיל מטבע או למעוד ורק הצטער שיכול היה לקחת כל כך מעט מטבעות זהב. בסוף הוא עזב את האולם בלי להעיר את האבירים.
190 האבירים ירדו שוב על הכיסאות ועיניהם נעצמו שוב. קול הפעמון נדם. עכשיו שמע איוונס שוב את הנשימה הקצובה של האבירים ודפיקות חזקות של הלב שלו. בסוף הוא הגיע למוצא המערה ולא זכר איך יצא החוצה. הוא פתח את כפות ידיו ומטבעות זהב נפלו על הארץ. הפך את הכיסים וכמו מוקסם הסתכל על הזהב הנשפך.
191 ויום אחד עלה על סוס, לקח אתו שני שקים גדולים, הרבה אוכל, ורכב עד הסלע הגדול. בדרך נזכר באותו היום שבו הלך רגלי ללונדון, עם כיכר לחם קטן בלבד, כשבכיסו רק פרוטות בודדות. הוא הגיע לסלע, מצא את פתח הכניסה, השתחל בזהירות ליד פעמון הכסף, וניכנס לאולם הגדול. שם היה הכל כמו שלוש שנים קודם.
192 המלך ארתור והאבירים שלו ישנו בשינה עמוקה, וערמת הזהב והכסף לא פחתה. איוונס שם את ידו בערמת המטבעות והתחיל להעביר אותם לתוך השקים. איזה מזל זה. עכשיו הוא יהיה האדם העשיר ביותר בעולם! בסוף הוא מילא את שני השקים. כל כך כבדים היו, שלא הצליח להרים אותם מהרצפה. נאלץ למשוך אותם, וגם זה היה קשה מאוד.
193 בלית ברירה איוונס משך את השקים מהאולם ובמעבר התיישב לרגע כדי לנוח. התעייף וקשה היה לו עכשיו לנשום. ואז נשמע רעש כאילו אחד האבירים התחיל לנוע. "צריך מהר להסתלק מכאן" חשב איוונס ושוב משך את השקים, אך תוך כדי המשיכה ראשו נגע בפעמון. הפעמון הוציא צליל חזק, רם יותר מהפעם הקודמת.
194 הוא כבר שכח איפה הוא, נדמה היה כי כל עצמותיו שבורות. כמעט מת זרקו אותו החוצה מהמערה. כמה זמן שכב איוונס בלי הכרה, אין לדעת. התעורר לא בטוח שנשאר חי. איכשהו עלה על הסוס וחזר הביתה. מאז רגל אחת שלו קצרה יותר. מהר מאוד גם יתר הזהב התפזר והוא נאלץ לחפש עבודה. למערת המלך ארתור הוא כבר לא חזר.
195 התחיל האיכר הצעיר לעבוד אצל הסוחר. עבד, עבד, והנעליים כמו חדשות. עבר זמן רב והבחור התחיל להתגעגע הביתה. הוא נזכר באשתו, בבית בו חי. הסתכל על הנעליים, אולי הן נשחקות? אבל איפה! הן חדשות כפי שהיו ביום ראשון. ויום אחד הוא הלך עם המחרשה על גבו וממולו הולך אדם. כשנפגשו ראה כי זה שכן מכפרו.
196 והבטיח למימיאן למסור לו מה שאינו מכיר בבית. מימיאן שחרר אותו, והא המשיך בדרך הביתה. בא הביתה ושם יוצאות לקראתו האישה עם בתה. בזמן שהוא עבד אצל הסוחר היא ילדה בת נסטו, בת היפהפה. ובזמן שהאיכר היה בנכר נסטו גדלה ונעשתה לאישה, וכל כך יפה שלא ניתן בסיפור לתאר, לא בספר לכתוב.
197 הן הגיעו לכפר אחד ושם נסטו יצאה מהקש. הן ביקשו בכפר מקום לינה. אנשי הכפר הסתכלו על נסטו ולא יכלו לנתק את עיניהם ממנה. עד המרפקים ידיים בזהב. עד הברכיים רגליים בכסף. כמו שמש הפנים. כמו פנינים בשערות! שמע עליה בן המלך ובעצמו רכב, דהר, עד הכפר. התאהב בנערה במקום ורצה להתחתן אתה.
198 ושם התחילו לחיות ביחד. כך עברו שנים אחדות ובמשך הזמן נסטו ילדה בן, בעל יופי בלתי רגיל. לפחות יפה כמוה. נודע על כך לסוטראפ המכשפה, והיא קיבלה דמות של זקנה, ובאה לארמון כדי לעבוד כאומנת לילד. הנסיך לא חשד בדבר וקיבל אותה לעבודה. פעם הובילה האומנת את נסטו עם הילד אל המרחץ, שעמד קרוב לאגם.
199 וזה כל הסיפור. חיי הזקנים כבר אחריהם. הזקנים יודעים הרבה, תמיד יכולים לתת עצה טובה. אבל גם צעירים יכולים לעלות רעיון טוב – להם עוד כוחות רבים, עין חדה, ידיים זריזות, כל החיים לפניהם – הם מביטים קדימה. לפני זמן רב אנשי אודגי חיו בארצות חמות, בערבות, על שפת הים. רבים היו, כמו עצים ביער.
200 חיו בשקט, בשלום, לא לחמו עם אף אחד. צדו חיות, דגו דגים, שמרו על חוק, גידלו ילדים. זה היה מזמן. בראש של ישוב אחד עמד השמאן באטא. כשמישהו חלה היה באטא מוציא את התוף שברק מצוייר עליו, מבעיר מדורה, מחמם את התוף מעל המדורה ומתחיל לכשף. הולך סביב המדורה, מרקד, לוחש מילים שונות, שר ודופק חזק בתוף.
201 והתוף עושה רעש כזה שההד אחר כך עוד יומיים נשמע. אם החולה יבריא – מה טוב. ואם ימות.. אז השמאן מתחיל במעשה שלו: על ציפור אפורה עם מקור אדום מוביל את נפשו של המת לממלכה תת-קרקעית. נכון, את הציפור עוד אף אחד לא ראה, אך איך אפשר לא להאמין לשמאן! האנשים מפחדים מהשמאן, נשמעים לו.
202 מה שהשמאן רוצה לקחת, נותנים. איך לא לתת לשמאן? לא תיתן, הוא ישלח שדים רעים על כל הישוב, ולכולם יהיה רע.. אמרו על באטא שהוא שמאן גדול! השדים מחבבים אותו, לשמאן היה הכל, גם כשהאודגי האחרים רעבו, לעסו את המגפיים שלהם מרוב הרעב. וחי באותו הישוב בחור צעיר דימדיגה. צייד מצוין – בחץ אחד צד שני אווזים.
203 בחור כמו בחור, לא גרוע מאחרים, דווקא טוב יותר. ואותו הבחור ראה את באטא ולא יכול היה להבין למה זה כך: הוא צד שני ברווזים, אחד בשביל עצמו, והשני צריך לתת לבאטא. יצוד שני שועלים, אחד לעצמו, שני לתת לבאטא. ובאטא לא יוצא לציד, השמאן לא נרטב בבוץ, לא מתייבש בשמש, לא קופא בקור ומקבל שלל כמו דימדיגה.
204 בנה מנגי איום, הולך ומכשף סביבו. מנגי עומד על תל. הוא גבוה כמו שלושה. הבטן שלו ריקה, כדי שיהיה תמיד רעב! נחשים על הידיים שלו, כדי שיהיו גמישות במאבק. לטאות על רגליים שלו, כדי שירוץ מהר. בחזה שלו ציפור במקום לב. על החזה לוח נחושת ממורקת, זורח כמו השמש, כדי לסנוור אויבים! הכל משתקף בלוח נחושת הזה.
205 דימדיגה הלך. והמונגולים ממש כאן. והם כמו חול על חוף הים. האדמה רועדת, רעש נשמע כמו של מבול. הם צועקים, מעודדים את החיות שלהם! בידיהם חרבות ארוכות ועקומות. על גביהם נדנים עם חצים, ליד האוכף גרזן לחימה. אמת אמר דימדיגה שאלה אנשים ולא שדים. המונגולים ראו ישוב והרימו צעקה עוד יותר גדולה.
206 ירו עננת חצים שהסתירה את השמש. ודימדיגה עם האנשים שלו עדיין רחוק מהיער. ראו אותם המונגולים והתחילו ברדיפה. כמעט והשיגו אותם, אך אודגי כבר נכנסו ליער. את הנשים עם ילדים שלח דימדיגה עמוק יותר לתוך היער ובעצמו עם הגברים הסתתר אחרי העצים. הם התחילו לירות חצים מהקשתות שלהם. החצים שרו, עפו.
207 האם אדם יכול להרוג שד? והמונגולים נופלים מהאוכפים. הם לא שדים! מעץ לעץ, כל פעם עמוק יותר ליער ניכנס דימדיגה. מעץ לעץ הלכו אלה שבאו אתו מהישוב. הרבה זמן רדפו המונגולים אחרי דימדיגה. אך החיות שלהם לא רגילות ליער. צפוף להן מדי ביער. ואין במה להאכיל את החיות, אין למונגולים איפה לרעות את החיות שלהם.
208 סביב רק אזוב תלוי על העצים.. התחילו המונגולים לחזור. דימדיגה שלח אנשים שלו לספר לאודגי אחרים איך הם ניצלו מהמונגולים. גם אודגי אחרים הלכו ליערות ולהרים. התחילו לחיות ביערות ובהרים. נעשו אודגי לאנשי היער. כך גם קוראים להם עד היום. מי יודע כמה זמן עבר. דימדיגה הלך למקום הישוב הישן.
209 רצה לראות האם מנגי האליל עזר לבאטא עם כישופים שלו. ראה דימדיגה שהמונגולים הגיעו עד הים, הסתובבו וחזרו לערבות רחבות הידיים שלהם. רואה דימדיגה איך בישוב הישן שוכב מנגי על הארץ, בבטן הריקה שלו צומח עשב ובחזה הריק מסתובבות לטאות. רואה דימדיגה איך שוכב השמאן, רגליים שמוטות, בידיים מחזיק עוד גרזן.
210 סבא שלי היה עני, אבא שלי היה עני, גם אני הייתי עני כל חיי, וכנראה כזה יהיה גם גורלך! כל החיים עבדתי לבולדה העשיר ולא הרווחתי אצלו כשהוא לוקח. דבר. לבולדה יד קלה – כשהוא נותן. לא אוכל לבולדה יד קשה – להשאיר לך אלא רק לשלושה חפצים - סכין, אבן צור וחנית. הם נשארו אצלי עוד מאבא, שירש אותם מסבא שלך.
211 החוב שלו עובר עכשיו עליך. אם לא תחזיר את החוב שלו, השמאן לא יצליח להעביר את נפשו לשמיים. אאכיל אתך, אלביש, אבל אני אעזור לך – ומה שתאכל ותלבש ארשום לחובתך. התחיל מונוקטו לעבוד אצל בולדה עבור חוב של אבא. התחיל בולדה לעזור למונוקטו. רק מהעזרה שלו כל יום נעשה קשה יותר לבחור העני.
212 את כל הצלעות שלו אפשר לספור, כל כך רזה נעשה. ובולדה נעשה כל פעם עשיר יותר ושמן יותר. הוא מתיידד עם הסוחרים שבאים מעבר לים, מוכר להם סחורה במחירים מפולפלים. דגים מחצית אנשי הכפר עובדת בשבילו – בים, מייבשים את הדגה, יוצאים לצוד חיות, פושטים ומעבדים עורות. ובולדה לוקח את הכל אליו הביתה.
213 עשר נשים אצל בולדה, את כולן קיבל תמורת החוב. לא הצליחו לפדות אף אחת. עשרה עבדים אצל בולדה. כל שנה יוצא בולדה לעיר הבירה, בעשר סירות עם מפרשים צהובים מעור דגים! בבירה עומד האסם הגדול שלו. המנהל מכבד אותו בתה. סוחרים קונים אצל בולדה עורות במחיר מופקע. ובולדה מיום ליום נעשה שמן יותר.
214 הוא התנדנד על חגורתו של מונוקטו, קפץ מהנדן ורץ ליער. שם התחיל לחטוב ענפים יבשים. הכין ערמה שלמה. אחר כך התחיל לחטוב ערבה לצריף והכין קרשים רבים. הסתכלה אבן צור על בעל הבית שלה, ומונוקטו שוכב ולא זז. קפצה אבן הצור מהשקית שלה, רצה לערמת הענפים היבשים והציתה אש, הכינה מדורה.
215 אחר כך רץ לטייגה, חטב צפצפה גדולה והתחיל לחצוב סירה. שביבים מתפזרים סביב, בול העץ מסתובב מצד לצד, מגיש לסכין פעם צד אחד, פעם צד שני... לא הספיק מונוקטו להתאושש כשסכין של אבא הכין כבר סירה כזו שאף אומן עוד לא עשה. מונוקטו ניכנס לצריף, הושיט את ידיו למדורה וחימם אותן כדי שיוכל לאחוז בחנית.
216 ואז גם החנית זזה. היא התביישה שהחברים שלה עובדים והיא מתבטלת. היא דחפה את הסירה למים. גם אבן צור קפצה לסירה והדליקה שם אש. הדגים ראו אש ובאו לסירה, ואז החנית התחילה לעבוד. מכה במים ופעם מוציאה זאב מים, פעם קרפיון, פעם שמך! הסירה התמלאה והגיעה שוב לחוף. החנית נכנסה לצריף, אבן צור חזרה לשקית שלה.
217 לקח את החנית וזרק למים. החנית נתקעה בקרקעית ובולדה, איך שלא ניסה, לא יכול היה להוציא אותה. התרגז בולדה מאוד. הוא הבין שהחפצים של הכפרי הזקן לא ישרתו אותו. הוא הוציא את אבן הצור מהשקית וזרק על הארץ. האבן שפשפה בחול והדליקה אש. התחילה האש לרוץ על האדמה לכוון ביתו של בולדה והאסמים שלו.
218 בולדה לא הספיק למצמץ בעיניים והאש הדליקה את האסמים ובית שלו. כל הרכוש של העשיר עלה באש. בולדה ניסה לרמוס, לדרוך את האש, אך לא הצליח. מהחום כל השומנים שלו התחילו להמס. בסוף התמוסס בולדה כולו. רק מעיל ומגפיים נשארו. מונוקטו בא ליער, שבו העשיר זרק את הסכין הכה באבנים והאבנים הסכין, וראה – הפכו לברזל.
219 הלך מונוקטו לחפש את החנית שלו וראה – על החנית הופיעו שלוחות ירוקות, עץ צמח מהחנית. מהעץ התחילו ליצור חניתות, מוטות קשים אבל גמישים, כאלה לא תמצא במקום אחר! מונוקטו הלך לחפש את אבן הצור. וראה שבמקום בו עמד הבית והאסמים של בולדה, קמה ביצה גדולה ועליה להבות קטנות בוערות, שומרות על המקום המקולל.
220 לכלב פלוק מלונה משלו במרכז החצר. הוא שם לרוב קשור, ומשגיח ביום ובלילה על החצר. רק בחורף מותר לו לשכב כאן בבית, בסל שליד המטבח. תארו לכם! הגשם יורד, קר והחתול בצבע קפה בעל אוזניים שחורות ועיניים כחולות נכנס מהגינה וממשש בכפות רגליים את אבני החצר, כאילו שוקל האם כדאי לו בכלל לעבור כאן.
221 ובאותו הזמן הוא מביט על פלוק הקשור בשרשרת. הוא עובר לידו ואז מסתובב עם אחוריו אל פלוק, מניף את זנבו בקצב ודוחף בראשו את דלתית האשנב שהבעלים חתך במיוחד בשבילו. לפעמים הבעלים (זה אני) מרשה לפלוק להיכנס לחדר. אם הוא רואה שם את החתול, ששוכב מגולגל כמו עוגה באמצע המיטה של הבעלים וישן בנחת, הוא נובח עליו.
222 החתול ישן חזק. אבל לא רק הכלב הציץ דרך החלון, אלא התרנגול, שלוש תרנגולות והעזה גם, רצו לראות את החתול הישן. כן, אפילו חילזון קטן הופיע בחבורה ועלה גבוה על המטפס, כדי לראות טוב יותר. באו גם שני האוגרים הצהובים, שלא יוצאים אף פעם לחצר כי מפחדים מהחתול, ועלו על אדן של החלון השני.
223 אבל קח דוגמה ממני ורחץ את רגליך קודם, כי אחרת עלולים עוד לכעוס עלי." פלוק שמח כל כך על ההצעה שהפסיק בכלל לחשוב בהגיון. כשהבעלים יצא מהבית הוא רץ מיד אל אשנב של החתול שבדלת. החתול היה כבר מהצד השני של הדלת ואמר "הבעלים חימם כל כך שאני צריך לפתוח את האשנב ולאוורר קצת את הבית.
224 החתול משך, פלוק נתן לו למשוך עוד יותר חזק, ומרוב פחד לא הרגיש בכלל כאבים. כשחזרתי הביתה מצאתי את פלוק תקוע בתוך האשנב, עם פרווה גזורה ועם אוזניים ארוכות כמו אצל כלב קוקר-ספניאל. חתכתי את האשנב במסור כדי לשחרר אותו ואחר כך הבאתי אותו לספר הכלבים. הוא נשאר בבית עד שהפרווה צמחה שוב.
225 והציפור שרה שיר כל כך שמח ויפה שסיימון הניח את המעדר והתחיל לרקוד. הציפור שרה ושרה והפסיקה לשיר רק כשסיימון לא יכול כבר לרקוד מרוב עייפות. הוא נשכב על הארץ, נח קצת ורצה לחזור ולעבודה, אך אז הציפור שוב התחילה לשיר. סיימון לא הרגיש בכלל ששוב הניח את המעדר והתחיל לרקוד. וכך קרה מספר פעמים.
226 הוא קפץ מהמושב שלו, תפס ביד את המעדר והניף אותו גבוה. אבל לא הספיק להכות בשיח כי הציפור שרה. הוא החזיק מעמד רגע או שתיים, ואחר כך זרק את המעדר ורקד עד שהציפור השתתקה. "חוזרים לכפר" ציווה הצ'ף. וכולם, הצ'ף, נושא המושב שלו, הדוד של סיימון, וסיימון חזרו לכפר אל ביתו של הצ'ף.
227 כולם התאספו סביבו וראו שאין זה אלא קן של ציפור ובו ארבע ביצים כחולות. הם נשאו את הקן בזהירות והניחו אותו בדשא שבין העצים בצד החלקה. וכשהתרחקו ראו שהציפור המזמרת עפה מהר אל הקן. היא הייתה כל כך עסוקה שם שלא שמה לב בכלל מה עושים האנשים. ואלה לקחו מעדרים והתחילו לעקור את השיחים.
228 קשוחה כמו קרש, שערות רק על הקודקוד. שתלך לחלוב כבשים ולעשות גבינה." גילף האיש בובה מענף עץ אגוז. הראה אותה לאשתו. זו החליטה שהבובה עקומה, אך גם לה היא מצאה תעסוקה לאסוף זבל להסקה בערבה, לעשות מדורה, לאפות עוגות. – הזקן גילף בובה משקמה. זו נראתה לזקנה נמוכה מדי. "שתלך לבשל חינקל, אטריות בשומן הכבשים.
229 והעכברים העמידו צלחת עם בשר הדרור. למרות שטאיטריש הייתה רעבה מאוד, בקושי רב בלעה חתיכה קטנה של הבשר האפור דמוי סמרטוט, ומהר נשכבה לישון. את השמלה והסינור הורידה ושמה בצד. בא הבוקר. כל החבורה של העכברים הייתה כבר מזמן על הרגליים וטאיטריש, כמו תמיד, התעוררה רק לקראת הצהריים.
230 אך למזלה, פיה טובה ניחמה אותה והבטיחה למלכה שהבן שלה יהיה טוב ונבון, וגם העניקה לו כוח שיאפשר לעשות טובה וחכמה את האישה שהוא יאהב. זה ניחם קצת את המלכה, אך היא עדיין הצטערה מאוד שבנה כל כך מכוער. זאת למרות שכשרק קצת גדל, היה מדבר יפה ובתבונה רבה, ודבריו היו כה חכמים שאנשים סביבו הוקסמו מאישיותו.
231 אך גם גדלו התכונות הלא טובות להן, וקשה היה לא להרגיש שהצעירה מהבנות נעשתה מכוערת יותר מדי יום, והבכורה נעשתה כל יום טיפשה כל כך, שלא יכלה לענות גם על השאלה הפשוטה ביותר, וכל כך גמלונית שלא יכלה לסדר כמה פרחים בצנצנת, בלי להפיל ולשבור אותה, או למלא כוס מים, בלי לשפוך חצי מהם על שמלתה.
232 היא גם סבלה לעתים מנזיפות של אמא המלכה, שלמרות לבה הטוב, קשה היה לה להשלים עם מגרעותיה של הבת הגדולה. יום אחד האחות הגדולה יצאה ליער כדי להתרחק מהחברה ולהרהר בעצב על גורלה, ושם פתאום ראתה איש קטן שהלך מולה. הוא היה מכוער ביותר ואפילו דוחה בהופעתו, אך לבוש היה בהידור רב.
233 מיד הם התחילו לשוחח בנעימות ותוך כדי כך הנסיכה השמיעה הערות מבריקות ביותר, והנסיך תלתל התחיל לחשוד שמסר לה את כל התבונה שלו ולא השאיר לעצמו דבר. כשהנסיכה חזרה לארמון המלכותי כולם הופתעו מהשינוי המוזר, כי במקום לעשות הערות מטופשות היא הייתה עכשיו מלאת רעיונות מבריקים, אותם היא ביטאה בצורה נאה ביותר.
234 השינוי הפתאומי של הנסיכה התפרסם תוך זמן קצר בכל הסביבה, ונסיכים צעירים ממלכות השכנות באו לבקש את ידה, אך היא דחתה את כולם כי אף אחד לא נראה מתאים לה. אלא שבסוף הגיע נסיך אחד, כל כך עצום, עשיר, חכם ויפה תואר, שאפילו המלך, אבא שלה, לא יכול היה למצוא בו כל דופי, והמליץ לה לבחור אותו לבעלה.
235 אך איך שלא היה, הרי למחרת כבר התקיימו הנשואים של נסיכה והנסיך של הממלכות השכנות. לפני שנים רבות העיר קיוטו הייתה עוד בירת יפן, ונבנו בה ארמונות ומקדשים נהדרים שקיימים שם עד היום, ובעיר קיוטו חיה פעם צפרדע. היא חיה לא סתם, אלא בחצר של מקדש, בבאר ישנה, יבשה למחצה. היה לה שם טוב לחיות.
236 ובעיר אוסקה חיה צפרדע אחרת. היא גרה בבריכה עגולה גדולה. היה לה שם נעים מאוד. היא טבלה את ראשה בטין רך, שחתה במים עכורים בין אצות מים ירוקות, וביום יפה התחממה בשמש על אבן גדולה. אך גם באוסקה נעשה חם מאוד. גם שם התייבשו התעלות, הנחלים והבריכות. התייבשה גם הבריכה הגדולה שבה חיה הצפרדע.
237 אחת יצאה מקיוטו לאוסקה, השנייה דילגה מאוסקה לקיוטו. ומנוחה, דילוג – הן דילגו בלי למהר, דילוג – ומנוחה. וכפי שיצאו לדרך, כך גם הלכו, באותו הקצב, וכל אחת מהן לא דילגה יותר מהר ולא יותר לאט מהשנייה, כך שבסוף הן אמורות היו להיפגש בדיוק באמצע הדרך. ובאמצע הדרך בין קיוטו ואוסקה עומד הר טנודזאן.
238 ועד סוף חייהן הן חשבו שהעיר קיוטו דומה לעיר אוסקה, והעיר אוסקה לעיר קיוטו. אבל זה בכלל לא נכון. שתי הערים שונות לגמרי זו מזו. אז מה בעצם קרה? הצפרדע מקיוטו לא ראתה את אוסקה פשוט – אלא את עיר הולדתה קיוטו, והצפרדע מאוסקה לא ראתה בכלל את קיוטו אלא את אוסקה. הרי עיני הצפרדעים הן גבוה על המצח.
239 הוא ניסה את החלילית השנייה. היא נתנה צלילים כל כך שמחים שהתחיל לצחוק בקול. ובסוף ניסה את השלישית. צלילי החלילית הזו הקפיצו את רגליו. בעצמו לא הבין כיצד, אבל הרגליים שלו התחילו ברקוד שמח, בלי שרצה בכך. הוא רקד וצחק וראה פתאום שסביבו מרקדים גם חיות קטנות וציפורים במעופן. מהיום הזה היתום היה תמיד שמח.
240 באותו זמן מלך חזר מהציד. הוא עבר בקרבת המרעה ושמע צלילים מוזרים. מי מנגן כאן? הוא השתומם המלך – התקרב למרעה ופתאום הסוס שלו התחיל לקפץ ולרקוד. גם המלך בעצמו לא יכול היה להיאחז באוכף. רגליו קפצו ורקדו! אך הנער ראה אותו. הוא לא רצה לעייף את המלך, ולכן הפסיק לנשוף בחלילית.
241 עם החלילית שלך תוכל לבצע משימה שאני, עם כל הצבא שלי, אינני יכול לבצע. כן, כן! תקשיב. לפני שבועיים בתי היחידה נחטפה על ידי מלך רע של הממלכה השכנה. הלכתי עם הצבא שלי כדי להחזיר אותה, אך למלך השכן צבא גדול וחזק יותר. לך אתה ועם החלילית הפלא שלך תכריח אותו לרקוד ולקפוץ עד שיסכים להחזיר לי את הילדה שלי.
242 הוא הלך שלושה ימים עד שהגיע לטירתו של המלך השכן, הרע. עוד מרחוק ראה כי המלך עצמו יושב בחלון של הטירה ומצפה לאויבים, ובחלון השני יושבת בת צעירה, ששופכת דמעותיה בנהרות. הנער נשף בחלילית הראשונה. המלך הרע הוריד את ראשו, אך מהר מאוד פניו נעשו נעימים וחביבים יותר. והנערה, בת המלך, הפסיקה לבכות.
243 המלך, שכבר לא נראה רע כל כך, התחיל לצחוק בקול רם. והבת כיסתה את פניה בידיים ויצאה לגינה. היא לא רצתה שהמלך הרע יראה איך היא צוחקת. ואז הנער התחיל לנגן בחלילית השלישית. המלך הרע התחיל לרקוד בחדרו. הוא רקד וקפץ הרבה זמן, יצא לגינה והמשיך לרקוד שם עד שלא נשאר לו כוח ולא יכול היה לנשום.
244 והיו עוד ארבעה ועשרים עבדים שחורי עור, כל אחד נושא לפיד ריחני, כך שהאוויר היה מלא ריחות מתוקים. סלים ניכנס אחרי האיש הזקן לספינה, ושם הם התיישבו על כריות רכות, רקומות בזהב ואבני חן, ומלאות בפוך. סלים חשב שהוא חולם, כי דבר דומה עוד לא קרה בחייו. החותרים דחפו את הספינה מהחוף והתחילו לחתור.
245 הם חתרו וחתרו כל הלילה, ובבוקר, כאשר השמש עלתה, סלים ראה מראה שעיני בר תמותה לא ראו עוד קודם ולא אחר כך. הוא ראה אי בים, אי שכולו הר. ועל האי הוא ראה עיר גדולה בנויה במדרון ההר. זה מעל זה ועוד מעל זה היה פלא של פלאים – זה עמדו בתים וארמונות שנצצו כמו שלג, ומטעים של פרי וגנים של פרחים ועצים ירוקים.
246 אך זה לא היה חלום. זה היה ממשי לגמרי כמו שביצה היא ביצה. והוא עלה על הסוס הלבן ורכב על הסוס שלו אל הארמון המפואר ביותר שבין כל הארמונות, ואתו רכבו גם הנסיכים והאצילים והקהל הריע בקול עד כאב הגרון. ואיזה ארמון היה זה שאליו הוא ניכנס! לבן כמו שלג ובפנים צבוע כולו בזהב וכחול.
247 וסביבו גנים מלאי פרחים ועצי פרי כפי שעד כה שום בר מוות עוד לא ראה. ובארמון משחו את סלים למלך ושמו לו כתר זהב על הראש וזה היה מה שטבעת הזהב יכלה לעשות לאופה פשוט. כל אותו היום חגגו ושתו יין ורקדו לצלילי תזמורות, ונערות יפות רקדו ועוד דברים שעליהם סלים האופה לא חשב מעולם לפני כן.
248 וכשבא הלילה הדליקו אלפים ואלפים נרות ריחניים שהאירו באור חזק כל כך שקשה היה להבחין מתי נגמר היום והתחיל הלילה, רק כי הלילה הריח טוב יותר בגלל הנרות האלה. אבל רגע! משהו מוזר היה בכל זה וצריך לספר על כך. כי כאשר הגיעה חצות, ברגע אחד כל האורות כבו והכל נעשה שחור כמו זפת, בלי זקוק או נצנוץ כלשהו.
249 ועל הבמה עמד פסל של אישה, שנראתה כמו חיה, רק שעיניה היו עצומות. האישה נראתה כמו מלכה, עם כתר זהב על ראשה, וגלימה זהובה, משובצת יהלומים, פנינים ואבני חן, שכיסתה את גופה. פניה של האישה היו כה יפים שלא ניתן לתאר זאת בעת על ניר לבן. וכשסלים ראה את פניה לבו עמד מדפוק, כה יפים היו.
250 אך הפעם לא נשמעו צעקות ובכי אלא הכל היה שקט כמו מוות. וכשנפתחה הדלת לא נכנסו שישה גברים בשחור, כמו קודם, אלא תשעה גברים, שקטים כמו מוות, לבושים באדום לוהט, והלפידים שלהם דלקו בלהבה אדומה כמו דם. הם אחזו בזרועות של המלך סלים והובילו אותו דרך אותם הפרוזדורים ומעברים עד שהגיעו לאולם הגדול.
251 האדמה התחילה לרעוד והבתים התמוטטו, התפרקו ונפלו, והאנשים צעקו, יללו ובכו, ובים עלו גלים ענקיים והרוח שרקה ויללה. למזלו של המלך סלים הוא ענד את טבעת המזל, כי למרות שהארמון התפרק לחתיכות מעליו וסביבו, עמודים וקירות ואבנים נפלו לצד והוא הצליח לזחול משם בלי כל פגיעה, כמו עכברוש ממרתף.
252 והמלך סלים זחל לתוכה וכך ניצל מטביעה. גם זה הודות לטבעת המזל. הסירה נישאה וצפה על פני הגלים, עד שהגיעה בסוף לעוד אי קטן, דומה לזה ששקע, אך לא היו עליו כל מבנים או גנים או שטחים ירוקים והאי כולו היה רק מדבר ריק. שם עלה סלים האופה על החוף, והיה בוודאי מת מרעב לו לא טבעת המזל.
253 כל המלחים התפלאו מכתר הזהב שלו ומבגדיו המלאכותיים ממשי המשובץ ביהלומים ופנינים. אך לפני שהסכימו להוביל אותו הביתה הוא נאלץ לתת להם את כל הדברים היקרים שהיו לו, כתר הזהב והבגדים המפוארים, ואבני חן ופנינים, והוא חזר לעיר שלו כסלים האופה, לא עני לגמרי, אך במצב לא טוב יותר מאשר היה קודם.
254 הנה מה שקרה אתו. זמן מה הוא נשא את טבעת הברזל בכיס, ולא חשב כלל לענוד אותה. וזה מה שרבים מאתנו עושים עם חפץ פשוט שאיננו יודעים את ערכו. אך יום אחד הוא שם את ידו לכיס והרגיש בטבעת, ואז ענד אותה על אצבע, וזה מה שרק מעטים מאתנו עושים. אחר כך כבר לא הוריד אותה שוב. העולם נהג בנוחות בסלים הדייג.
255 הוא לא היה עשיר, אך גם לא עני. לא היה עליז אך גם לא עצוב. היה לו תמיד מספיק והוא הסתפק בכך, כי תלונות, בקשות או בכי לא מוסיפות תבונה. הוא המשיך לחיות כמו קודם ודג את הדגים שלו במשך שבועות וחודשים. אך יום אחד עבר על יד חנותו של סלים האופה וראה את סלים יושב לפני החנות עם המקטרת שלו.
256 האיש הזקן עלה לספינה וסלים עלה אחריו והם הפליגו בים. אנסה לקצר את הסיפור, כי לסלים הדייג קרה הכל כפי שקרה לסלים האופה. בבוקר הם הגיעו לאי ולעיר הבנויה על מדרון ההר. והארמונות היו לבנים ונהדרים, והגנים ומטעים יפים ונקיים כאילו אף פעם לא שקעו תחת המים שבוע קודם, וכמעט והטביעו את סלים האופה האומלל.
257 היו שם אנשים לבושים במשי וקטיפה עם יהלומים ואבני חן, כמו שסלים האופה מצא אותם, והם קראו והריעו לסלים הדייג כפי שעשו זאת לסלים האופה. היו שם הנסיכים והאצילים והסוס הלבן, וסלים הדייג רכב עליו לארמונו ושם שמו כתר זהב על ראשו ומשחו אותו למלך, וחגגו ושמחו ורקדו בדיוק כפי שעשו לסלים האופה.
258 וזה מה שעשה סלים הדייג: קודם כל הוא קרא אליו את האנשים החכמים ביותר שעל האי ובירר אצלם איפה נמצא האי המדברי הבודד שעליו נחתה סירתו של סלים האופה. וכשידע זאת כבר, שלח אל האי הזה המוני אנשים, בעלי מקצוע שונים, ובנה על האי הזה בתים וארמונות, ונטע גנים ומטעים, כמו אלא שסביבו, אך יפים וטובים יותר.
259 אחר כך אסף ציים ועוד ציים של ספינות והעביר הכל מהאי שעליו חי לאי האחר, כל הגברים ונשים וילדים; כל העדרים והצאן וכל דבר חי. והעופות והציפורים וכל לובש נוצות. וכל הזהב וכסף ואבני חן ומשי וקטיפה, וגם הכל שהיה לשימוש יעיל כלשהו. וכשגמר להעביר זאת נשארו עוד יומיים עד סוף השנה.
260 וביום הראשון של היומיים הנותרים האלה הוא העביר את פסל האישה הנהדרת והעמיד אותו במרכז הארמון הנפלא שבנה. וביום האחרון עבר לשם בעצמו והשאיר אחריו רק את ההר המת והסלעים והבתים הריקים. כך נגמרו שנים-עשר החודשים. ואז באה חצות. גם כאן אורות הארמון כבו והכל היה שקט כמו מוות ושחור כמו זפת.
261 לא נשמע כל רעש, לא הורגשה כל רעידה, לא הייתה כל שקיעה של האדמה, כי האי הזה היה אי של ממש ולא אי קסום, ריק מבפנים ומתחתיו, כמו האי שהוא עזב. אשת הפסל חייכה והחיוך שלה האיר את המקום כאילו בשמש. היא ירדה מהבמה שלה ונישקה את שפתיו של סלים הדייג. ואז נדלקו כל האורות באי ונשמעו קולות צחוק ושמחה ומוסיקה.
262 התכופפה המכשפה והתחילה לשתות מים. שתתה, שתתה, גמרה לשתות את כל הנהר, הבטן שלה נעשתה גדולה מאוד והתפוצצה. חי פעם איכר והיו לו שלושה בנים. שני הגדולים מגיל צעיר עזרו לאבא בעבודה וכשגדלו היו לפועלים טובים. אבא רצה ללמד לעבוד גם את הצעיר, אבל אמא לא הסכימה. "הוא עוד קטן. שישחק עוד." ופינקה אותו מאוד.
263 ואחריו באו אבא עם האחים הגדולים. הצעיר העמיד את אחת האחים להבעיר אש, את השני לעבוד במפוח ובעצמו שפשף ידיים ולקח פטיש גדול בידיים. וכשהברזל הלבין נשמעו בנפחיה דפיקות כאלה שרק אוזניים לאטום. הנפח הצעיר חישל וחישל, דפק בפטיש עד שלא היה לו לא הצליח לחשל סכין יותר כוח בידיים אבל מה – מחרשה.
264 רק זאת אומר לך – היו בטלנים וגם לא יהיו. לך מהבית לאן שיובילו אתך העיניים ואל תחזור עד שלא תלמד מקצוע כלשהו. הבן הצעיר הוריד את ראשו ויצא מבית ההורים. יצא לסביבה, התיישב על גדם והתחיל לחשוב. מה לעשות עכשיו? מי להיות? חשב, חשב ובסוף החליט ללכת חזרה לנפחייה בה ישב שלוש שנים.
265 המתלמדים התחילו להבעיר אש והוא בעצמו אחז בפטיש. רק נתן מכה בסדן והנה גלגל מוכן. עוד מכה – גם השני מוכן. חישל את הגלגלים, התחיל לעבוד על הקפיצים. פה יישר, שם כופף. עברה שעה והכל היה כבר מוכן. המתלמדים רק עזרו, והנפח הצעיר ניקה, הבריג, הרכיב מה שצריך ויחד הוציאו את המרכבה המוכנה מהנפחייה.
266 אך מאחר שלא יכול היה לסמוך על דברי האחרים, נהג מדי פעם לצאת מארמונו, בחשאי ומחופש כאיש פשוט, ולהתהלך בין האנשים, לשמוע מה יש להם להגיד בעצמם על דרכו בניהול הממלכה. ובכן, בלילה אחד כזה, כשעבר לאורך חומות עיר הבירה והשדות הירוקים שבסביבה, הגיע לבית גדול ויפה על גדות הנהר.
267 נכון, עד עכשיו הם התחלקו בכל, אבל כאן היה הדבר הראשון שיכול היה לשנות את החיים שלו, והוא לא יוותר על מחציתו לקבצן פשוט כמו האח שלו. לא הוא. הוא יסתיר את האוצר וישמור הכל לעצמו. לא הרחק ממקום בו הוא גר, על שפת הנהר, עמד עץ ערבה עתיק והאח בן המזל לקח את הארנק והכניס אותו לתוך ניקרה באחד הענפים היבשים.
268 כי הוא הבין שהענף שאחיו שבר וזרק למים היה אותו הענף שבו הוא הטמין את האוצר שלו. כן, כך זה באמת היה. למחרת, האיש העשיר, בעל הבית שעל שפת הנהר, יצא לטייל לאורך הנהר. הוא ראה פתאום ענף יבש שהזרם השליך על החוף. "זה בדיוק מה שנחוץ לי" אמר, כי רצה להכין לעצמו זרדים להסקת אש באח.
269 הוא חיפש וחיפש אך כבר לא מצא דבר. תוך כדי כך הגיע בערב לביתו של האיש העשיר ושם ביקש שיתנו לו קצת אוכל ואולי אף ילונו אותו לילה אחד. כשישב שם התחיל לספר את סיפורו העצוב. סיפר איך הסתיר את האוצר שלו לפני אחיו, איך האח שבר את הענף שבו היה הכסף מוטמן ואיך הוא מחפש כבר יום שלם אחרי האוצר האבוד.
270 ובכל זאת אנסה אותו שנית." הוא הזמין את הקבצן להישאר וללון אצלו, ובזמן שהקבצן ישן בחדר צדדי, העשיר הכין שתי פשטידות גדולות, בעלות קרום חום יפה. לפשטידה אחת הוא הכניס את הארנק הקטן עם הכסף ולשניה חתיכות ברזל ומסמרים חלודים. בבוקר אמר לקבצן "ידידי, אני משתתף בצערך שעליו סיפרת לי אמש.
271 זה היה באמת מחיר זול מאוד והאישה נתנה לו את שני הפני, לקחה את כיכר הלחם והמשיכה הביתה. רצה המזל שיום קודם חסר לחם בביתה והיא שאלה כיכר דומה מהשכנה, אשתו של האדם העשיר. עכשיו, עם הכיכר שקנתה, היה לה כבר מספיק לחם בבית והיא עטפה את הלחם במפית ושלחה את בעלה להחזיר אותו לשכנתה העשירה.
272 קח לך את הארנק עם הכספים, כי כנראה השמיים רצו שכאן הם יישארו. האיכר בוגינס חי בחווה מבודדת באזור שבו חיו גם פיות וגמדים רבים. בוקר אחד בתקופת הדיש ניכנס האיכר בוגינס לגורן עוד לפני שבאו הפועלים שלו והופתע לראות ערמה גדולה של גרעינים שנדושו כנראה בלילה. הוא לא ידע מי עשה זאת.
273 בלילה שאחרי זה קרה אותו הדבר; אף אחד לא התקרב לגורן ובבוקר ערמה של גרעינים נקיים הייתה מונחת על הרצפה. בלילה השלישי האיכר החליט לבדוק מי זה שעוזר לו כך. הוא הסתתר אחרי ערמת חציר, שכב שם וצפה. במשך זמן רב לא שמע ולא ראה דבר, אבל פתאום נשמע צליל הדיש והוא ראה גמד שהכה בתבואה במחבט.
274 זמן מה היה שקט מוחלט והאיכר בוגינס התחיל כבר לעצום כמעט את עיניו, כשפתאום הרגיש שהגמד הגיע. האיש הקטן החזיק מחבט בידיו והתקרב אל ערמת התבואה. ואז ראה את חליפת הבגדים שנחה שם באור הירח. תחילה הוא עמד בשקט ואחר כך הניח את המחבט ולקח את הבגדים. הוא בדק אותם מכל צד ואז לבש אותם.
275 ובאמת, לא זמן רב חיכה האיכר בוגינס כששמע צלילי קולות ובדרך הופיעה קבוצה גדולה של הגמדים. הם כולם נראו כמו האיש הקטן שהאיכר ראה בגורן, אבל אף אחד מהם לא היה מלובש. רק בסוף הקבוצה הלך גמד בחליפת בגדים והאיכר הבין שזהו הגמד שדש את התבואה שלו. ברגע שהגמד הגיע לגשר האיכר בוגינס נעמד לפניו.
276 הוא הבין אז ששיטו בו וחזר הביתה בלי הגמד ובלי חליפת הבגדים. רק אשתו הייתה בבית. היא בכלל לא יצאה מהבית אבל נתנה לו נזיפה בריאה על כך שהגמדים הצליחו להערים עליו. הגמדים, בכל אופן, מעולם לו חזרו כבר כדי לעזור לו בעבודה או כדי להודות לו על הבגדים. ערב בא. האדמה הייתה מכוסה בשלג טרי רך.
277 התחילה העבודה. בהתחלה גלגלו שלג לכדורים גדולים. תוך פחות מחצי שעה ובובת שלג יפהפה הייתה מוכנה. פטיה הביא קצת צמר גולמי מהבית והילדים עשו לה שערות. במקום עיניים שמו שני חרוזים כחולים. פטיה רץ עוד פעם הביתה, הביא צעיף ישן של סבתא ועטף לבובה את הצוואר, כדי שלא תצטנן. השמש כבר שקעה, באו דמדומים.
278 איפה שהוא קראו תרנגולים, נבחו כלבים. ערב קר ירד על הכפר. סבתא הופיעה בדלת וקראה לילדים. הם נכנסו לחדר ומיד עלו על הספסל תחת החלון, כדי לראות טוב יותר את בובת השלג שלהם. רוח חזקה נשבה, ענפי העצים התנדנדו מעליה ושפכו עליה פתיתי שלג. בובת השלג כאילו טבעה בשלג עמוק התנועעה כמו בחלום מתוק.
279 בלילה תהיה סערת שלג. אם מישהו לא יספיק להגיע הביתה יקפא בדרך. אחר כך כולם התאספו בחדר מחומם היטב. אבא קרא עיתון עד שזה נפל לו מהידיים. היה עייף אחרי הנסיעה בקור. הוא נשכב ונרדם מיד. אמא השכיבה את הילדים וכבתה את המנורה. מיטות הילדים עמדו תחת החלון. כשרק האור כבה הם התרוממו והתחילו להסתכל לחושך הגן.
280 הילדים השתתקו, הקשיבו לנשימה של אמא הישנה. אחר כך קמו, התלבשו ועל קצות הבהונות יצאו מהחדר. בחוץ נשבה רוח קרה כמו קרח. פטיה ומרינקה מצאו את הבובה רק בקושי. ניערו ממנה שלג, הקיפו בידיהם ובזהירות הביאו הביתה. השכיבו אותה במטבח סמוך לתנור, סחבו שמיכה מחדר השינה, כיסו אותה ורגועים נשכבו לישון.
281 למחרת בבוקר הילדים רצו להעיר את בובת השלג שלהם. הם רצו לתנור אין בובה! ותחת השמיכה וראו – הרטובה התפשטה שלולית מים נקיים, שקופים. פטיה ומרינקה סיפרו כל זה לסבתא. ואיך היא צחקה! ולילדים היה חבל כל כך על בובת השלג כחולת העיניים שלהם. חי פעם עורב בטונדרה, זקן, וחמדן ובררן.
282 פוטית, דג סנדל, שטוח, אין בו בשר בכלל. "אינני רוצה אתך, בעלת עיניים בצד אחד" אמר העורב, הרג את הפוטית וזרק אותה חזרה לים. נפלה הפוטית לים. התרוממו גלים בים, כאילו כעס עבר בהם. והעורב יושב על האבן ומחכה שיזדמן לו טרף שמן. הגיע כלב-ים אל החוף. כלב-ים צעיר, עור קשה, בטן לבנה.
283 אריה-הים נפל לים והגלים התרוממו בים כמו הרים. סוער הים, על מותו של אריה-הים והעורב עדיין יושב על האבן ומחכה לטרף ראוי. הגיע בסוף לוויתן - גדול, שמן, עם סנפירים כמו מפרשים. הוא שכב עם הזנב במים, שם את ראשו על החוף ופתח רחב את הלוע. העורב הציץ לשם וראה בלוע המון דגים שוחים כמו באגם, מלא-מלא.
284 ובים כבר סערה גדולה קמה. כועס הים על העורב. הלויתן שוכב על הגלים, הזנב עוד במים, הראש מונח על החוף והלוע פתוח לרווחה. העורב קפץ לתוך הלוע לדוג עוד דג. והלויתן דפק בזנבו במים, פרש את הסנפירים כמו מפרשים, עצם את הלוע עם העורב בפנים, וצלל לתוך הים. וזה הכל. ביער נולד ארנב שפחד מכל דבר.
285 הארנבים הצעירים פרצו בצחוק, אטמו את פיותיהם בכפות. צחקו הארנבים הזקנים, חייכו הארנבים המבוגרים שהתנסו כבר בכפות של שועל או בשיניים של זאב ורק בקושי הצליחו להתחמק. איזה ארנב מצחיק! אך, כמה הוא מגוחך! ולכולם נעשה שמח. התחילו לדלג, לקפוץ, לרדוף אחד אחרי שני, כאיו השתגעו כולם.
286 הרבה זמן רץ הארנב המסכן, רץ עד שלא נשאר לו כבר יותר כוח לרוץ. היה נדמה לו כל הזמן שהזאב רודף אחריו ועוד מעט יתפוס אותו בשיניו החדות. בסוף לא יכול היה כבר לנוע, עצם את עיניו ונפל אומלל תחת שיח כלשהו. והזאב בינתיים רץ בכוון אחר. כשהארנב נפל עליו היה נדמה לו שמישהו ירה לו בראשו.
287 והוא ברח. הרי אפשר למצוא עוד ארנבים ביער, וזה נראה לו כזה משונה, קצת משוגע. הרבה זמן לא יכלו הארנבים האחרים להתאושש. היו ביניהם שקפצו תחת שיחים, אחרים הסתתרו אחרי גזעים של עצים, עוד אחרים ברחו למאורות באדמה. אבל אחרי זמן מה נמאס להם להסתתר ולאט, לאט התחיל האמיצים יותר לצאת, ואחרים אחריהם.
288 והילדים צהלו. הוא היה איש טוב לב, חמשון, ותמיד דאג לאחרים קודם מאשר לעצמו. כשניכנס לצריף שבו גם לחם היה לפעמים דבר נדיר, תמיד היה מציע שישלמו לו בפעם אחרת, או לעתים היה כאילו שוכח על השולחן דבר פעוט כלשהו, כמו סליל חוטים... הוא לא היה איש עשיר, חמשון, רחוק מזה! אך היה לו לב טוב ונפש רחבה.
289 תיאטרון. המילה הזו קשורה עם הרשמים המוקדמים ביותר של ילדותי. אמי עוד הייתה בחיים. כלומר הייתי לא יותר מאשר בן חמש. לא, אני חושב שבן שלוש או ארבע. ההורים שלי היו חובבי התיאטרון מובהקים. אמא הייתה משכיבה אותי לישון, לבושה כבר לקראת התיאטרון, בכובע גדול עם נוצה ענקית וברעלת רשת עם נקודות שחורות.
290 היו לה שרוולים מנופחים וכפפות משי ארוכות המגיעות עד המרפקים. אבא לבש מעיל עם דשים רחבים, מוברשים היטב, שם לכיס מין ארנק מוזר וממחטת אף מגוהצת ומבריקה, מקופלת לארבע. הם נישקו לי בראש זה אחרי זו. ידעתי שהם הולכים לתיאטרון, המקום המסתורי וחגיגי, שבו מתקיים משהו הנושא שם המבריק "הצגה".
291 במיוחד לכך הייתי תולה בקצה המיטה גרב צמר ארוך, שבבוקר, בצורה מסתורית כלשהי נמצאה בו "הפתעה". לרוב היה זה כדור שוקולד גדול, עטוף בניר כסף, קל וחלול, ובו בדרך כלל התגלגלה ההפתעה בצורת טבעת או עגיל עטוף בניר צבעוני. הופעת הכדור בגרב הייתה בשבילי פלא ממש. בערב הגרב היה ריק, שטוח, לגמרי לא מעניין.
292 מביאים אותי על הגב אל המיטה, פותחים כפתורים., חולצים נעליים... אבל מה זה לילה? עוד לא ראיתי כזה. תמיד ישנתי חזק ולילה היה עובר בשבילי כמו שנייה. עוצם עיניים ופותח עיניים. והנה הלילה עבר! פעמים אחדות השתדלתי לא להירדם. לחכות לאותו הרגע שבו הגרב הריק יתמלא בהפתעה. ולילה אחד אפילו התעוררתי.
293 ובפנים, בין חתיכות שוקולד, מצאתי חזירון בדיל עטוף בניר. הפתעה. ואז כולי התמרחתי בשוקולד הרך מהתיאטרון. ויום אחד אבא ואמא התכוננו מוקדם יותר מרגיל. שמעתי מילה חדשה "הרצאה". הם יצאו להרצאה. המילה העצובה הזו לא מצאה חן בעיניי ובבוקר לא מצאתי כדור שוקולד בגרב. בגרב התנדנדו שני רקיקים אנגליים.
294 אבא ואמא ישנו. התנהגתי כאילו שימחו אותי מאוד הרקיקים, שאותם בעצם שנאתי. אכלתי אותם עם תחושת אכזבה מרה והפירורים שלהם התפזרו בכלי מיטה החמימים שלי. מאז אני אוהב תיאטרון, שמהווה בשבילי טעם חמים של שוקולד, ואני שונא הרצאות, ריקות ויבשות כמו רקיקים ישנים? על חוף הים הלבן עומדת בקתת דייגים קטנה.
295 בבקתה הזו חיה הילדה מרינה. היא בת שש. אבא של מרינה הוא שומר וצופה של חיות. הוא משקיף על הציפורים הבאות לחוף ומקננות ובים הוא צופה אחרי להקות דגים. אחרי הבקתה מתחיל יער. לפעמים העננים רצים מהר בשמיים, הים כועס והגלים מגיעים עד המרפסת. מרינה מפחדת ובורחת ליער. רוח הים מצלצלת בענפי האורנים.
296 רחוק-רחוק על הגלים נראית נקודה שחורה. מעליה מתעופפים שחפים. כתב וצייר ג. סניגירב פינאגור כתב וצייר ג. סניגירב זו סירת דייגים. הסירה מתקרבת לחוף. אבא של מרינה במגפי גומי גבוהים ניכנס למים ומושך את הסירה לחול. מרינה שמה תחת הסירה בולי עץ עגולים, עוזרת לאבא למשוך אותה לחוף, מה שיותר רחוק מהים הרע.
297 לקראת בוקר הים נרגע. השמש האירה. אפשר היה לשמוע קוקייה שרה ביער. מרינה עזרה לאבא לפרוש רשתות. את אצות הים היא זרקה על האבנים ואת החלזונות, בבתים-קונכיות שלהם – חזרה למים. פתאום הופיעו ביצים בעלי קרניים של חתולי הים. הביצים יבשים מבחוץ, ובפנים ישבו חתולי ים קטנים. מרינה שמה את הביצים בזהירות לים.
298 מרינה ידעה שכל הדגים ישחו לים ורק בשלולית אחת נשאר דג אחד שמן. הוא הדביק את הביצים שלו לאבנים וכל היום ישב בשלולית ושמר עליהן. לדג הזה קראו פינאגור או דג-ציפור. כדי שהביצים לא יתייבשו בשמש דג-ציפור לוקח מים לפיו ומתיז על הביצים בשפתיים העבות. מרינה הלכה לראות אותו בשלולית.
299 ודג-ציפור הפסיק לכעוס. הוא ידע שהיא לא תטריד אותו. בסוף מהביצים בקעו דגיגים קטנטנים, כמו יתושים. הדג הגדול גירש אותם לתוך בור בתחתית השלולית ובעצמו ישב מעליהם ונפנף בסנפירים כדי שלדגיגים יהיו מים טריים. ויום אחד מרינה יצאה מהבית וראתה שבתוך השלולית של דג-ציפור מתהלך עורב גדול.
300 העורב שם את מקורו במים כדי לדוג את הדגיגים הקטנים. הדג הגדול קפץ כדי להגן על הדגיגים. הוא הניע את השפתיים העבות אבל העורב נקר בו במקורו. מרינה נתנה צעקה חזקה. העורב נבהל ועף ליער. מאז מרינה השתדלה להגן על הדגיגים. עם הזמן הדגיגים גדלו ופעם השלולית התרוקנה. בגאות דג-ציפור הוביל את הקטנים שלו לים.
301 הוא הכין רשתות, סתם בזפת חורים בסירה. מרינה עזרה לו והוא לקח אותה אתו לים. מרינה ישבה בסירה והביטה למים. על הקרקעית צמחו אצות ירוקות. על קרחות תת-מימיות נחו כוכבי ים שבשקט נפנפו בזרועותיהם. רחוק מהחוף, במים ירוקים שחו מדוזות, שקופות כמו נטיפי קרח. מרינה לקחה אחת ליד אך המדוזה גלשה מבין אצבעותיה.
302 הסירה הגיעה לכדור-מצוף כחול שאליו הייתה קשורה רשת. אבא הוציא את המצוף מהמים והם התחילו להוציא את הרשת לאט-לאט מתוך המים הירוקים. הדגים נתפסו בסנפיריהם בחוטי הרשת החזקים. אבא זרק לרצפת הסירה את הדגים הגדולים ואת הקטנים מרינה זרקה חזרה לים. אלה עוד קטנים! עמוק תחת הסירה ראתה מרינה גוש חשוך.
303 הלילות נעשו ארוכים יותר, הימים אפורים. התחיל הסתיו. הים שקט וליער בא ינשוף הקוטב. אולי הוא עף בשקט נמוך מעל האדמה וחיפש – ימצא חיה קטנה כלשהי או ציפור. מרינה נעלה מגפיים ויצאה מהבקתה. השלולית של דג-ציפור קפאה, אך מרינה ידעה, באביב תנשב רוח חמימה, השלולית תמס ושוב יגיע דג-ציפור ויגדל דגיגים.
304 לפני שנים חיה על העצים לטאה קטנה שקראו לה זיקית. הזיקית לא הייתה מרוצה מעולם מהמראה שלה. למרות שהכל היה אצלה כפי שצריך, גם הכפיים, גם השיניים, גם העיניים הערמומיות וגם זנב שיכול היה לנוע לכל כיוון. ובכל זאת הזיקית לא הייתה מרוצה מעצמה. "כל החיות בעולם מלובשות יותר יפה ממני" הייתה אומרת לעצמה.
305 היא הסתכלה בקנאה על הנה הציפורים העוברות בשמיים.. כמה הן יפות – התוכים האדומים והירוקים, הקוליברים בני כנפי זהב, הקיכלים כחולים ושחורים, העקעקים עם כתמים לבנים על כנפיים! ולזיקית לא היה אפילו מקור ולא נוצות. היא ישבה על ענף ומלמעלה הביטה על קרחת היער, שם הסתובבו חיות שונות.
306 הזיקית הרגישה את עצמה האומללה ביותר מכל צורות החיים, כי לא היה לה כל לבוש. כמה שהיא סבלה! כמה שרצתה גם היא שיהיו לה בגדים יפים כמו לחיות אחרות! ויום אחד, כאשר לא יכלה כבר לסבול יותר את האי-צדק, היצור הקטן הזה פנה לכפר, שבו חיו בני-אדם. שם היא מצאה חייט שידע לתפור בגדים יפים בכל הצבעים ואופנה.
307 אחר כך קפצה מצבע לצבע עד שמצאה את עצמה בכחול. היא טיפסה עוד יותר גבוה והגיעה כבר לשכבה הסגולה. המשיכה לטפס מעל הגלים, עצמה את עיניה ושטה, שטה כמו בים עד שהגיעה לצבע אדום נוצץ וצבע כתום כמו של קליפת התפוז. נדמה היה לה שתוך כדי שחיה הזו היא נעשית פעם כחולה, פעם ירוקה או אדומה.
308 אך כשבסוף הגיעה לרום הקשת היא לא הצליחה להיאחז שם והתחילה שוב לרדת. בשום אופן לא יכלה להיעצר וגלשה מצבע אחד לשני על הדרך המעוגלת של הקשת בענן. היא נפלה למטה, במקרה התיישבה על ניצן של פרג והתחילה להתנדנד בו הנה והנה, בלי להבין בדיוק מה קורה לה. ובאותו הרגע עברה מעליה קיכלי.
309 מעכשיו היא מתלבשת יותר יפה מכל יתר חיות ביער וכל יום הופך לה לחג גדול. ובלילה, כשהציפורים והחיות נרדמות בקנים ובמאורות שלהם, הזיקית חולמת חלומות נהדרים. היא שוב מטיילת על הקשת בענן, רוחצת בגלים רבגוניים ושומעת צחוק שקט של הפיה הטובה. בקצה הכפר טולמה, ממש על גבול היער, חי זוג זקנים.
310 אך לא הייתה זו שממית אלא רק אדם, גנב הסוסים האזורי. הוא כבר זמן מה עמד תחת העץ בקצה היער וחיכה להזדמנות לתפוס איזה סוס התועה בשדות. ופתאום ראה בחושך דבר מה רץ על ארבע רגליים. מרוב החמדנות עיניו היטשטשו. היה נדמה לו שרץ כאן סיח. הוא קפץ על הגב הנמר ותפס אותו חזק בצווארו.
311 הוא נבהל מאוד והתחיל שוב לרוץ מהר, כל כך מהר כפי שנמרים זקנים נבונים לא רצים מעולם. גנב הסוסים החזיק היטב בנמר. עוד אף פעם לא קרה לו שסיח ירוץ כל כך מהר. הוא נבהל וחיבק חזק את צווארו של ה"סיח". לנמר נדמה היה שהשממית האיומה תקעה בו את ציפורניה החדות. הוא רץ עוד יותר מהר.
312 מהתנועה החזקה התרופפה אחיזתו של גנב הסוסים והוא נפל לתוך הבור העמוק. רק אז הנמר נשם לרווחה ולאט התרחק מהבור. הוא התעייף מאוד מאירועי הערב הזה. הזנב שלו נראה רופף, הפנים שקעו, ושקע גם הכל שעל הפנים, השפם, הזקן. רק האף לא שקע, כי אפו של נמר שטוח ולא יכול לשקוע. על העץ הקרוב ישב קוף.
313 הזנבות שלהם היו ארוכים מאוד. כל כך ארוכים שהקוף יכול היה לעטוף את עצמו מספר פעמים בזנב וכך לחמם את עצמו ביום קריר. וזנב ארוך כזה הקוף הוריד לתוך הבור. בתחתית הבור ישב גונב הסוסים. הוא ניסה לצאת וטיפס על קירות הבור, אך אלה היו זקופים מאוד וחלקים וכל פעם הוא התחלק שוב למטה.
314 בפעם האחרונה אסף את כל כוחו ומשך את הזנב. והזנב הארוך שלו נקרע ונפל ברובו לתחתית הבור. לקוף נשארה רק חתיכת זנב קצרה, שבה כבר לא יוכל להתעטף מאז זנבו של קוף לא ארוך כמו קודם ופנים אדומות. בין החוף של חצי אי קרים וחוף הקווקז מפריד מצר קרץ'. הוא מחבר את ים אזוב הקטנטן והים השחור הגדול.
315 ורב החובל של מעבורת "הקוטב" היה איש צעיר, שמח, בחור חסר שפם, והוא סיפר לי סיפור מעניין מאוד על סנוניות. חייב להיות ניקיון מוחלט. זה אמר – בכל כלי ימי – חוק כזה אצלנו. הכל צריך להיות נקי, הסיפון, התקרה, המעקה וברזים שונים. כל יום המלחים מנקים, מגרדים, רוחצים כל הפינות של המעבורת שלנו.
316 ואנחנו התחלנו להלחם עם הקנים האלה. הורדנו אותם מהקירות, מהתקרה. אנחנו באותם הורדנו וראו – המקומות הסנוניות בנו חדשים. הן בונות זה יוצא לא יפה – ואנחנו הורסים, הן בונות, אנו הורסים. גם מאוד לא נעים להרוס. הסנוניות מסתובבות בבהלה, צועקות, כאילו מבקשות לא להרוס את העבודה שלהן.
317 ובסוף יצא שהסנוניות ניצחו אותנו. הפסקנו להרוס את הקנים וכאילו גם התיידדנו אתן. איפה שנמצאת המעבורת שלנו, בחוף ומעניין – הקווקז, בקרים או בים הפתוח, הסנוניות תמיד מוצאות דרך אלינו. לא קרה שאחת מהן תתעה. ואיך אנחנו יודעים? זה בגלל שהן מאכילות את הגוזלים שלהן. הנה, הבט. אחת הגיעה.
318 אינני יודע אם זה אמא או אבא. ראית? שמה לגוזל שלה יתוש למקור ומיד חזרה לתפוס עוד יתוש. והנה עוד סנונית באה לגוזל שלה. ראית? אילו ההורים היו תועים ועפו לחוף קווקז או אילו חשבו מעבורת אחרת לזו שלהן, לא היו יכולות להאכיל את הגוזלים. כלומר הן מבחינות במעבורת שלהן. אינני יודע על פי איזה סימן.
319 הרי לא לפי השם. לקרוא הן לא יודעות. הנה כמה קנים כאן ובכל אחד גוזלים, וכולם בריאים. עוד מעט יתחילו לעוף. אנו עוקבים אחריהם. וקרה אצלנו פעם דבר כזה: העמיסו את המעבורת ליד חופו של קרים. גוזל אחד קפץ מהקן, כנראה לפני זמנו. הזדרז כנראה. עף קצת ונפל למים. התחיל לדפוק בכנפיים, אוט-אוט ויטבע במים.
320 ניקוליי שחה, תפס את הגוזל ועלה מהר בסולם לסיפון. הגוזל כולו רטוב, אבל חי. נתנו לו להתייבש קצת בתא, תחת למנורה, ושמנו אותו חזרה לקן. הודיתי לרב חובל על הסיפור ונפרדנו. ירדתי לרציף והמעבורת השמיעה שריקה, הסתובבה, הרתיחה מים תחת ירכתיים ויצאה לדרך לקווקז. בשמיים מעל המעבורת הסתובבו ציפורים מהירות.
321 כך הן עפו, סנוניות "הקוטב", אחרי הבית השט שלהן, אחרי חבריהן המלחים, ואחרי רב חובל וללא שפם, צעיר, עליז. יום אחד כשירדנו עם אמא במדרגות פגשנו את הגברת הזקנה איוונובה מהקומה הרביעית. היא חיה לבדה וחולה לעתים קרובות. אמא ברכה אותה והתחילה לשוחח עם השכנה; איך הבריאות, האם היא הולכת לחנות או לבית המרקחת.
322 וכשנפרדים אני אומר "להתראות." באמצע הכביש רץ כלבלב קטן. הוא רץ מהר מאוד. או נבהל ממשהו או אבד את הבעלים שלה. כמעט ונפל תחת לאופנוע, אבל התחמק איכשהו. פתאום מהרחוב הצדדי יצאה משאית ורדפה אחרי הכלב. היא כמובן לא רדפה אחריו, זה רק היה נראה כך. עוד מעט ותמחץ אותו. ואז אשתי קפצה לפני המכונית.
323 המשאית נסעה הלאה ואשתי רצה אל הכלבלב והרימה אותו על ידיה. זה שוב ילל ורצה לנשוך. מובן, כאב לו, והרגל האחורית תלויה. אולי נשברה.. חזרנו עם הכלבלב הביתה. הוא רועד קצת ונאנח. ובמראה הוא מאוד נחמד. צהוב- אפור כמו איילה קטנה. אוזניים מעוגלות, גדולות, חומות, וגם האף חום וקצר.
324 מצוייר צלב אדום. ועל זו שלחיות – תוך חצי שעה הגיע וטרינר. כך קוראים לדוקטור שמרפא חיות: סוסים, פרות, כלבים, חתולים וציפורים. ובגן החיות הווטרינרים מרפאים גם פילים, וקופים, וג'ירפות. הם נותנים להם תרופות כמו לבני האדם, מודדים חום ואם צריך גם עושים ניתוח. הווטרינר בדק את הכלב הקטן, ומדד לו חום.
325 שלושים ותשע מעלות. בשביל בן אדם שלושים ותשע זה רע מאוד, ולכלב לא כל כך הרבה. רק קצת גבוה. החום הרגיל לכלב הוא שלושים ושמונה וחצי. הרגל לא שבורה ורק חבולה. אם נוגעים, הכלב מיבב. כנראה כואב לו. הווטרינר נתן לה תרופה נגד כאבים. כזה כמו לבן אדם. אנלגין. רק קצת פחות. הוטרינר מאוד מצא חן בעיני.
326 על המודעה היה מצוייר חתול ענקי בכובע עם נוצה ובמגפי ציד גדולים. ותחתיו היה כתוב "חתול במגפיים - הצגת בובות" הווטרינר הלך. רצינו להאכיל את הכלב הקטן אך הוא לא רוצה לאכול, לא מרק, לא חלב ולא בשר מבושל. אפילו להריח לא רצה. הוא מביט עלינו, מניע את הכתמים שמעל העיניים. וזה הכל.
327 נזכרנו שאחדים מהמכרים שלנו רצו לגדל כלב קטן. טלפנו להם והם באו למחרת. 'זבוב' כבר התרוצץ בדירה. הם מאוד חיבבו אותו. שמו אותו בארגז קלוע והלכו. מובן שהיה לנו עצוב להיפרד עם 'זבוב'. כבר התרגלנו אליו, אך מה אפשר היה לעשות! וידענו שיהיה לו שם טוב מאוד. הבעלים החדשים אוהבים חיות וכבר מזמן רצו כלב קטן.
328 זה אחד הסיפורים הרבים על טילר, הידיד היקר שלי. ההורים שלכם יכולים אולי לחשוב כי זה מוזר שידיד שלי הוא דווקא עכבר. אבל אתם, ילדים, בוודאי מבינים זאת. נכון? כך חשבתי. זה קרה לפני קצת יותר משבוע, אחרי מסיבת העכברים מופלאה וקסומה של ראש השנה. אני ביליתי את ראש השנה עם ידידי הישן והיקר מר בני הגירית.
329 בני הכין עוגה וקצת כעכים וחלב. נהנינו לשבת ליד האח ובחצות הקשבנו גם לשירים אחדים שאהבנו. אפילו פרדי השועל ביקר כדי לנגוס קצת מעוגת האוכמניות הטעימה של בני. אבל העכברים חשבו על משהו יותר מרשים, משהו שערכו מדי שנה באולם תת-קרקעי של המסיבות. הם באו מכל קצוות היער וחגגו עד מאוחר בלילה.
330 הם ירדו בגרם המדרגות הארוך, נכנסו לאולם, ותוך זמן קצר התחילו, כמו גם שאר עכברים שמחים וחברותיים, להתכבד בפרות טעימים ובאגוזים שנפרשו לאורך שולחן ארוך וצר, התזמורת נגינה על כינורות הקטנים שלה, אותם כיוון עוד בבוקר העכביש רוני, ומקהלת של שישה עכברים שרה בתאום מופלא, כך שגם הצלילים באולם היו ללא דופי.
331 אבל טילר ידע איפה הוא יוכל להשיג קצת ריבה. כי ממש בקצה היער עמד בית קטן ובו גר האיכר פרנקי. לא היו לו ילדים והוא חי לבדו. והוא עשה ריבה. לא סתם ריבה של ריבת אוכמניות או פטל, אלה את הריבה האהובה על טילור – תות שדה. "מממ. ריבת תות שדה טרייה" אמר טילר כשהתעורר למחרת בבוקר.
332 הוא ליקק את שפתיו הקטנות כשחשב עליה, ואז דחף את השמיכה בה היה מכוסה וקם ממיטת הקש הנוחה שלו. הוא פתח את ארון הבגדים ובחר מהר את מעילו הכחול והצעיף האדום. התלבש במהירות ובהתרגשות רץ לאורך הפרוזדור הארוך וצר אל הסלון. כאן עמדה מילי אשתו שבדיוק חזרה מטיול הבוקר שלה, שם קטפה כמה פרחים קטנים.
333 היא הורידה את כפפותיה הורודות הקטנות והייתה מסדרת את הפרחים באגרטל קטן שעמד על שולחן האוכל. מילי הייתה מופנית אל טילר בגבה ולא ראתה אותו, והוא התגנב בשקט מאחוריה, יצא מהבית ורץ דרך היער לכוון ביתו של פרנקי האיכר. בדרך הוא עבר ליד פרדי השועל, שהלך אל בני הגירית לארוחת בוקר של דבש ואוכמניות.
334 הוא היה כבר לוחץ על ההדק אילו טילר לא היה פתאום קופץ על ראשו ומסיח את תשומת לבו. פרדי הספיק עוד להשתחל בין רגליו וברח דרך הדלת. טילר רץ אחריו. הם רצו מהר כמה שרק יכלו ושמעו איך האיכר פרנקי יורה אחריהם. עוד לפני שהם הספיקו להגיע ליער הכדורית עופרת אחת פגע ברגלו האחורית של פרדי.
335 הזנב נשאר כנראה במלכודת העכברים בבית האיכר. מאוחר יותר הם הגיעו אלי הביתה לשתות תה. טילר התאבל על זנבו ובכה מרות כל הערב. מרגלו של פרדי הוצאתי כמה כדוריות עופרת וחבשתי את הפצעים שלו ושל טילר. בדיוק כשטילר בכה לתוך הממחטה שלי נשמעה דפיקה בדלת. עמד שם בני הגירית עם מריצה מכוסה בד ועם חיוך רחב על פניו.
336 אינני יודעת איך להתייחס לאיום הזה, אך אדאג שאף אחד מהידידים השעירים שלי לא יתקרב לבית הלא-ידידותי הזה. פטיה לא היה כבר ילד קטן כל כך, הוא היה כבר בן ארבע, אבל אמא חשבה אותו תמיד לילד קטן. היא האכילה אותו בכף, בטיול החזיקה את ידו ובבוקר הלבישה אותו בעצמה. יום אחד התעורר פטיה במיטתו.
337 גם הרופא. הוא נפרד מכולם. גם מקוליה נפרד והלך לעסוק בעניינים שלו. ואבא חזר לעבודה. אמא הלכה למטבח וקוליה נשאר עם פטיה בחדר. התחילו לשחק. ולמחרת פטיה לבש בעצמו את המכנסיים ומאז כבר לא קרו לו מעשים מטופשים. לפני שנים רבות, בממלכת רחוקה, חיה נסיכה יפה. היו לה שערות אדומות ארוכות והיא אהבה ורדים.
338 קראו לה נסיכה ורד. כל ערב, בדמדומים, הנסיכה ורד הייתה יוצאת למרפסת ומחאה כף. אז, משום מקום הייתה מופיעה ציפור זהב ומתיישבת על כתפה ומיד שערות הנסיכה זהרו והאירו את השמיים באור אדום. הציפור שרה אז שיר קסום, הנסיכה הצטרפה אליה בשירה וכולם בממלכה היו נרדמים וחולמים חלומות מתוקים עד השחר.
339 היא מילאה קערה במים ופיזרה עלי כותרת של ורדים אדומים עליה. ואז טבלה את שערותיה במים והן הפכו מיד לאדומות. באותו ערב, כשהציפור ישבה שוב על כתפה של הנסיכה, השערות האדומות האירו את השמיים בזוהר אדום כמו קודם. הנסיכה שרה את שיר הערש שלה וכולם בממלכה נרדמו וחלמו חלומות מתוקים עד השחר.
340 הצער שלה היה כה גדול שעיניה התמלאו בדמעות. דמעה אחת נפלה מהמרפסת לאדמה למטה. ובאותו הרגע עבר שם נסיכך צעיר ויפה. הוא עצר תחת המרפסת של הנסיכה, הוציא קופסה קטנה ומתוכה שערה אדומה בודדת. הוא התכופף ושם את השערה על הדמעה של הנסיכה. ואז קרה נס. השערה האדומה הפכה לשיח ורדים אדומים.
341 כולם שמחו כששמעו את החדשות. הנסיכה והנסיך נישאו עוד באותו היום. כשהמכשפה המרושעת ראתה שהכישוף שלה התבטל שוב התחילה להתנפח מרוב כעס, עד שבסוף התפוצצה לאלף חתיכות. מאז בכל גינות הממלכה שתלו ורדים אדומים והנסיכה המשיכה כל ערב לשיר את שיר הערש שלה, כדי שכל הנתינים יירדמו ויחלמו חלומות מתוקים עד השחר.
342 הוא תפר נעליים לא מתאימות לרגל, הוא פרט על נבל עד שהשכנים סתמו את אוזניהם, והוא דרך על בהונות של כל חבר שהעז לרקוד אתו. והוא גם כישף, אך הכישופים שלו לא פעלו. כדי להתעודד יצא איימון לשפת הנחל ביום בהיר, מלא שמש. הוא הטיל את החכה שלו ובמקביל הטיל גם את מחשבתו בחיפוש אחרי פתרון.
343 העיירה הייתה שוב בטוחה. נערכה מסיבה חגיגית עם ארוחת דגים, כמובן. עד בוא הגשמים התחלק איימון בזהב ובדגים שלו. אף אחד לא צחק ממנו יותר. ורבים באו אליו ללמוד איך לדוג. לפני זמן רב, כשווארשה עוד לא הייתה לבירת פולין, אלא רק עיר של נסיכי המחוז מזובשה, חי בעיר זו שולית סנדלרים בשם יאסיק.
344 ומאחר שהארנק שלו היה ריק לרוב, יאסיק לעתים קרובות חלם איך למלא אותו, אבל ביושר. באותו הזמן התהלכה בווארשה אגדה שבמרתפי המצודה הישנה של נסיכי המחוז, ששרידי החומות שלו אפשר לראות עוד היום ברחוב טמקה, נמצא אגם קטן. ובאגם זה שוחה ברווזה בעלת נוצות זהב – בעלת הקודמת של המצודה.
345 הוא לבש את הבגדים הטובים ביותר שהיו לו ויצא לחפש דרך ירידה למרתפי המצודה. זמן רב הלך בפרוזדורים חשוכים, במעברים תת-קרקעיים, בחושך משש את הקירות הרטובים בידו, וירד במדרגות אבן כל פעם עמוק יותר ויותר. בסוף מצא את עצמו במערה ענקית מוארת באור חלש ומוזר, שנבע לא מהתקרה ולא מקירות האבן.
346 אבל כדי לקבל את האוצרות שלי לא מספיק להיות אמיץ. נחוץ גם לב קשוח. כי מי שיש לו לב רך, יאבד את האוצרות במהירות. לכן, לפני שאגלה לך את האוצר, תצטרך לעבור עוד מבחן אחד. הנה לך מאה טאלר. אתה צריך להוציא אותם במשך יום אחד, אבל רק על הצרכים שלך. אם פרוטה אחת אפילו תוציא למען מישהו אחר, לא תקבל דבר מהאוצר.
347 כבר התחיל לחשוב על מה יוציא את הכסף. "אקנה לי תלבושת יפה, אוכל לשובע ואשתעשע כראוי. טאלר מטבע עגול, יתגלגל מהר. כמו כלום אוציא מאה טאלר ומחר אחזור הנה לקבל את האוצר." במרכז העיר קנה לו יאסיק בגדים יפים, בחר את החפצים היקרים ביותר, אך למרות שהתלבש כראוי מרגליו עד הראש, הארנק לא נעשה הרבה יותר קל.
348 הגיע ערב. איפה להוציא את שארית הכספים? יאסיק הסתובב ברחובות, קנה לעצמו כל מיני דברים מיותרים. בסוף הגיע לכיכר שבו עמד אוהל גדול, קרקס, ובו הציגו כל מיני קוסמים, ליצנים ו להטוטנים. יאסיק בחר מקום מכובד, שילם עבורו ביוקר, נהנה מההצגה וצחק עד דמעות, אך כשיצא שוב נזכר בצרות שלו.
349 היא הרי מיד תספר לכולם ועוד תגרום לצרות. התלבט הזקן ואחר כך שם את הסיר חזרה באדמה וחזר הביתה. למחרת הוציא לביבות שהיו במזווה, לקח אותן ויצא ליער. בדרך צד ארנבת ודג זאב מים. הלך בין העצים ותלה את הלביבות על הענפים. את זאב המים תלה בצמרת האורן הגבוה ביותר ואת הארנבת שם ברשת דיג והכניס לנחל.
350 היו לו עדרי איילים רבים, אך העושר הגדול שלו היוותה בתו, איגל היפהפה. האב אהב מאוד את בתו ולא נתן לה לעזוב אותו. ואיגול מעולם לא ראתה אנשים. היא רצה על סלעים יותר טוב מאיילי ההרים, טיפסה על הסלעים הגבוהים, בקשת שלה צדה בקלות ציפורים וחיות בר, רכבה על איילים והאיילים הבינו אותה ונשמעו לה.
351 ארזים ואורנים ענקיים עמדו בשקט ופחדו להניע ענפים. איילי ההרים הפראים נעצרו בהישמע שירת איגול, ואפילו הנחלים היו מפסיקים את צלצולם השמח. וכך גדלה איגול, בלי לדעת מה זה עצבות. פעם הגיע אל סאיאן צייד צעיר, מהשבט החי בעמק. הוא הביא לזקן עורות יקרים של צובולים, כדי לקבל תמורתם איילים שמנים.
352 סאיאן ישב באוהל שלו, עישן את מקטרתו הארוכה ובשתיקה הביט על המתנות הרבות הפרושות לרגליו. ואז בפתח האוהל נעמדה איגול. היא הביטה בעיניה היוקדות על הצעיר הנאה והתאהבה בו. גם האורח הצעיר לא היה עיוור. ולמרות שראה בחורות יפות רבות, אך כזו, כאילו עשויה מאור השמש והירח, הוא ראה לראשונה.
353 יום שלם בילה הצעיר אצל סאיאן הזקן, ולמחרת לקח איילים אחדים ויצא לדרך. לשווא ביקש מסאיאן לתת לו את בתו. זה סירב ולא מוכן היה לשמוע, ורק בדריכות עקב אחרי איגול. הצייד הצעיר עזב כבר מזמן והשאיר את איגול בעצבות. עכשיו בשיריה היה רק כמיהה לבני אדם, לצייד האמיץ מהעמק. סאיאן לא יכול היה להחזיק את בתו.
354 בשבילי חיות פראיות היא ברחה מאבא, אך הזקן השיג אותה והחזיר לאוהל. הרבה זמן נשארה איגול בדיכאון, עיניה לא ייבשו מדמעות. חיות וציפורים בכו כששמעו את שיריה המרים... בהרים שלנו יש אגם שהמים בו קרים וצלולים כמו דמעה. אומרים שאיגול היפה קפצה לתוכו מסלע גבוה, וסאיאן החמור והרע זרק את עצמו אחריה.
355 הבחורה חשדה שאבא שוב ישיג אותה והפכה את עצמה לציפור-טבלן. היא חיה עכשיו באגם היפה הזה, שקוראים לו אגולסקה. וסאיאן הזקן התאבן מרוב צער והיה לסלע. הוא עומד עכשיו מעל האגם, מחפש את בתו בין הגלים, אך אינו יכול להכיר אותה בציפור-טבלן, ודמעות שלו זולגות בחריצי האבן שלו. שחרור ישב לו פעם על גדר ושר להנאתו.
356 איוון שם את השק על כתף ויצא בדרך לטחנה. הדרך הייתה ארוכה, איוון התעייף והחליט לנוח. הוא הוריד את השק ושם אותו על הארץ, אך השק, שהיה כבר שחוק מרוב שימוש, נקרע וכל הגרעינים נשפכו על הארץ. איוון המסכן התחיל לחשוב איך יוכל לאסוף את הגרעינים, אלא שאז באה רוח שובבה, תפסה את הגרעינים ופיזרה את כולם בשדות.
357 הדרך הביתה הייתה ארוכה והיה כבר מאוחר. איוון עבר ליד ביתו של דודה שלו והחליט ללון שם. הדודה קיבלה אותו יפה והשכיבה לישון. "אבל דודה, רק תשמרי על הפירוג שלי ואל תפתחי אותו" ביקש איוון. הדודה הבטיחה אבל כשאיוון נרדם פתחה את העוגה מתוך סקרנות. ומהעוגה נשפכו מטבעות כסף וזהב.
358 הדודה החזירה לו את הפירוג והעז וכל האוצר שגנבה. חזר איוון הביתה ונתן לאמא את הפירוג ואת העז המופלאה. מאז הם חיו בנחת ולא חסר להם דבר. ומדי פעם נפגשים עם בני הרוח ומבלים אתם בידידות. הדרור ציק-ציק התרחץ, כרגיל מדי אחר הצהריים, בשלולית בגן של סבתא נינה. השמש חיממה את חזהו והוא נהנה מאוד.
359 ומתחתיו תנועות נמרצות של גוף שחור. הפועל קופץ מרגל לרגל, מנפנף בידיו, דופק על הגוף שלו ומקלל בגסות. "צריכים לבדוק את זה מקרוב." מחליט ציק-ציק ובאומץ יורד על השיח הקרוב הגוף השחור לעץ האלון. ואז רואה – המתנועע - הן נמלים שיצאו מהקן שלהן שבין שורשי העץ והן כה רבות שלא ניתן לספור אותן.
360 כולם צריכים לדעת איך הנמלים גירשו את הפועל שבא לכרות עצים בחורשה. באמת, איזה דברים גדולים יכולים לעשות יצורים קטנים כאלה כשפועלים כולם ביחד. חי פעם מלך שהיה לו משעמם מאוד. כך קורה למלכים. רק למי שמסתכל מבחוץ נדמה שאצל המלכים הכל ממש טוב ויפה - ארמון גדול מלא משרתים, אוכל ומשקאות טעימים.
361 אחר כך גלש במגלשת ושמח כל כך שהתחיל לרקוד ביחד עם אורחי היריד אחרים, ויחד אם כולם שר שירים בקול רם. אך באותו רגע שהמלך רקד באחת הסמטאות, יד ביד עם שתי בחורות יפות, עברה שם הדוכסית שטקלברצלינסקה, גברת יהירה להחריד, שביקרה לעתים קרובות בארמון המלך כדי לרכל עם המלכה ולשחק אתה בשחמט.
362 בריכת הגן שלנו עניינה אותה במיוחד. היא ספרה שלוש-עשרה צפרדעים ירוקות ששחו במים, ישבו על עלי שושנות מים וחטפו זבובים, או התחממו בשמש על אבנים או בדשא. השתדלנו להתקרב בשקט כי הן שומעות היטב וקופצות מיד למים בכל רשרוש. אבל אחרי שעמדנו כמה דקות בקצה הבריכה הן היו חוזרות ותופסות את מקומותיהן הקודמים.
363 בחצות הלכתי לגן. הירח המלא, צהוב-אדמדם, האיר בגן כמו בקרני השמש. אפשר היה גם לראות בבירור את האיש על הירח שלגלג עלי. לפני שהגעתי לבריכה ראיתי משהו מוזר יוצא שם. התקרבתי קצת. יצור משונה, חצי צפרדע, חצי אדם עמד על עלה גדול של שושנת מים. לבש מעיל מבריק ועל ראשו ראיתי כתר זהב.
364 בנקרה, בתוך עץ החלול גרים שלושה ידידים, דביבון, אופוסום ועורב זקן. לכל אחד דירה משלו. הם נפגשים מדי יום ומשוחחים על דברים שונים, שומעים סיפורים, עורכים חגיגות ומקבלים אורחים. לפני יותר ממאה שנה הסופר א. פיין כתב עליהם ספרים אחדים, ובאתר הזה תוכלו למצוא עוד סיפורים מתורגמים מהספרים האלה.
365 פעם הבולבול, הצב, הסנאי והארנב הלכו הביתה בחורף ובנקרה שבעץ נשארו רק הדביבון, האופוסום והעורב השחור הזקן. מובן שהאחרים באו מדי פעם לבקר אותם וכך עשה גם מר כלב שהתיידד כבר עם דיירי הנקרה. מר כלב סיפר להם הרבה דברים שאותם לא שמעו קודם ואלה היו הדברים אותם הוא למד בביתו של מר אדם.
366 לכן החליטו לעשות כך. הם דיברו על כך הרבה ומר אופוסום בירר היטב את הפוזמקאות שלו כדי למצוא את הגדול שבהם, ומר עורב עשה לעצמו זוג אחת רק למטרה הזו. מר דביבון אמר שלא ראה אף פעם שמר עורב עושה לעצמו פוזמקאות גדולים כאלה, אך מר עורב אמר שהוא נעשה כבר זקן ולכן הוא זקוק לבגדים גדולים יותר.
367 הם לא סיפרו את הדבר בהתחלה לאף אחד, אבל בסוף הם אמרו למר כלב מה שהם רוצים לעשות, וכשמר כלב שמע זאת הוא רצה מיד לצחוק. כי מר כלב ידע שסנטה קלאוס הולך רק לביתו של מר אדם וחשב שזה יהיה משעשע אם דיירי הנקרה שבעץ יתלו את הפוזמקאות שלהם ולא יקבלו דבר. אבל אחר כך מר כלב חשב עוד קצת.
368 היה מסובך להשיג את כל המתנות ולהכין את התלבושת של סנטה קלאוס. אבל הוא מצא קצת צמר גפן ארוך בסככה של מר אדם, והכין לעצמו זקן לחיים לבן, ושם קצת על שולי המעיל שלו ועל קצוות של בתי ירכיים וגם סביב הכובע הישן שלו. ואז לקח גם שק ישן שמצא בסככה והתקין אותו על גבו, בדיוק כפי שראה זאת על הציורים של סנטה.
369 חוץ מזה הייתה לו גם מקטרת לכל אחד מהם וגם חבילת טבק. מר כלב גר אצל מר אדם ולכן לא היה תבינו – צריך לקנות לעצמו הרבה דברים, וכך חסך הרבה כסף. היו לו בשק עוד הרבה יותר מתנות, אבל אני כבר לא זוכר מה הן היו, ובכל אופן כשיצא לבוש כמו סנטה קלאוס השק שלו היה כבד למדי והוא כמעט והצטער שלקח כל כך הרבה מתנות.
370 הוא לא שמע דבר מלבד הנשימות של מר עורב, מר דביבון ומר אופוסום. הוא לא רצה שיתפסו אותו ולכן עלה במדרגות בזהירות רבה וכמעט שפרץ בצחוק כשהגיע לאולם הכניסה. כי שם ראה את הפוזמקאות תלויים יפה בשורה, כל אחד עם כרטיס עם שם המסביר למי הוא שייך. ואז שוב הקשיב, לרגע עצר את נשמתו כי חשב שמר אופוסום דיבר.
371 הוא כבר לא דאג שיעיר אותם ורק התיישב בפינה חשוכה, איפה שקשה היה לראות אותו, והסתכל על הפוזמקאות התלויים בשורה. הוא חשב כמה נעים יהיה להם כשיתעוררו ויראו את הפוזמקאות בבוקר, אבל כל זה עייף אותו מאוד. שמעתם בוודאי שאנשים אומרים לפעמים "אני עייף כמו כלב", וזה בדיוק איך הרגיש מר כלב.
372 הוא היה כה עייף שבכלל לא חשב על חזרה הביתה, ובסוף מר כלב נרדם חזק בתוך הכורסה שבה ישב, לבוש בבגדי סנטה קלאוס. כך הוא ישן שם כל הלילה, עם השק הריק בידו ועם הפוזמקאות מולו, ואפילו כשעלה כבר השחר הוא ישן וישן, כל כך עייף היה. ואז נפתחה דלת חדרו של מר אופוסום וזה הוציא את ראשו.
373 ואז מר כלב התעשת והתחיל לצחוק כשחשב איך הצליח להטעות אותם. וכשהם שמעו את הצחוק של מר כלב מיד הכירו אותו, וחזרו ובאו עליו. הוא היה צריך לספר להם מה הוא עשה והכל. הם רוקנו את הפוזמקאות על הרצפה והתחילו לאכול חלק מהמתנות ולבדוק את האחרות, עד ששכחו לגמרי על ארוחת בוקר, בדיוק כמו ילדים בחג המולד בבוקר.
374 ואז גם האורחים ראו את מר כלב לבוש בגדי סנטה קלאוס וכששמעו איך הוא נרדם שם ואיך תפסו אותו ישן, כולם צחקו וצחקו. בחוץ ירד שלג כל כך כבד שמר כלב נאלץ להישאר אצלם כל היום. הוא שמח על כך מאוד, כי ידע שאז כולם ישבו ביחד ויספרו סיפורים. מוקדם בבוקר השד אילביס ישב בצד הדרך ובדאגה הביט על חנות משי ממול.
375 שם היא שינתה את עצמה. אישה זקנה ומרופטת לבשה צורה של גברת מסודרת ומכובדת. התרחצה היטב ומרחה פנים וצוואר כדי לרכך את העור, התבשמה ולבשה בגדים כה יפים שנשים רבות היו מקנאות בה. אחר כך הלכה באיטיות בדרך אל החנות מלאה סחורה יקרה. הסוחר הצעיר הרגיש מיד בלקוחה העשירה ובא לקראתה, משתחווה, מחייך, מוכן לשרת.
376 הוא הושיב את האישה על שטיח יפה ורך, המיועד ללקוחות מכובדים, והציע לה סיגריה. האישה התיישבה בנחת וביקשה להראות לה את בדי המשי היקרים ביותר. "ברצון רב, גברתי" והסוחר התחיל להוריד מהאצטבאות גלילי משי עדין ופרש אותם לפני הלקוחה. היא בקפידה בדקה את המשי הרבגוני ושמה בצד שני גלילים עם ציורי פרחים מיוחדים.
377 היא כבר נשואה, אך לצערי הבן שלי התאהב בה. הוא זה שביקש ממני לבחור לה בד משי." המכשפה הזקנה חיכתה שהסוחר יקלוט היטב את דבריה ואחר כך נאנחה בדאגה "תאמין לי, לב שלי נקרע כשאני מביטה עליו. הבן שלי מפזר סתם כספים על אישה נשואה, כשקל יהיה לו למצוא נערה ממשפחה טובה ולשמח אותי לעת זקנה.
378 הוא יצא כדי להביא ניר אריזה. הזקנה ניצלה זאת ונגעה בבדל הסיגריה בפיסת המשי החתוך. מיד אחר כך התחילה לנשוף על הבד המעשן ולהתנצל על רשלנותה, שהיא התוצאה של הדאגות. ושוב התלוננה על הבן, שבמקום למצוא לו בת מתאימה מנסה להתקשר עם אישה נשואה. לסוחר לא נשאר אלא לבטא שוב את השתתפות בצרתה.
379 הוא רצה להכין לה מידת משי נוספת, אך הזקנה לא הסכימה. למזלה החור בבד היה רק בקצה ואפשר יהיה לחתוך את הבד סביבו. הסוחר לא התעקש, סגר את העסקה והזקנה שמה את החבילה תחת הצעיף שלה והלכה מהחנות. היא הלכה עוד קצת בדרך, עד שהגיעה לבית שבו חי סוחר המשי. שם דפקה בדלת ואשתו של הסוחר יצאה לקראתה.
380 לא הצלחתי עם חתיכת המשי שקניתי אצלך. בהתחלה שרפתי בה חור, ואחר כך שכחתי אותה כשנחתי אצלך בבית. אינך יכול לתאר לעצמך איך כעס עלי הבן שלי. הוא התכוון לתת את הבד במתנה לאהובה שלו אתמול בערב. כשהלכתי מכאן אתמול כמעט וקיבלתי מכת שמש. חיפשתי מקום בו אוכל לשתות קצת מים. למזלי שמתי לב לאיזה בית נכנסתי.
381 אחר כך חזר שוב הביתה, תפס וחיבק את אשתו, ליטף ונישק לה, הצטדק, כינה את עצמו בשמות גנאי כמו חיה פראית ומפלצת, נפל על ברכיים וביקש שתחזיר לו את אהבתה. האישה, שבכל לבה אהבה את בעלה, סלחה לו וגם היא חיבקה ונשקה לו. כל זאת למורת רוחו של השד איבליס שהתפייסות האוהבים הרגיזה אותו מאוד.
382 גם זו לא התאימה לזקנה. "שתלך להכין מרק אטריות עם שומן כבש." תשע בובות גילף הזקן מענפי עצים שונים. אף אחת מהן לא צאה חן בעיני הזקנה. היא נתנה עבודה לכולן, לאחת - לכבס מ לבשל בשר, לאחרת – לרעות טלאים, לאחת – לבנים, לאחרת – להרתיח תה. את הבובה העשירית גילף הזקן מענף הערבה.
383 כשנזכרה במאכלים שהכינו לה האחיות ריר התחיל לנזול מפיה. והעכברים העמידו לפניה צלחת עם בשר הדרור. למרות שהייתה רעבה היא בלעה רק חתיכה קטנה של בשר דמוי סמרטוט ומהר שכבה לישון. את המעיל והסינור שמה לידה. בא הבוקר. כל משפחת העכברים הייתה כבר על הרגליים וטאיטריש, כמו תמיד, התעוררה רק לקראת צהריים.
384 מלבד אבא זקן לא היו גברים בבית. מי יכול היה ללכת לטייגה, לצוד חיות לבשר? מי יכול היה ללכת לנהר אמור לדוג דגים? האחיות למדו בעצמן לצוד. אבא זקן הכין להן קשת טובה וחצים חדים. האחיות למדו בעצמן לדוג דגים באמור. אבא זקן הכין להן רשתות טובות. עבר זמן, אבא ואמא הזקנים נפטרו. האחיות נשארו לבדן.
385 הייתה הולכת לטייגה, צדה חיות והעמידה מלכודות. האחות הצעירה דויו הייתה נשארת בבית, בישלה אוכל, טיפלה בעורות, הביאה מים ועצי הסקה. סיפור אולצ'י – עם במזרח הרחוק צייר א. קוקובקין האישה החורקת פעם ישבה דויו בבית ותפרה בגדים. ישבה לבדה. האחות הבכורה לאגה הלכה ליער לצוד חיות.
386 לאגה והמשרתת הוציאו בזהירות את התיבה העצם מתחת לראשה. מצאו מכתש גדול ועלי חזק. התרחקו מהבית הקטן והתחילו לכתוש את התיבה במכתש. כתשו הרבה זמן ועשו מהתיבה אבקה. אבל נשארו עוד חתיכות קטנות. אותן הן פזרו מסביב והחתיכות האלה הפכו לזבובים ויתושים, והתפזרו באוויר. בנות חזרו לחדר ומצאו את הצמה הגזורה.
387 הן חיברו את הצמה לשערותיה ודויו התעוררה. התחילו שלושת הבנות לחיות ביחד. הן דגו דגים בנהר, צדו חיות בטייגה. טוב היה להן לחיות ביחד. על המכשפה החורקת לא שמעו יותר. לפני זמן מה חי בסביבתנו בחור שרצה לקנות מנת שכל, כי היה כסיל גדול ולא פעם ניכנס לריבים בגלל זה, ואנשים צחקו ממנו.
388 וכשהוא ניכנס אמא רק הסתכלה עליו וחייכה, כאילו רוצה לומר שעכשיו יכולה לעזוב אותו, כי כבר השיג את השכל ויוכל לדאוג לעצמו. ואז מתה. והוא ישב, וככל שחשב יותר כך הרגיש רע יותר. הוא ניזכר איך אמא טיפלה בו כשהיה תינוק, ועזרה לו בלימודים, ובישלה לו ארוחות, ותיקנה את הבגדים שלו וסבלה את הטיפשות שלו.
389 הוא לא החשיב במיוחד את החלום הזה, אבל החלום חזר אליו גם בלילה הבא ושוב בלילה השלישי. ואז אמר הרוכל לעצמו "צריך לבחון את הדבר" והחליט ללכת ללונדון. הדרך הייתה ארוכה ומייגעת והוא היה שמח מאוד כשבסוף עמד על הגשר הגדול וראה בתים גדולים משמואל ומימין, מים זורמים תחת הגשר וספינות שטות ועוברות למטה.
390 אגיד לך, בחור כפרי טיפשון, שגם אני חולם בלילות ודווקא הלילה חלמתי שהייתי בסוופטהם. זה איזשהו מקום שכוח אל, שלא שמעתי עליו מעולם, אבל אם אינני טועה הוא במחוז נורפולק. חלמתי שאני במטע שמאחורי ביתו של רוכל כלשהו ובמטע הזה צומח עץ אלון גדול. ובחלומי חפרתי תחת העץ הזה ומצאתי שם אוצר גדול.
391 הוא התעשר מאוד אך תוך גאוות עושרו לא שכח את חובותיו לגורל. כי הוא בנה מחדש את הכנסייה של סוופטהם, וכשנפטר תושבי המקום העמידו פסל אבן בדמותו, עם התרמיל על גבו וכלב לרגליו. והפסל הזה עומד שם עד היום כהוכחה שכך היה באמת. הארנבת הזקנה הייתה חכמה מאוד. היא ישבה פעם בין שיחים וחשבה.
392 עד כדי כך צחקו שהשפות שלהן נסדקו מרוב צחוק! ומאז לכל ארנבת שפה עליונה שסועה. בכפר אחד חיו שלושה אחים. הם ניהלו את המשק ביחד וביחד יצאו לעבודה. הייתה להם סוסה אחת שעליה יצאו לצייד לפי התור. קרה פעם שאחד האחים חזר מצייד ולא סגר היטב את דלת האורווה. למחרת לא מצאו את הסוסה.
393 החאן פתח את האגרוף וכולם ראו שהוא מחזיק אגוז. הניחוש הזה עוד יותר סיקרן את החאן והוא רצה עוד לבדוק את התבונה של האחים. לכן הזמין אותם ללון בביתו והושיב אותם לארוחת ערב טובה. אחרי שהאחים אכלו הובילו אותם למקום שינה. אבל החאן הבין שהאחים לא יירדמו מיד ורצה לשמוע את שיחתם.
394 החאניה ילדה בת והמשרתת בן. אך החאן הזקן היה אחרון ממשפחתו ולא היו לו יורשים ולכן החאניה החליפה את התינוקות ולקחה לה את הבן ואת הבת מסרה למשרתת. וכך דברים של האח השלישי התבררו נכונים, למרות שלחאן דבר היה קשה להשלים אתם. ואז החאן החליט לבדוק גם את נכונות דבריהם של האחים האחרים.
395 בארמון גדול על חוף הים חי פעם אציל זקן, עשיר מאוד. לא הייתה לו אישה ולא ילדים אלא רק נכדה קטנה שאת פניה הוא לא ראה מעולם. הוא שנא אותה מרות כי בתו האהובה מתה תוך לידתה. וכשמטפלת זקנה הביאה אותה אליו הוא נשבע שהיא יכולה לחיות או למות כפי שתרצה, אך הוא לא יביט על פניה כל עוד הוא חי.
396 שערותיו הלבנות וזקנו גדלו מעל כתפיו, התפתלו סביב כיסאו וזחלו לתוך חריצים ברצפה ודמעותיו שנפלו על אדן החלון חרטו תעלה באבן ובנחל קטן זרמו לים הגדול. בינתיים נכדתו גדלה בלי שיהיה מי שידאג לה או ילביש אותה ורק המטפלת הזקנה נתנה לה לפעמים שאריות מהארוחה או מעיל קרוע ישן מארגז הבגדים הזרוקים.
397 המשרתים האחרים שבארמון ניסו לגרש אותה מהבית במכות וקללות וקראו לה "המרופטת" כשהצביעו על רגליה וכתפיה היחפות והיא הייתה בורחת בבכי ומסתתרת בין שיחים. וכך היא גדלה, עם מעט אוכל או בגדים ואת זמנה בלתה מחוץ לבית. החבר היחיד שלה היה רועה אווזים מוזר ונכה שרעה את להקת האווזים שלו במבואות הכפר.
398 אך הוא רק אמר לה לשתוק. והמשרתים צחקו ואמרו "המרופטת מאושרת גם בסחבות שלה ובחברת רועה האווזים הידידה. שתישאר בבית. רק לזה היא מתאימה." פעמיים ושלוש פעמים ביקשה המטפלת הזקנה שהאדון ייקח את נכדתו אתו, אך הוא השיב רק במבטים קודרים וקללות, ובסוף אמר למשרתים לסלק את המטפלת מלפניו.
399 וכשהיא הביטה בצער על בגדיה המרופטים ועל רגליה היחפות התחיל לנגן צליל או שניים על החלילית שלו, צלילים כל כך שמחים ומעודדים שהיא שכחה את הצער ולפני שהרגישה הוא לקח את ידה ושניהם, עם להקת האווזים לפניהם, התחילו ללכת בריקוד בדרך אל העיר. "אפילו נכה יכול לרקוד כשירצה בכך" אמר רועה האווזים.
400 והוא הבטיח שירקוד אתה לפני המלך ולפני הגברות והאדונים המכובדים ויציג אותה ככלתו היקרה והמכובדת. הנערה סירבה תחילה ואמרה שלא תבוא, אך רועה האווזים אמר לה "נצלי את מזלך כשהוא מגיע, נערתי הקטנה." הגיע הלילה ואולמות הטירה התמלאו באור ובמוסיקה והאדונים והגבירות רקדו לפני המלך.
401 וכשהשעון צלצל שתים-עשרה, המרופטת, עם רועה האווזים ועם להקת האווזים שורקים ונדים בראשיהם, עברו בדלת הגדולה ונכנסו ישר לאולם הנשף, כשמהצדדים הגברות מתלחשות והאדונים צוחקים והמלך מביט בתדהמה. אך כשהגיעו מול כס המלכות קם ממושבו ליד המלך האיש הצעיר, שאותו המרופטת הכירה בדרך.
402 וכשהמלך קם כדי לברך אותה כבת נשמעו חצוצרות לכבודה של הנסיכה וברחוב אמרו אנשים זה לזה "הה, הנסיך בחר לו את לאישה את הנערה היפה ביותר בארץ." את רועה האווזים לא ראו יותר ואיש לא ידע מה קרה אתו והאציל הזקן חזר לארמונו שלחוף הים. הוא לא יכול היה להישאר בטירת המלך כי נשבע לא להביט על פניה של נכדתו.
403 הוא עדיין יושב ליד החלון שלו ואפשר לראות עד היום שהוא בוכה קשה יותר מאשר קודם. ושערותיו הלבנות קושרות אותו אל האבנים ונחל הדמעות שלו זורם אל הים הגדול. אדם עבר ביער וראה פתאום דבר מוזר, שחור, כמו שוט מתפתל תחת אבן. הדבר סיקרן אותו והוא הרים את האבן ומצא שם נחש שחור גדול.
404 את השק נתנה לבעלה שמסר אותו בתודה רבה לשועל וזה חזר עם השק למאורה שלו. אך כשפתח את השק הכלב פרץ החוצה וטרף את כולו. הנה לכם הכרת טובה. בחור כפרי הלך לבקר את אחיו הגדול בעיר. הם שמחו ביחד, שתו הרבה, כיבדו אחרים, השתוללו בעיר. בסוף הצעיר צריך היה לחזור הביתה וזו דרך של יום הליכה.
405 ומה שהנפח אמר לאשתו, כשבא רעב מהעבודה, מוטב שלא נספר. לא נאה להשמיע דברים כאלה! לפני שנים רבות חי באי עשיר והייתה לו בת יפה ביותר. כשהיא הייתה יוצאת לערבה כבו כל הכוכבים בשמיים ועצרו כל הנחלים בעמקים, כי היא הייתה יפה מכל כוכב וידעה לשיר יפה יותר מכל נחל. קראו לבחורה זו מאפטוק.
406 ופרסם גם את היום שבו צריכים להופיע בחצרו המחזרים אחרי בתו. והים הזה הגיע. מהבוקר המשרתות התחילו להלביש ולקשט את הנערה. אחת קלעה את הצמות השחורות שלה וקישטה אותן בפנינים. שנייה הלבישה אותה בשמלת משי זהובה. שלישית השחילה פנינים למחרוזות גדולות ותלתה אותן על צווארה, על ידיה ועל רגליה.
407 אני חייט מעולה ואוכל לתפור גלימה טובה בהרבה מזו שאתה לובש כעת. אני גם נפח טוב ואוכל תוך שעה לפרזל את כל הסוסים שבעדרים שלך. אני גם טבח, ואוכל להכין לך ארוחה כזו שעוד מעולם לא אכל אף איש עשיר. בלי גמלים, בלי סחורות ובלי חיילים אוכל להפוך עשיר יותר מכל המחזרים האלה, כי האוצר שלי הוא בידיים ובידע שלי.
408 אין לצפות שתוכל לגבש דיעה אחראית, מקצועית, במצפון נקי, מבלי לבחון את החומרה ואת התוכנה במו עיניך." – הוא פשפש בחריט קטן שנשא איתו תמיד ושלף מעטפה רבועה, לבנה. אבימבולה הביט בה בעיניים קמות, ארנבת באור פנסים מתקרבים – "אני מאמין שכך גם ניסחנו את מכתב ההזמנה. הוא מופנה אליך.
409 אני רוצה להפקיד את כל תקציב הנסיעה, שכר הטרחה המקצועי, הוצאות שונות, אירוח וכיוצא באלה בחשבון בנק בשווייץ" – הוא מיהר להסביר – "החברה שלנו ממוקמת בג'נבה. כל הצוות המקצועי שם. אתם תשהו בג'נבה כמה שבועות, אני מניח. החשבון יהי על שמך, תהיה לך זכות חתימה בו. תקל עליי מאוד בהסכמתך.
410 שם עמד, הניח את העריסה לפניו והמתין. לאט לאט נקבצו סביבו סקרנים והתבוננו בעריסה המונחת, מיותמת על המדרכה. אחר כך קנו ממנו גרעיני חמניות שחורים וגרעיני דלעת לבנים במלח ומיני מתיקה שהניח בעריסה. סבי הביט בהם וחייך בעיניים כחולות וצלולות ונתן לכל אחד שקית נייר חומה ומרשרשת.
411 אלא שסבי לא ויתר על עריסתו והיה שם אותה על העגלה הזו, המפוארת ומוכר ממנה לילדים. בתחתית העגלה היו לו שתי דלתות קסומות, נעולות במפתח ושם שמר את מה שלא מכר. יום יום היה סבי יוצא מביתו, עומד ומביט בגינה הזעירה הסמוכה אליו ובשביל האבנים המרוצף שחצה אותה. אחר כך היה דוחף לפניו את עגלתו הירוקה.
412 יום יום הסיע את עגלתו על גלגליה המתנודדים והחורקים עד עמוד המודעות ושם, כאילו חרות באבן, מכר בחיוך לעוברים ולשבים. עם שקיעת החמה אסף באנחה את סחורתו, נעל את דלתות העגלה ושב הביתה, צעדים ספורים משם. כשהזדקן, הוסיף לו שרפרף נטול משענת, שעליו ישב והצמיד שמשיה אל הכסא, להגן עליו מהשמש ומהגשמים.
413 הוא הרבה לקרוא את מודעות האבל. ליד העגלה הזו נפרד מהמתים וליד העגלה הזו קידם את החיים ולידה הלך גם הוא והזדקן וגוו שחח וקמטים ניבעו בפניו ובידיו הלבנות והדקות ועיניו כהו מעט. אהבה אחת היתה לסבי : סבתי. אשה יפהפייה, גאה, שחורת שיער. תמונה גדולה שלה - תצלום שרוטש ואוייר - תלה בבית.
414 היא עמדה, נשענת על משקוף מגולף בארץ רחוקה. כך ודאי ראה אותה לראשונה : אשה מסתורית, כהה מעט, עיניה עצובות. כך ודאי התאהב בה. מלבדה - לא היה דבר בעולמו. את האשה הזו הביא איתו לשבת לצידו ולצד עגלתו הירוקה יום יום. היא לא אמרה דבר והוא לא אמר דבר. הם ישבו שם, זה בצד זה, משקיפים בעיניים רחוקות .
415 אל מה ? אולי פנימה, אולי אל העבר, אל בתים אחרים בערים אחרות. בתחילה, אהבה לשבת לידו ולהושיט באלם את הממתקים לפעוטים שאמהותיהן פעוטות היו גם הן בזכרונה. מדי פעם הניחה יד כמושה על גב ידו הוורידנית והותירה אותה שם לשנייה אחת. החום הזה, משהו שעבר ביניהם במגע החטוף, די היה בו לאושש את סבי.
416 כשעברו השנים, הלכה סבתי וכמשה, קשו עליה החיים האלה. לעת ערב, היתה קמה ונושאת ביגיעה את כסאה בשתי ידיה ובהילוך איטי נשרכת אל ביתם וסבי מביט אחריה בעיניים כלות ולחות, שאשמה גדולה דבקה בהן, אשמת העגלה הירוקה ואשמת סבתי בגשם, ברוחות ובשרב ואשמת רשרוש שקיות הנייר החומות בידיה.
417 הוא ראה אותה בעיני הרוח ולא יכול היה לשאת את עיני הבשר, שבהן נבלה סבתי ליד העגלה שלו. מדי בוקר קם סבי והביט באשה הזו שאינה משתנה ונגע בעור השקוף שלה ובידיה ובלחייה ובריסיה הארוכים, שגוננו עליה מהעולם שלו. בבוקר הביא לה ארוחה וטרח על התרופות שלה בטקסיות. אלא שסבתי סירבה לחיות.
418 באותו היום לא נלוותה אליו אל עמוד המודעות. סבי חרש בעגלתו את מדרכות העיר עד שהגיע ובצע לשניים את כסאו המתקפל. שם התיישב והמתין לסבתי אשר סירבה לבוא אליו. כשלא באה כל אותו היום, סיים לעבוד מוקדם מהרגיל. הוא רוקן בקפידה את התאים מהסחורה, ארז אותה בשקיות גדולות ואחסן אותה מאחורי שתי הדלתות בעגלה.
419 סבתי שכבה במיטתה, עטופה בשמיכות, כמו שבלול בשריונו, בוהה בציורי המים הדולפים מהתקרה וסבי דחף את העגלה, שכבר החלידה וצבעיה דהו והחלו מתפוררים. כשראה אותה בוכיה, בוהה, נרדמת ומתעוררת בקולות של פחד היה ליבו נחמץ והוא היה מחבק אותה, גוהר עליה, ומנשק אותה נשיקות קטנות של בהלה.
420 היא ביצרה את מיטתה והציצה בו מחרכים צרים של שפיות. בוקר אחד קם סבי ויצא עם עגלתו ובאותו הערב שב. הוא הותיר אותה בחוץ, שלא כמנהגו. נכנס הביתה, הביט בסבתי והיא הביטה בו. אחר כך הושיט לה יד והיא קמה ממיטתה ונעמדה מולו. הלכו אל המרפסת, שהשקיפה אל הגן. היא נענתה לו ועטפה את כתפיה בצעיף צמר סרוג, שחור.
421 הוא משך אל שדה הראייה שלה את העגלה הירוקה, ריקה ואז התכופף ובמהלומות עקר מציריהם את הגלגלים שלה ואת הדלתות. אחר כך חיפה על החורבן ביריעת הניילון, הותיר את העגלה במקומה, בלב הגינה ליד העץ וחזר אליה. הוא התיישב לידה והם הביטו בשמש השוקעת ובפסל הניילון שירקרקותו ניכרה מבעד לכיסוי.
422 שנים עמדה שם העגלה הירוקה עד שהתפוררה כליל מתחת ליריעה. גלגליה היכו שורש באדמה הטחובה בחורף. כך שקעה העגלה מטה מטה, עם הניילון המכסה אותה, שכבר השחיר והטחיב. היא הפכה לעץ נוסף בגן, לנוף ירוק לשעבר. סבי לא ירד אליה מעולם ולא היטיב את היריעה ולא חפר את גלגלי העגלה מן האדמה.
423 בשעה שמתה סבתי, היה סבי בבית מרקחת, קונה לה תרופות. לא עמד על המקח ומעולם לא הרים קול. רק שילם בהדרתו של מי שאין לו. אחר כך ארז את התרופות בשקיות נייר מרשרשות ולבנות ושב הביתה בצעדים קצרי נשימה. כשחזר, מצא את הבית מוגף כולו, תריסים וחלונות. הדלת היתה נעולה וסבתי לא ענתה לקריאותיו.
424 דם זרזף מפיה ומפאת ראשה שנחבטה. בידיה הפשוטות דבקו עוד שמן וקמח שלשה לעשות בהם דברי מאפה. עיניה היו עצומות. סבי ידע שמתה. הוא הניח את שקית התרופות על השולחן. אחר כך החליף בגדיו לחליפה. ענב עניבה. גחן וניקה את ידיה של סבתי משמן ומקמח ועטף אותה במעיל. אז נשכב לידה, חיבק אותה ועצם את עיניו.
425 כך מצאו אותם דודיי ודודותיי, בניהם ובנותיהם : חבוקים. הם החזירו את הדירה הזערורית של סבי וסבתי לממשלה. הם ניקו את הגינה מפסולת. הם פינו בגועל את העגלה הרקובה, רוחשת חרקים ואת יריעת הניילון המתפוררת, מוכת אזוב, אל המדרכה. למחרת באה משאית פינוי אשפה ועובדי העירייה העמיסו את העגלה הירוקה עליה.
426 אין שליטה בזה. תאמין לי, נאמר פה שאני התקווה של התחום שלי בארץ ואני מאוד כעסתי. מאז רודפים אחריי שאתן ריאיונות ואני מסרב." הוא שמט את ההוכחה שלו למגירה הפתוחה וחזר ונשען בכורסת העור הגבוהה. "כשתסיים את המאסר, אולי לא תוכל לצאת עם בחורות מרמת אביב ג', אבל לא יחסרו לך נשים.
427 הוא אמר שהכתיבה שלי יומרנית ומנופחת. הוא הציג רעיונות שלי כרעיונות שלו. תמיד התגאה בפניי על עסקים חדשים שיזם, מחכה לאישור, למחמאה. לרוב החמאתי לו. פעם גולל בפניי את החזון העסקי שלו, בפעם אחרת כעס כשתיארתי את מעשיו בכתב יד של ספר כפי שהיו ולא כפי שחלם שיהיו וכפי שרצה להאמין שהם.
428 בסך הכל הסתדרנו היטב, שני אנשים קשים, מאמינים בגדולתם, לא עשויים לטעות. בשעה שלוש אחר הצהריים הגיעה העיתונאית. היא לבשה בגד שנראה כהכלאה בין רשת דייגים לבין רדיד. היה לה שיער מת ועור מת ואיפור סדוק שהדגיש את הקמטים שהיו פניה. הידיים שלה היו גסות. כשנכנסה לחדרו, לא קם יובל ממקומו.
429 בתחנה המרכזית ארד ממנו, אחליף אוטובוס ואסע מרחק קצר, כמה דקות, לכלא. חומות הכלא יישקפו לשמאל האוטובוס, צהוב חימרי, גדרות תיל, מגדלי שמירה ריקים. הגשם ודאי כבר יצר ביצה ובה קולאז' של נעליים גבריות. אני חושש לחצות את הביצה הזו. היא מטעה, יש בה שטחים שנראים מוצקים והם שלוליות עמוקות.
430 הוא מדיף ריח זיעה קרושה ומתבונן ללא הרף בשעון מעורפל זגוגית ובטבעת זהב מרובעת וחרוטה על הזרת שלו. האוטובוס מהביל, כמו יער טרופי על גלגלים. אנשים נדחקים זה אל זה במעברים, דוחקים לפניהם סלים ארוזים בכבלי ניילון, ילדים מצווחים ואת גופם המיוזע. לכולם מתפשטים כתמים כהים על הבגדים, בעיקר מסביב לבתי השחי.
431 אנשים מוחים אדים מהחלונות בתנועות מעוגלות ומצמידים אליהם אפים אדומים וקפואים. הם מתעלמים בהפגנתיות מהדוחק ומהזקנים שנועצים בהם מבטים מלאי כעס וציפייה. הדרך ארוכה והנוסעים מתאימים את גופם למושב בתנועות קטנות של חוסר מנוחה. בפיתולי האבן של התחנה המרכזית, בין בתים אפופי כביסה מאובקת, לכביש המהיר.
432 עד שהשידורים נקטעים בבהילות מוכרת. ברקע, זעקות חלושות, צופרי אמבולנסים, כנפי מסוק מכים באוויר במקצב משטרתי. קולות שבדרך כלל הם סמכותיים ועכשיו מוכי פאניקה והלם, ניחרים. מדי פעם עוצר אלמוני ומתאר מה שהוא רואה, בוכה, מלעלע. לכתבי השטח כבר אין מילים והם משדרים נהמות ונאקות, אורגיה של בשר מעושן.
433 אחר כך אני חושב שאין כוח יותר עליון מהסוהרים בבית הסוהר. זה מעורר בי חיוך והמתח שלי פג במקצת. לפחות הם לאומנים, ימניים, יבינו שאסור לתת לטרור לשבש את השגרה. אסור לשלוח אסיר יהודי לכלא גדוש ערבים בגלל מחבלים ערביים שרצחו עכשיו יהודים, ככה אני אציג את זה, ככה אני אתחנן. היה משהו מרגיע במחשבה הזו.
434 בכלא מרבים להתעסק בהוכחות. האסיר מוכיח שהוא בסדר, הסוהר מניח שהאסיר מרמה אותו, אבל גם הוא חייב להוכיח את זה. משחק של צייד וניצוד, רק שהתפקידים מתחלפים כל הזמן. קמתי מהמקום. השכן שלי התנער מההזיות שלו ונתן בי מבט רע. העברתי רגל בנעל בוצית מעליו והצבתי אותה בזהירות בין שני סלים גדושים.
435 הן דחפו את הסלים ברגליהן, יותר מחווה של רצון טוב מאשר פינוי מקום של ממש. עכשיו עמדתי ואחוריי תחובים בפניו של הנוסע שלידי, יכולתי להרגיש את הנשימה שלו, חמה ולחה, בבד המכנסיים. עוד רגל ואני על רצפת האוטובוס, שוקיי עמודי הרקולס וביניהם זורם ים של מצרכי מכולת ארוזים ומחווטים.
436 זה מעט מאחוריי, אבל הקולות מתקרבים והאשה דוחפת לצדדים נוסעים שנתלים בידיהם מלולאות מהתקרה. לפניה נמלטת, בהבעה רדופה, אשה צעירה בהרבה. יש לה מבט מיוסר על פנים גסי מתווה, השפתיים המלאות שלה פסוקות מעט כשהיא נושמת במהירות, ביד אחת היא תומכת בחזה שלה ובשנייה היא אוחזת צרור ניירות כתובים בערבית צפופה.
437 יש לה תומכים. "מה יש לכם ממנה, סתם נוסעת, זה לא יפה איך שאתם מתנהגים". יש מי שמפחדים באמת. אני יכול לראות את זה על הפנים שלהם, בדרך שבה הם אוחזים את המעקה המתכתי שלפני המושב שלהם בפרקים מלבינים, במבטים מתחמקים, כתפיים שמוטות ופנים כבושים ברצפה המטונפת. בהחלט ייתכן שהיא מחבלת.
438 השכן שלי מחליף מהלומות מילוליות במבטא כבד עם מישהו. נשים מאשימות זו את זו בצביעות ובפרימיטיביות. הנהג מתעלם לכאורה, מקשיב בהטייה קלה של הראש, פוזל מדי פעם אל המצובעת, שמשתתפת בעירנות, לכבודו, בויכוח הזה. יש מי שדוחפים את הערבייה בתנועות סמליות, בגב היד, בלי רוע. כולם משתדלים להמנע מלהתבונן בה.
439 הקול שלה צרוד מהצריחות והפנים שלה משולהבים. פסי איפור ואודם מרוח מנמרים את הפנים שלה והיא מלווה את השאלה שלה בקשקוש צמידי זהב על פרק ידה. "הוא אסיר" – מנדבת לה האשה של הנהג. היא מתבוננת בי במבע של נצחון ואחר כך בנהג. הוא מגביה מבטו אל המראה והעיניים שלו רדופות, הוא מפחד שהוא מאבד שליטה.
440 אני לא מגיב. גם ככה השתטיתי, אסור היה לי להשתתף בויכוח הזה. אסיר שמעורב בקטטה מוצא את עצמו בבית המעצר וחולפים כמה ימים עד שהוא חוזר אל המקלט הבטוח, יחסית, של בית הסוהר שלו. הכל יכול לקרות בבית המעצר, בתופת של גופות מיוזעים, מכורים לסמים שצורחים ומטלטלים סורגים, מזרקים מדממים ווילונות עשן.
441 היא השמיעה קולות קטנים של אימה והתנשמה בכבדות, אבל הנשים לא הרפו ממנה ורק אחזו בצעיף שלה ובשולי המעיל וליפפו אותם סביב ידיהן, עד שהערבייה התקשתה אפילו לנשום. הנהג פתח את דלת האוטובוס בשריקת אוויר דחוס וירד למטה, אל שולי העפר של הכביש. מהחלון שלי ראיתי אותו מאותת בנפנופי ידיים נואשים למכוניות חולפות.
442 מישהו עצר ושוחח איתו דרך חלון המכונית ואז המשיך בנסיעה. הנהג שלנו הביט אחריו, הביט באוטובוס בחוסר אונים ולבסוף החליט לטפס אליו בחזרה. התיישב במקומו בכבדות, חצי מסב לעברנו והמתין. כעבור דקות ספורות הגיע מכונית משטרה וממנה ירדו שני שוטרים. אחד היה מבוגר, כבד גוף ודל תנועה.
443 עווית חלפה בפנים הוורידניים שלו כל כמה דקות והוא הרבה לנגוע בעצבנות בקת אקדח השירות השחוקה. אבל מי שדיבר היה השוטר השני, נער מחופש, חתימת שפם, גוף צנום ולולבי, ידיים אנורקטיות ועיני תכלת דלוחה. הוא ניפח את חזהו ומשך את כתפיו לאחור, כדרך שעושים מי שמבקשים לכפר על נכסים גופניים דלים.
444 אנחנו עומדים על אם הדרך ומתבוננים בו מתרחק. השוטרים מלבישים אזיקים מבריקים על שני פרקי הידיים ועל שני פרקי הרגליים שלי ואני נע בכבדות אל עבר הניידת. הם פותחים את הדלת האחורית ומסמנים לי לעלות, אחר כך הם דוחפים אותי פנימה וסוגרים את הדלת בחבטה. חשוך בפנים ורק אור לבנוני בוקע מן החוץ בקרניים מסודרות.
445 רגל אחת, עטופה בתחבושות עבות וצהובות, פשוטה קדימה. היא מגרדת מעל התחבושות בהיסח הדעת, כאילו הגירוד הזה אינו שלה. "בגיל שלך לא מבינים עוד כלום" - היא אומרת לי ואני מהנהן. אבל זה לא מפריע לה. כמו הרגל, אני לא ממש מכאן. באיטיות כבדה היא חוזרת ומספרת לי ואני שב ומאזין כמו בפעם ראשונה.
446 כל אחד יכול להיות נאצי והם יכולים לחזור מכל פינה, בכל זמן. אז היא עומדת ופניה אל שבילי העפר וגבה אל הבית שלה שהתריסים שלו מוגפים. ככה עמדה מדי יום שעות ארוכות, עד שהוורידים שברגליה נדלקו והרופא שהוזעק אליה ציווה עליה לשכב במיטה אם היא לא רוצה נמק ברגליים הצבות שלה. היא לא רצתה נמק.
447 אלו היו דפיקות מיוחדות, חלולות וקשות, מהדהדות כמו מגפיים על משטח קשה. היא כבר הסכינה לדפיקות האלה. היא ידעה שזו רק שאלה של זמן ושל מקום עד שהצבעים האלה יטפסו בחרך שבין הדלת למשקוף. כשהכל יהיה נכון להם - הם יחזרו. לפעמים מצאה שהיא ממתינה להם בקוצר רוח של מי שמעונה. משאלה פרועה להצרף באותה האש.
448 בכתה בכי של חוסר סבלנות ושל זעם. האמינה שאם היא תרצה מספיק חזק אין כוח בעולם שימנע מהם לבוא אליה. לפחות את זה הם חייבים לה - היא חשבה ודי היה במחשבה הזו להעלות חיוך על השפתיים השדופות שלה. מה שהצחיק אותה זה שאיזשהו נאצי חייב משהו לאיזשהו יהודי. בתום שבוע לא יכלה יותר לשכב.
449 צללים טיפסו על הקירות והיו כל מיני קולות של גיצים ושל בשר חרוך בדלת. היא היתה מוכרחה לפתוח ולנקות הכל. הריח כבר היה בלתי נסבל. היא ידעה שצריך לשלם מחיר בשביל להפטר מהם ואפילו יותר כדי למנוע מהם לחזור. אז היא קמה מהמיטה ונעמדה על הרגל שלה שהיתה מרושתת בכחול ובירוק של שיש.
450 נטלה סחבה גדולה וטבלה אותה בנפט ונעמדה אל מול הדלת והמתינה. בינתיים, כדי להעביר את הזמן אחורה, היא זכרה. היא זכרה באופן מאומץ, עם לשון בין השפתיים. זכרה לעומק והזכרון פעם ברקות שלה בפעימות סדורות שהביאו רווחה למוח שלה. המים רתחו והיא שפכה אותם על הרגל שלה כדי להפחית את הכאב.
451 כשהמים פגשו בעור הם קילפו אותו והוא נשר על הרצפה בגוון חלב ערפילי. היא יכלה לראות אותו מתכווץ עליה ונושר. היא יכלה לראות את החיים שלה נחשפים מתחתיו בפעימות סגולות ומאדימות. עד כדי כך היה לה חשוב לראות אותם כשהם חוזרים, לא להתפס שנית. אף אחד לא בא באותו היום. גם לא הנאצים.
452 אז היום הזה נגמר בכעס גדול שאיתו הלכה לישון. בבוקר הציתו את הדלת שלה בצבעים צהובים ואדומים. כשהם פגעו לה בעיניים, נהייתה לה מדורה בהן. הכל היה אדום ונטף על הקירות הפנימיים של העפעפיים שלה עד שהיא העדיפה לפקוח אותן ולהתבונן באור. אלפי האיכרים עמדו מסביב והריעו וזרקו פנימה קש וקלשונים.
453 אבל זה לא פטר אותה ממה שהיה עליה לעשות גם הבוקר הזה שבא עליה בליאות. היתה משוכנעת שהיא מתקרבת אל פתרון. הרגישה כוח חדש אל מול האש והזעקות שלהם והדם השחור שזלג והתנדף מכל הקירות של בית הכנסת, עץ מפוחם. היא ידעה שזה יפתיע אותם מאוד. הם לא מצפים לזה מיהודיה עם בעיות כאלה ברגליים.
454 בכל זאת יכלה להפתיע אותם ולהתענג על המבטים שלהם כשזה יקרה. אסור להתרשל או להתפנק עכשיו. אם יחזרו, היה תלוי רק בה. ראתה בעיני רוחה את קירות בית הכנסת שואבים אליהם בחזרה את העשן, את להבות האש, את קרעי העור המפוחם, את שלוליות הדם המשחירות, את חשרות הזבובים הירוקים והשמנים, את הצחנה.
455 היא קמה מהמיטה והיה קר. היא התעטפה בחלוק ישן שלבד שלו היתה תחושה של וילון מחוספס, ארוג. היא דשדשה על הרצפה העירומה והציצה מבעד לחלונית מתכת של תיבת הדואר. בדיוק מול התיבה שלה התפוצץ ורד בר באדום. האדמה ידעה. האדמה הרגישה בכוח החדש שניתן לה. רק האדמה היתה בקשר טוב עם הרגל המתקלפת וחשופת הורידים שלה.
456 מחשבות כאלה הרגיעו אותה כי הן הוכיחו לה שיש משהו אחר, עולם שאין בו נאצים. עולם של טלוויזיה ושל גיבורים שנשענים בגבם על דלתות. עולם של שיזוף וקרם ידיים. אבל אז חשבה : למה הם נשענים בגבם על הדלתות שלהם, זה בגלל שהנאצים חוזרים והם יודעים את זה. אסור להם לומר את זה במפורש אז הם רומזים לנו.
457 הפעם הם יחזרו באהבה. היטלר כשגילה את המיקרופון, עשה בו שימוש וכשגילה את הטלוויזיה, עשה בה שימוש וגם כשגילה את האולימפייאדה. אז מה ימנע ממנו לגלות את האהבה ולעשות בה שימוש ? מה ימנע ממנו להתאהב ולאהוב ולצחוק בשיניים צחורות וסדורות בפרסומות לנאצים ? רק אנחנו יכולים למנוע את עצמנו מליפול במלכודת הזו.
458 רק אנחנו יכולים שלא לאהוב בתגובה לשימוש הציני שהנאצים שיחזרו יעשו באהבה. רק מי שהיה שם, מול התבערה, יכול להבין את הדרכים המיסתוריות שבהן חוזרים הנאצים. כעת עמדה ובכתה בבדידות ובעליבות אל מול הקירות הבודדים והעלובים בדירה הבודדה והעלובה שלה. זה היה שלב ראשון. הוא יקנה לה כוח להלחם בהם.
459 בינתיים זה היה פשוט בכי מתיש, מאלה שאדם בוכה אל עצמו. הרגל שלה המותכת גירדה לה והיא העבירה עליה כף רגל שנייה מגויידת משהו. היא הסתכלה בדאגה בשתיהן. היא קיוותה שהן תחזקנה מעמד ולא תבגודנה בה. היא קיוותה שהן לא תגרומנה לה לעשות משהו מטופש, להזעיק עזרה, להכנס מתחת לברז מים, לגלגל שמיכה לחה.
460 גם לא היה זמן לזה. היא דידתה אל המטבח וסחבה בגרירה מיכל פלסטיק ומשפך בקצהו אל מרכז החדר. היא חשבה בזעזוע שהכוח הזה שיש לה הוא כוח שהיא גנבה מהם. ככה בדיוק הם גררו ג'ריקנים מלאים ושפכו אותם מסביב לבית הכנסת ביסודיות נאצית טיפוסית, עם קריאות עידוד ועצות למכביר. ייתכן אפילו שהתעורר ויכוח.
461 בעיניהם היא לא היתה אדם אבל זה לא מנע ממנה להתנהג כמו קוף, כמו תוכי, על דרך החיקוי. זה לא מנע ממנה לשדוד מהם את האש שלהם כדי להביא אותה אל כל מי שעוד לא נשרפו בה. היא זכרה מספיק כדי לדעת שהם יכולים לנקר לה את הכבד שנים בלי לגמור אותה ושהיא אותם עושים את זה בעיניים כלות.
462 ביעילות שפכה בפינות כמויות מדודות של הנוזל הדליק. בקפדנות וביסודיות קירבה אל כל אחת מהפינות את הגפרורים שהיא הכינה מבעוד מועד. הלהבות היססו בהתחלה בכחול ורק כשהיו משוכנעות בנאציות שלה, בערו בגדול ובכתום. הן קיפצו סביבה והשחירו את הסיד הלבן של הקירות. ברגע שישחירו אותה, הנאצים כבר לא יוכלו לבוא.
463 ככה הם יכלו לחזור : רק באמצעותה, בשכונה הזו, בכל אופן. היא רצתה לחייך כי היא היתה בטוחה שהנאצים בכלל לא יאהבו את הרעיון הזה, שלא תהיה להם דרך להעניש אותה. אבל היא נזהרה. למרות שידעה שעכשיו זה כבר בטוח לחלוטין להפנות אליהם את הגב - התיישבה על כסא מנצרים קלועים, פניה אל הדלת, מחכה.
464 כל מיני דברים נפלו מאחוריה. רק לפי הרעשים הבינה מה נפל. האש התפוקקה והתנפצה ולחשה כשנתקלה במשהו מעניין במיוחד, שהזכיר לה את העבר שלה, למשל, כשאיכלה תמונות של בית הכנסת הבוער. האש ידעה להעריך נוסטלגיה. היא ידעה שהם יחזרו להעניש אותה על החוצפה שלה ועל כך שמצאה דרך החוצה, הרחק מהם.
465 היא לא חשבה שהיא עומדת לשנות את תוצאות המאבק. בסך הכל התכוונה למנוע מהם לחזור לרחוב הקטן הזה, לבית המשותף הזה, לדירה הבודדה הזו, אליה. ניתן היה לגמור את כל זה במשא ומתן ומבלי להזקק לאמצעים כל כך דראסטיים אבל היא לא שכחה שאלה נאצים ומה שהם עשו לכל אלה שאיתם כרתו הסכמים. אי אפשר היה להאמין להם.
466 כך טיפסו הלהבות מאחוריה והגב שלה התחמם ובמצח שלה ניבעה זיעה והשיער השחור-אפור שלה נדבק לה לצוואר ובין השדיים שלה הלב הלם. היא חיכתה. היא שמעה את הדפיקות שלהם על הדלת שלה מעץ. בדיוק כמו שדימתה שנים, הדפיקות האלה והדלת הזו והיא על כסא הנצרים, כבר הרגל שלה מעלה עשן וחם לה מאוד בעורף, בוער.
467 אבל היא רק חייכה חיוך גדול. היא ידעה שהזמן הוא לצידה. הפעם לא יהיה להם לאן לחזור. שירגישו קצת יהודים, זה מה שהיא חשבה על הדפיקות החלולות והקשות שלהם. שירגישו קצת איך זה להיות בחוץ כשהאש בפנים. שירגישו מה זה כשמסרבים לפתוח לך, אפילו כשאתה מתחנן ומאיים ובוכה ומבקש יפה ומאיים.
468 זה שאתה נאצי לא מקנה לך זכויות יתר כשהאש בוערת. אולי להיפך. אולי להשרף בתוך בית כנסת זה פחות נורא מאשר לראות את זה. אולי הנאצים הם הקורבנות האמיתיים, חוזרים כל הזמן, כמו מחשבה טורדנית, כמו כפייה, אל האש הזו שהם הציתו. אבל היא לא תתרכך. היא לא תוותר להם. הם נאצים. זה גורל, צריך לשאת אותו.
469 לידיה הציתה סיגריה בין שפתיים עצבניות וקיללה כשנכוותה בלהבת המצת. אני העברתי משקל מרגל לרגל, מודע למבטיהם של אנשים. כשראיתי אותו, לא הכרנו. ראש מגולח, זיפי, תווים ילדותיים שהתקשחו, גבוה, לבוש בחולצה ובמכנסיים שפעם היו שלי. לחצנו ידיים ברשמיות נרגשת ואני לקחתי את המזוודה שלו, כאילו אני מורגל בה.
470 עיניים בוהות בלוח ולשונות משתלחות אל זוויות פה במאמץ. כולם מעתיקים את האותיות המרובעות, את האותיות העגולות, את הזנבות המתנוססים פרא מעליהן. בנימין נתניהו. שרון נע בגמישות מפתיעה בין הלוח לתלמידים החדשים שלו. הוא נראה מאושר בדרך ההססנית השמורה למשהו שעתיד להסתיים, שודאי ייגמר ברע.
471 שלושה ימים ושלושה לילות נעדר ציטיאט מביתו. אף אחד לא חש בחסרונו. הדואר לא נערם על מפתן דלתו והטלפון לא צלצל. וביום הרביעי ירד ציטיאט מהאוטובוס ואיתו אשה זעירה, מצומקת ושחורה, שנשאה מזוודה אחת מתפוררת ובה בגדים צבעוניים וצעצועים לילד. הם לא החליפו מילה עם הנוסעים או עם הנהג.
472 בתחנה ירדו והחלו במסע רגלי ארוך אל ביתו של ציטיאט. כשהגיעו, נבלעו בפתח הבית הישן וסגרו את הדלת אחריהם. כך התחתן ציטיאט, בסתר, כפי שעשה כל דבר אחר בחייו. אנחנו, שכניו, לא ידענו לספר דבר עליו או עליה. הוא הגיע משום מקום. הוא רכש בכסף שמקורו לא ברור בית מט ליפול ואליו צמודה חלקת אדמה קטנה ומוזנחת.
473 ציטיאט שיפץ את הבית במו ידיו. הוא צבע אותו בצבע לבן מבחוץ ומבפנים. הוא התקין בו תריסי גלילה. הוא החליף את הזגוגיות המאובקות והסדוקות בחלונות הבית. הוא עשה לו גדר גבוהה מעצים ועליהם גידל צמחים מטפסים, עד שהוא והבית נעלמו כליל מעינינו. זו היתה טירת המיסתורין שלנו בילדותנו.
474 מדי פעם יצא ציטיאט אל העיר למכור את פרחי הדודאים שגידל ליצרני תרופות שונים ולרוכלים ולחנויות. כששב, הביא עימו חומרי בנין : מרצפות לשביל קטן שסלל מן הגדר החיה ועד לפתח הבית, טיח לתיקון סדקים, דברי חשמל. לא דיברנו איתו מטוב ועד רע והוא לא דיבר איתנו ולא נענה למבטינו הסקרניים.
475 כך חי לו ציטיאט שנים רבות בתוכנו. בתחילה עוד ניסו נשים זקנות לשדך לו מישהי. הזמינו אותו לנשפי ריקודים. אבל ציטיאט סירב, תמיד במנוד ראש ותמיד בחיוך שהאיר לפתע את פניו. שדכנים באו אליו, שלוחיהן של נערות זנוחות וכעורות מראה, שאפילו ציטיאט נראה להן על פני חיי בדידות בבתוליהן.
476 אבל גם את פניהם השיב ציטיאט ריקם עד שהתייאשו וחדלו לבוא והותירו אותו בבדידותו, רווק המגדל פרחים במקום בנים. את חובותיו שילם תמיד בזמן. חיינו איתו והוא חי איתנו, כדרך שזנים שונים חיים בטבע. לכן מובן מדוע עוררה הזרה חרושת של שמועות ולשונות רעות. יש שאמרו שהיא אהובה שציטיאט זנח ושהיא בהריון ממנו.
477 יש שהעלו סברה שאין הם נשואים כלל ועיקר וחיים בחטא. רבים, שבנותיהם נדחו על ידו אף מבלי שטרח לראותן - חשו מבוזים והרבו לדבר בגנותו. אך החיים הקהו את העוקץ וענינים אחרים באו במקום הענין הזה וכולם הניחו לציטיאט ולזוגתו לחיות בדירתם המוגפת, מאחורי הגדר הסבוכה. עד שציטיאט עצמו החל להשתנות.
478 בתחילה, החל מתהדר בלבושו. לא עוד סרבלי עבודה דהויים וחתומים באדמה קרושה ובמיץ דודאים. עכשיו הסתובב ברחובות המעטים שלנו בחולצות פרחוניות קלילות ובמכנסיים מבריקים ובנעלי עור שחרקו עם כל צעד שעשה. הוא הרבה לקנות פרחים ומיני מתיקה. הוא לא הניח לבעלי החנויות לארוז מה שקנה ולא נתן להם לסדר את הפרחים.
479 כשסיים, סקר בגאווה את מעשי ידיו ושילם בקופה. באחד הימים נסע שוב לחיפה וחזר עם חבילות : טלוויזיה ורדיו עם רמקולים גדולים. מאז ועד השעות הקטנות בכל לילה, נשמעו מביתו של ציטיאט צלילי מוסיקה, חודרים את גדר השיחים העבה. אורות נגהו בבית והטילו את נוגהם על השדות שלו ועל שדותיהם של אחרים.
480 הם שרו יחד, היא והוא והיה לה קול פעמוני ולו היה קול באס עם תהודה. לפעמים היה הבית חשוך כולו ורק המוסיקה עלתה ממנו. לפעמים דלק רק אור בודד וחיווריין בחדר השינה של השניים. כשהיא יצאה את פתח ביתם, היא היתה אותה אשה כנועה ושברירית, שדופה ופחמית, שהגיעה באוטובוס באותו בוקר ראשון.
481 פניה היו כבושות באדמה ועיניה היו כבויות. היא מיהרה לבצע את קניותיה, משלמת, בלי אומר, במזומנים וכמעט נמלטת מן החנויות. לא היתה זו ביישנות. להיפך, היתה בה גאווה מרדנית, כאילו לא יאה לה לדבר עם אנשים, ודאי לא עם אנשים כאלה. גופה היה כפוף אך קשוח וצווארה הזדקר קדימה במאמץ של לא לראות ולא להיראות.
482 באחד הבקרים קם ציטיאט ועקר במו ידיו את כל שיחי המטפסים שהסתירו את העולם ממנו והסתירו אותו מן העולם. היא עמדה לידו כל אותה העת, מנפיקה לו קריאות קטנות של עידוד ואהבה והוא - כוחו גבר עם כל קריאה כזו. במו ידיו עקר שתילים ואדמה, ניפץ את הגדר אשר בנה בעמל רב. כשסיים, חיבקה אותו, מגיעה בקושי אל מותניו.
483 לפני שנכנסו, הביטה לאחור בנצחון קטן, כאילו קיוותה שכולנו רואים את הוכחת בעלותה עליו. ציטיאט חייך באושר. עכשיו יכולנו לראות את פנים הבית. הם לא טרחו להסתיר אותו בוילונות, כאילו רצו להפגין את אושרם החדש. הם התחבקו והתנשקו, זוג צלליות יונים מבעד לחלון. אפילו אהבה עשו כך, בגלוי.
484 הזמן עבר והיא הרתה. את העובר נשאה כמו עיטור, או אות כבוד, כמו הוכחה ניצחת. היא נהגה ליטול את ידיו של ציטיאט ולהעבירן במעגלים על בטנה החלקה, המתוחה. הוא נהג לכרוע לרגליה ולהצמיד אוזניו השעירות, המגודלות, אל הפלא הצומח בבטנה. היא שמה אז יד, שקופה ודקיקה, על ראשו ופרעה את שערותיו המאפירות.
485 יום אחד תכפו עליה צירים וציטיאט נסע איתה במונית ונלווה אליה לבית החולים ושב משם איתה ועם תינוק שחור, שדוף, קמוט ובעל ידיים ענקיות, שלא תאמו כלל את מידותיו. ציטיאט ירד מן המונית שהחזירה אותם, פתח את דלתה האחורית וערסל את רעייתו בזרועותיו עד אל הפתח. שם הניחה ברכות על המפתן, גבה נשען אל קורת תמיכה.
486 אז שב אל אשתו והניח בידיה את התינוק והם שניהם התבוננו בו שעה ארוכה מאוד. רק משב קליל של רוח הזכיר להם שהם בחוץ והם זזו ממקומם במאמץ ונכנסו הביתה. כעבור ימים מספר, סבב ציטיאט בין כולנו, שכניו ומכריו ובעלי החנויות וספקיו וקנייניו וחילק לנו מעטפות מוארכות ובהן הזמנה לטקס ברית המילה של בנו.
487 הוספנו להביע ענין של סתם ולשאול מה משקלו של היילוד ובריאותו והאם הוא יונק ומה האם אוכלת ואיך היא מרגישה. ציטיאט ענה על כל השאלות באריכות רוח, במקום אשתו וכך נפרדו שניהם מכל אחד בתקיעת כף שהבטיחה נוכחות במסיבה היחידה שציטיאט ארגן אי פעם. מבעוד יום, סידר ציטיאט, בעמל רב, שולחנות מחוברים בחצרו.
488 הוא התבונן במעשי ידיו במבט אחרון של עונג ונכנס הביתה להתקלח ולהתכונן. כל הזמן הזה, לא יצאה אשתו מן הבית ולא סייעה לו. הרבה לפני השעה היעודה, יצא ציטיאט מביתו, לבוש כחתן בחליפתו ונעמד אל הגדר הנמוכה, החדשה, אשר הקים, ליד השער, שמח לקבל את פני אורחיו. כשהגיעה השעה היעודה החל מתבונן בתמהון על סביבותיו.
489 כשחלפה השעה היעודה חזר אל הבית לבדוק את ההזמנות ולשוחח בקולות מהוסים עם אשתו. התינוק בכה מעט והשתתק, שד אימו בפיו. בהזמנות היתה השעה שעה והכתובת כתובת והיום זה היום. הוא יצא, איפא, שוב אל הגדר וחצה אותה אל הרחוב והביט ימינה ושמאלה. אחר כך החל צועד בצעד מזורז ונעלם מן העין.
490 כעבור שעות רבות חזר, כולו מאובק, בגדיו ממורטטים, נתיבים שחורים של פיח ודמעות חורשים את פניו. בלי אומר ארזו הוא ואשתו את דבריהם המעטים, שמו את היילוד המצווח בסלסלתו. אחר כך יצאו מן הבית ונעלו את הדלת בקפידה, כהרגלם. אחר כך באו אל תחנת האוטובוס ונסעו בו ולא אמרו מילה לאיש.
491 קורים של עכביש ארזו את המכשירים החשמליים באריזה של לובן מאפיר. בקושי עמד הבית בעליבותו. עד שיום אחד שב ציטיאט באוטובוס, לבד. דלת האוטובוס נפערה בתחנה וממנה נפלט הוא אל הרחוב המאובק, המחוצץ. הביט מעט בשמש, מסונוור. אחר כך הכתיף שני סלי קניות גדולים, קשורים בחבל ושם פעמיו אל ביתו.
492 בבטחון שם פעמיו, כאילו לא נטש מעולם. רגעים ארוכים עמד והביט בעזובה, בשדה הבור, בבית. הוא לא אמר מילה ופניו נותרו כשהיו. אחר כך שלה מכיס חליפתו מפתח משופשף והחדיר אותו בעדינות אל תוך מנעול הבית. לאחר שכנועים רבים סב המפתח ופתח את הדלת בפני ציטיאט. הוא נכנס פנימה ואת הדלת סגר אחריו.
493 כשיצא, היה לבוש סרבל עבודה דהוי, מוכתם באדמה. הוא החל מנכש ביסודיות את העשבים השוטים. כשסיים, אכל מעט והחל חופר באדמה יסודות לגדר מטפסים. בעקביות חפר, בכוח. לכל חור שגמר שפך בטון שערבב בצד בקערה. כך, יום יום, חפר, עדר, ניקה, סייד, שיפץ, צבע, ביטן, סלל, גדע, גזם. יום יום ולעתים בלילה.
494 גו מיוזע, כתמים כהים בסרבלו, שער אפור בשמש וזרועות גדולות חובטות במסמרות ברזל, לשות עוגות של מלט אפרורי, דשות באדמה. איש לא שאל אותו דבר והוא לא דיבר עם איש. הוא התעלם מכל המבטים ונאלם בפני הסקרנות של בעלי החנויות. הוא רק שילם להם את חובו במזומנים. הוא היה עובר ושב, חולף, צל אדם.
495 אליצור חופר בשכבות האבק שעל חלונו, מין צוהר שנדבק בחלודה אל משקופיו. אליצור נע באי נוחות, נמנע מלהתנגש בקירות ובמחזיקי המבחנות המתכתיים. זה הקיטון שבו הוא מבלה את כל ימיו. הוא אינו מביט בי, אליצור. יש לו עיניים גדולות ושחורות, בולטות מעט מחוריהן ויש לו גבות שמתפרעות לכל הכיוונים.
496 בעצם, את השאלות האלה אני שואל לגביי. אני תוהה ביני לביני אם גם אני אוהב חוכמה עד כדי שטיפה של מבחנות מצחינות מניסויים בכימיה ובביולוגיה. אני מתבונן בגב הכפוף שלו ואני תמה אם לא יישבר. כי אז יש תקווה, אז עוד נותרו כאלה שמוכנים, בכל מחיר, לאבד עצמם לדעת, לנשום את האוויר המעופש הזה.
497 אני מעודכן מהם בחידושים האחרונים שבאחרונים. בינתיים, בבית, אני רושם כל יום כמה דפים. אני יודע שכשאסיים לכתוב, זו תהיה מהפכה ומה המחיר של מהפכה ? שווה שנים של מבחנות ושל בדידות מוחלטת או לא ? אני מניח שזה קשור בטבעך. אם אתה מהפכן מטבעך אין תשובה לשאלה הזו, פשוט מפני שהיא אינה עולה.
498 הוא מגחך. הוא מחבב אותי ואת התלבטויותיי. אולי זה מזכיר לו את עצמו בימים קודמים - אבל קשה לי להאמין בכך. אליצור נראה לי כמו אחד שנולד עם הידיעה איזה ספר הוא רוצה לכתוב וינק את תוכן הענינים שלו משדי אימו. לא איש כזה יסבול ספקות. אולי זה נותן לו אפשרות לסייע ולהרגיש מועיל.
499 איני יודע. אני מעונין הרבה פחות מאליצור בניתוח המניעים של בני אדם. אני מתעניין מאוד בשאלות כיצד הם יכולים לסייע לי או להזיק לי. אליצור בוחן בסיפוק את העבודה הגמורה ומחווה לי בידו החוצה. הוא מכבה את האור בתנועה חדה המסתיימת במנעול הדלת ובקרקוש של צרור המפתחות שלו פעם אחת.
500 לבסוף הוא מניח לי להקדימו ואנו מגיעים אל אולם כניסה גדול, בעל חלונות ענקיים הנפנים לגן ומסתיימים רק ברצפה. יש שם כורסאות מרופדות והוא יושב ורומז לי בידו לשבת. כמה שאלות של נימוסין והשיחה גוועת. במבוכה הוא אומר שהוא חייב לחזור הביתה, הוא באמצע חיבורו של פרק חשוב בספר אחר שלו על פסיכואנליזה.
501 אני אומר לו באלם : אליצור, אינם רוצים אותך ולא את מה שאתה מקריב להם, כל השנים שלך, שאתה צעיר קבור בין האדים הצורבים של החומרים הכימיים האלה. אבל איני אומר דבר. מה יש לו לאליצור בעולמו מלבד לחלום ? אנחנו חוצים את הרחוב בלי להתבונן ימין ושמאל ומכונית עוצרת בחריקת בלמים, צמיגיה מעלים עשן.
502 אני עומד מיותם בלב העיר הזו, הלא גדולה, אמנם. מסביבי מצווחים כלי רכב במידות שונות, צופרים ונעלמים. ראשי סחרחר, גדוש במבחנות רותחות ובאזהרות. אני יודע שאליצור שוחר את טובתי. אני הולך לעבר התחנה ומתיישב על פס העץ המשמש בה כספסל. אני ממתין לאוטובוס. אפילו לא הספקתי לומר שלום.
503 היפחות נגמרו, אבל כל היתר נמשך, כל הנוזלים שהציפו אותי ואת המסעד. הכורסא היתה רהיט שניתן לנו כתחליף, "באופן זמני", עד שנקבל את ריהוט הסלון היקר, שרכשנו. החנות פשטה את הרגל ומכל הכסף שהיה לנו נותרו רק ספה ושתי כורסאות בצבע חול מלוכלך, על מדבר של מרצפות. אפילו שטיח לא היה שם, או פינת אכילה.
504 בזמן האחרון, הפסיקה אפילו את זה, לא דיברנו. היא הסתגרה בישימון שלה - חדר ריק מאחורי דלת עץ חומה שנפרקה מציריה בכל פעם שפתחנו או שסגרנו אותה. היתה שלוחת טלפון שם ואני שמעתי אותה מנמיכה קול, מחייגת בקדחתנות, צוחקת לעיתים. בכיתי מפני שסיגל השמיעה לי ברדיו את כל השירים שלימדה אותי לאהוב.
505 לפני שהתקבלה, ראיין אותה יואב, שדרן פופולרי, מנחה של תוכניות מוסיקה, אורים ותומים של המקצוע. הם נמשכו זה לזה : אשתו עזבה אותו, היא נותרה איתי, שניהם היו מדוכאים. היא החלה להיעלם לשעות שהלכו והתארכו עד שהפכו ללילות שלמים. תמיד המתנתי לה בחלון הענק שנקרע אל הרחוב בסלון שלנו.
506 בכיתי כי השירים היו נכונים כל כך, כמו פתק בכתב היד המעוגל שלה. שירים שאמרו שאין סיכוי ושלרצות זה לא מספיק וקלישאות שהתגשמו בינינו. ככל שתכפה המוסיקה, הטלטלתי, כבשתי פנים בכפות ידיים רטובות, געיתי, חבטתי בעור (הכורסא). אותו לילה לא חזרה ואני, על המזרון הענק, נישא על גלים קצרים של כאב.
507 היא זינקה מהמיטה, התלבשה, לא צחצחה שיניים, בלי להתרחץ, יצאה וטרקה את הדלת אחריה. לא העזתי לזוז. חשבתי שאם אזוז, משהו נורא יקרה, סיגל לא תחזור, או שיקרה לה משהו, או שיקרה לי משהו. הלכתי בין חדרי הבית בשקט, פה ושם עלעלתי בספר, אבל לא הפעלתי שום מכשיר חשמלי, אפילו לא מזגן.
508 אני לא זוכר מה אכלתי, אני לא מאמין שאכלתי. בערב סיגל חזרה ומצאה אותי לבוש באותם הבגדים. היא הביאה איתה ארגזי קרטון חומים וחוטי קשירה לבנים. היא הטילה את כל הדברים שלה לתוך האריזות בלי סדר וקשרה אותם בקשרים שהידקה, לשון בין השפתיים, במאמץ. כשהחלה לקחת התקליטים לא הסכמתי.
509 אלי נראה מאוכזב, הפטיר "בוקר אור" ופסענו בשתיקה אל תחנת המטרו הקרובה. מארק גר בדירה מרווחת בבניין משופץ. מרבית החדרים בדירתו היו ריקים. מארק עצמו חי במטבח. על שולחן עץ רעוע פרס כיכר לחם ישנה, מעט גבינה ודג מלוח ודחס מהם לפיו באצבעות משומנות. הוא מחה את שפתיו בידו והושיט אותה ללחיצה.
510 הפסקנו עם זה כשזכיתי בחפתים ובסיכת העניבה המשובחים של אלי כשהתערב נגדי פעם אחת. פריז טבלה באור המיוחד שלה. שדרות וכיכרות, עצים ירוקים ועצים כתומים ובנינים שהבהיקו בלבן אפילו מתחת לשלמה של פיח ואבק. בכל מקום הביטו גברים ונשים, נערים ונערות, ילדים וילדות, לקוחות וזונות אלו באלו בעיניים של זימה.
511 ביד עגלולית ליטף קרחת שההבילה במיקרו-אקלים הטרופי של מרכז הקניות הפופולרי. "נשארת אותו הדבר, יא חרה" – אמר לאלי והם התחבקו. לאלי ולפפקין תמיד היו הענינים שלהם ואני נשארתי בחדר, לא מעז להתרחק, מעיין באנציקלופדיה מאויירת. מדי פעם התקשרה אליי מדלן ושאלה אם אני צריך משהו ובעצם שאלה אם אלי כבר חזר.
512 בסוף התייאש ועלה איתן למעלה, כנראה כדי לשלם להן. המלון התרוקן מדיירים ומהקולות שדיירים עושים והתמלא בעובדים ובקולותיהם: פטפוטים עליזים, ויכוחים נרגזים, שאיבת אבק לאה, עגלת המצעים חורקת. הזמן נקצב בין הצלילים האלה, עבר איתם ומאיתם. שרתה בי שלווה מוזרה של דברים שעומדים מלכת.
513 בפתח הדירה, חיטוביה מודגשים באור שהגיח מאחוריה, לבושה בחלוק מתבדר, יד נשענת על משקוף, עמדה מדלן. אלי נשק לה על לחיה נשיקה מרפרפת והתחכך בשדיה כשחמק פנימה. אני נמנעתי ממגע. היא לא המתינה אפילו שנתיישב, מייד פשטה כף יד לפנים, האצבעות מתוחות לאחור, החלוק נפתח מעט וחושף חזה משתפל, צחור.
514 מתחת לטוגה לבשה מכנסיים הדוקים קצרים וחזייה מורחבת, שניהם מפלסטיק. נסענו בשדרות המוארות, הריקות, מאזינים לאוושת הרוח בעצים, למכוניות האחרות, לגרגורים העמומים של המטרו. פניה של מדלן היו קפואים כשאור וצל שיחקו בהם. ידיה נחו על ההגה בכבדות, מסיטות אותו בקושי, בתנועות לא מורגשות, ימינה ושמאלה.
515 הפקדנו את המעילים שלנו במלתחה והלכנו במסדרון קטן, מואר באדום, אל בר. אנשים הסבו בכורסאות, משקאות לפניהם על שולחנות עגולים ומלצרים בעניבות פרפר התרוצצו, קיבלו הזמנות, הגישו, החליפו מאפרות וגבו כספים והכל במסכות של חיוכים מקצועיים. אלי דחק בכתפי והורה לי להמשיך ולצעוד לעבר וילון גדול.
516 העפתי לאחור מבט : עיניה של מדלן היו רחוקות ושערה היה פרוע במקצת. חזיית הפלסטיק נשמטה מעט וחשפה משטח עור לבן. אלי אחז בה כאילו היתה בובה של חלון ראווה, טלטל אותה והוביל אותה אל הוילון. שם שמט אותה והסיט אותו, מניח לה לעבור. הוא נבלע אחריה בחדר האפל ואני אחריהם. אור רך ופכפוך דיבורים קידמו אותי.
517 לידם נעצה אשה את עצמה בתנועה חדה על גבר מבוגר למראה וטיפסה וירדה בו קצובות. אלי הסתודד עם מדלן בפינת החדר, פרף את הטוגה והפשיט אותה מחזייתה ומהמכנסיים בתנועות קצרות נשימה. עירומה עמדה שם – עירום שופע, מתפרץ – כפות רגליה מתכנסות אל תוך עצמן, ידיה מאוגרפות, עיניה עצומות. היא נשמה במהירות, בכבדות.
518 רק אצבעות כפות רגליה עוד נראו, עולות, יורדות, מתכווצות, שוקטות, נפערות, מתכנסות. גברים קמו והלכו ממנה, מוחים את זרעם בין שתי אצבעות ואחרים באו במקומם. היו גברים על פניה, על שדיה, בכל אבריה, על כל גופה. מישהי גבוהה, שחומה, גברית, שאלה אם אני רוצה לבוא למסיבה. עניתי בשלילה והיא משכה בכתפיה והלכה.
519 כיביתי את המחשב והאותיות מתו בירוק חיוור על המסך. שניות מספר בהיתי בעבודה הנמוגה ואחר כך רצתי לחדר השינה והערתי את נעמי. היא שכבה על בטנה, השמיכה העבה משוכה על לחייה המוורידות בתינוקיות תפוחה. היא נשמה את הנשימות העמוקות והסדורות שלה, כאילו לא נחתו טילים עירקיים בחדר השינה שלנו.
520 נעמי נאבקה לנשום ודפנות המסיכה שלה פעמו כמו לב שחור, מכות בלחייה. פעמיים מנעתי ממנה להסיר אותה. שעות אחר כך, כשהכל נגמר, ערכה צלחות על שולחן העץ, נעה באנרגיה פוחתת והולכת עד שנעצרה מול אחד הכסאות. מאחוריה, ראיתי את כתפיה רוטטות ושמעתי את ההשתנקויות העדינות ואת המשיכות באף.
521 נעמי פינתה את הכלים ורחצה אותם, אני ניגבתי את השולחן, צדתי פירורים בין כסאות. ברדיו הודיעו לא להישאר בחדרים האטומים. הורו לאטום מקלט בכל בית משותף. המליצו לרדת אליו, חבושים במסיכות גז, להתכנס עם השמע האזעקה. שידרו צפירות עולות, צפירות יורדות. לכל אלה האזינה נעמי בפנים שהלכו והתקדרו.
522 היא התבוננה בזרות במקלדת, במתלה הבגדים העמוס, בנעלי הבית המרופדות. לפתע אחזה במסיכה, טלטלה אותה אל פניה בפראות וחבשה אותה. עיניה נקוו לבריכות ירוקות מאחורי עדשות הדג הפלסטיות. שיערה הצהוב גלש על המסיכה בגלים מתים. ישבנו שעה ארוכה, היא במסיכה, אני בוהה בערב שמחשיך ללילה.
523 שכנים התגודדו וירדו בשיירות ארוכות אל המקלט. ילדים קטנים עיוו פנים בשתיקה, או המשיכו לישון. רק המבוגרים התווכחו ונפנפו ידיים והרדיו פלט סיסמאות סתומות בקול של עצרות אבל. במקלט התחלקנו לאיים משפחתיים, שבטים קומתיים, מתרחקים מהפתחים, מכונסים בעצמנו, בבגדים המעטים, במסיכות.
524 גברים מזוקנים מתחו סרט חום, דביק ודחסו מטליות וקרעי בד מסביב לדלת ולפתח המילוט. כשהתארך הזמן, החלו הילדים לבכות, כובשים יפחות בכתפי אמהותיהם שהביטו בהם בעיניים כבויות. נעמי רטנה בין פרצי שינה, ראשה הגדול מתנודד, פעם מעייפות ופעם בביקורת על התנהגותו של שכן, על המצב, עליי.
525 בבוקר נשמעה צפירת ארגעה ואנחנו ארזנו את התיק שלנו וטיפסנו במדרגות, המסיכות תלויות על כתפינו, מביטות זו בזו בעיני פלסטיק קרועות. בבית כרעה נעמי על הרצפה הקרה ופירקה בעמלנות את המסננים. "אסור להשאיר אותם ככה. הם נאטמים." - אמרה בקול רווי דמעות וההתעסקות העצבנית שלה הפכה לעוויתות לא קצובות.
526 מדי פעם התקדמנו מטר, שניים ונעצרנו. כבר החשיך. כבר החל לטפטף גשם. נעמי לא אמרה מילה וגם אני שתקתי. כל הדרך הארוכה החליפה נעמי מהלכים, לחצה על דוושות ושיחררה אותן ועקבה בעניים יפות אחרי המגובים שמחו בגשם. בפתח הבית עמדה אימא שלי, גוצה, מטפחת לראשה, בידיים שלובות, כל כף יד נתונה בפתח השרוול הנגדי.
527 כל הזמן הראו בטלוויזיה תמונות מהסי.אן.אן. : נחשי אש מבוהלים, שובלים נופלים, בתים חרבים, בוערים, אנשים מפוחמי פנים, צוותי הצלה. קולות הקריינים היו כבדים וחמורים, היתה מוזיקה של יום הזכרון. אבל אני דאגתי לנעמי. היא הלכה והסתגרה בתוך עצמה, שעות, רגליה מכונסות תחתיה, מבטה קבוע.
528 עיניו של משיאן התעגלו כשראה את כל הכבודה הזו, אבל הוא סייע לנו לדחוס הכל לתא המטען בלי לומר מילה. בדרך, לעומת זאת, דיבר ללא הרף, חסר אונים, מתרתח, מאיים, מתרברב, מתבדח ומתפקע מצחוק לבדיחותיו שלו. בסוף הדליק את הרדיו ולחץ על כפתורים גדולים, שחורים, עד שמצא תחנה ששידרה בערבית גרונית מאיימת.
529 שני אנשי אבטחה ביקשו מאיתנו לשים מסיכות, אבל אף אחד לא הקשיב להם. הנהלת המלון השמיה מוסיקה מרגיעה שהתערבבה בדיווחים בסטקטו, באתרעות קצביות ובאותות אלקטרוניים צווחניים. "אפשר להתפזר" - אמרו המאבטחים, אבל אנחנו נשארנו בלובי, או שהסתובבנו מעט מחוץ למלון, או שפגשנו מכרים. מגרש החניה התמלא במהירות.
530 בסוף זה תמיד נגמר במכות, כי הרסנו לה את כל העבודה, לכלכנו משהו, את המקרר, את הרצפה. "אתה צריך לקחת את שרון לקופת חולים" – אמרה מאחורי הגב שלה. בדיוק על זה כתבתי ביומן שחור הכריכה שלי, על איך שפחדתי לקחת את כל האחים הקטנים האלה לכל מיני מקומות. למשל, לא זכרתי איפה הקופת חולים החדשה ואמרתי את זה לאמא.
531 זה עצבן אותה ורק כשנרגעה הסבירה לי וציירה מפה בכתב היד המוקפד שלה. טמנתי את המפה בכיס, נטלתי את ידו של שרון, זעירה עד להבעית והלכנו. ביד השנייה החזקתי צנצנת גדולה, עטופה בנייר הזול, שעליו רשמו הרופאים את הבדיקות. כולם הכירו את הנייר הזה, את הצנצנות שהוא עטף, אותי ואת האח שלי.
532 בסוף דחפתי את הצנצנת המלאה לכיס ומשכתי בידו של אחי בחוזקה, לגמור עם הסיוט הזה. הוא זירז את צעדיו בשתיקה של מי שמורגל באלימות. בקופת חולים דקרו את אצבעו במכיתת זכוכית שקופה ובתנועה מהירה. לא פרץ דם עד שלחצו אותו משני הכיוונים וגם אז בעצלתיים. אחי התבונן בדם שלו בעיניים קרועות ומשך אליו את האצבע.
533 אחר כך שלף אותה והתבונן בצמר גפן המסמיק שעיטר את קצה. בדרך בכה הרבה ואני ניסיתי להרגיע אותו בהגיון ובדברי כיבושים. המצאתי עבורו סיפור וכשנפל כדור הכותנה לאדמה, קברנו אותו בה והוא צחק, שוכח את הכאב. בחדר המדרגות, הגבהתי את עצמי על קצות אצבעותיי ודחקתי במכתב העבה שנח בתיבת המכתבים הגדולה של פלג.
534 תמיד היה מקבל מכתבים בשפה זרה וגדושים בולים גדולים וצבעוניים. לא העזתי להחזיר אותם לתיבה בלי הבולים, אז זרקתי אותם באחד מפחי האשפה מבטון שנבנו במדשאה, ליד המשחקים. חשבתי על זה שאולי המכתבים חסרים לפלג. לא ריחמתי עליו, רק פחדתי שמרוב שהם חסרים לו הוא ירגיש במשהו וזה ייגמר ברע.
535 מאחוריו נדחקה אליו הבת המפגרת שלו, עם כתף תמהה אחת למעלה וחיוך נבוך. הוא טרק את הדלת ושוב השתרר שקט קריר בחדר המדרגות. אחי טיפס אחריי בפסיעות שמנמנות ובבית אני פרשתי למקלחת ותלשתי את הבולים מהמעטפה הבשרנית. הייתי בבעיה, היכן להטמין את מה שנותר מהמכתב ושוב שימשו אותי המכנסיים.
536 נזכרתי איך היא כעסה שאבא אפילו לא ביקר אותה בפעמים שעברו, בבית החולים, עם פרחים, כמו שכל אמא טרייה אוהבת. היא הצליחה להפתיע אותי ואני אמרתי "באמת" ואמא גיחכה אל עצמה ואל הסמרטוט שלא חדל לרגע. אצל אלזה ישבתי שעתיים. בכתב יד מאומץ היא סיכמה את השיעור והקליטה ברשמקול שולחני אפור כל מה שאמרנו.
537 כל זה היה באווירה מאוד אירופית, כמו שדימיינתי לעצמי בית בוינה, בתקופת פרנץ יוזף. רק הילדים שלה היו ישראליים מדי וקלקלו לנו. כשסיימנו, היא הודתה לי ואני חשבתי על מרסל המשותק, הבן של רובין, שהזמין אותי אליו לראות איך אני מתקדם בשחמט. כבר כמה פעמים הזמין ורק עכשיו רציתי להיענות לו.
538 זה היה מבט של "קלקלת לנו הכל, כמעט שלכדנו אותו." רובין הודה באשמתו בהרכנת ראש ונסוג לאיטו אל הפרוזדור. נדחקתי בין רובין לפלג והלכתי אחרי פלג. הנעליים שלו היו חדשות וחורקות ואחותו של מרסל עמדה בפינה והאזינה להן, מרותקת. יצאנו מהדירה של מרסל, משאירים את דלת הכניסה שלה פתוחה.
539 פלג עלה במדרגות האפלוליות ואני אחריו. אשתו המתינה לנו על המישורת. היא אמרה לו משהו בשפה זרה והתבוננה בי. לא היתה רכות בעיניים שלה, הן רק בחנו ואמדו, לא משוחדות. פלג הנהן ונכנסנו. הבית של פלג היה חם, רהיטי עץ, מקלעות במבוק, ציפויי עץ על הקירות, אגרטלים באדום, פרחים בכל פינה.
540 פלג הרים את ידו וסטר לי. זו היתה סטירה סמלית, איטית ומחושבת לא להכאיב יותר מדי. האצבעות שלו בערו על הפנים שלי. פלג עזב את החדר בצעדים כבדים, שחוח, המכתב כדור נייר בכף ידו הקמוצה. אשתו דחקה בכתפי לכיוון הדלת וטרקה את הדלת אחריי. עמדתי לבד בחדר המדרגות. לא הדלקתי את האור.
541 עליתי בחושך, מגשש אחר כל מדרגה וסופר בלב. צהרים קטנים נתנו אור בין ערביים שהלך והתמעט. אמא פתחה לי את הדלת ומיהרה לחזור למטבח להכין לכולנו כריכים. אבא ישב וגרף במזלג מנות גדולות של אורז אל פיו. בידיו העבות קרע פרוסות לחם לגזרים וניגב בהן את הרוטב השומני. הוא לא אמר לי מילה.
542 הוא חושב שהתנוחה שלי מצחיקה והוא צוחק. יש לדני צחוק רדיופוני, אין בו ליחה והוא מהדהד. בכל זאת, זהו צחוק כנה, לא מעושה. מרגישים שדני הוא הצוחק ולא בגלל התדמית שלו ולא בגלל שזה משהו שדני יודע שחייבים לצחוק ממנו. אני מיישר את צווארי ונחלים של תרסיס לא מנוצל עושים דרכם בעקבות הטיפות הראשונות.
543 קשה לי לעשות יותר מזה כרגע וגם לו יכולתי לעשות יותר מזה - לא הייתי אלא נד. זהו אחד מאותם ימים שאני משמר בהם את האנרגיה שלי, שבהם אני חרד שאולי לא תשאר ואני אפסיק לנוע, כמו השפן בפרסומת לסוללות, אחרי שהוא יורד מן המסך. דני גורר כסא אחורה ויושב. יש לו זקן ושפם עשויים היטב.
544 הוא לבוש בקפידה. פעם עישן מקטרת והצירוף היה מאוד מרשים. עכשיו כבר לא חשוב לו להרשים את סביבתו אז הוא עושה באמת מה שהוא רוצה : להתלבש בקפידה ובהתאמת צבעים מושלמת, למשל. יש לו גם תיק עסקים מעור בצבע המתאים וכל מיני אביזרי נוחות שמשתלבים נפלא בחזותו הכללית. דני משדר הצלחה.
545 יש לו טון כזה, כאילו הוא מדבר אל ילד מפגר. אני לא אוהב שממעיטים בערך הקשיים שבפניהם אני ניצב. זה גורם לי להרגיש לא מיוחד. אבל הערב אני חלש מכדי לכעוס. אנחנו פותחים את התפריטים ודנים מעט במנות השונות : ראשונות, אחרונות, עיקריות. עולם שלם בין שני לוחות. המחירים שבצד המנות מחזירים אותי למציאות.
546 אני מסתפק בפסטה וגם דני. עכשיו אנחנו ממתינים לאוכל ומביטים זה אל זה מעבר למחסום השולחני. דני עייף מאוד. יש עיגולים שחורים מתחת לעיניו. עורו כבר לא מה שהיה. פיו נמשך ימינה כמו פיהם של מוכי שבץ, רק בפחות חומרה. החיים השיגו גם אותו. הוא מספר לי על עסקים שהוא עושה ואני מקשיב.
547 רק לפני חצי שנה הייתי שם, שלטתי באוצר המלים, עכשיו, לפתע, הזרות הזו. אני אומר את זה לדני. אין לנו סודות זה מזה. אנחנו כמו זרם תודעה בן שני אנשים. אני יודע שהוא חרד לשלומי. הוא לא בטוח איך צריך לנהוג. דני גם לא אוהב אסונות. אולי הם מזכירים לו את השבריריות של הקיום המאוד נורמלי שלו.
548 אבל יש כאלה הבורחים מן העצבות על ידי בריחה אל עצבויות ויש כאלה שלהיפך, כמו דני. עכשיו הוא במבוכה כי אני מביא אליו את העולם, נא ומדמם. ככה זה נראה : כאב עמוק, בגידה, שלילת חירות, איום מתמיד. ככה זה באמת. בעולם יש התאמת צבעים רק בין האדום והשחור. הלבן הוא העדר, הוא מוות, הוא בליעה של הצבעים כולם.
549 המלצרית באה ומגישה לנו את המנות על צלחות ענקיות מחרס. דני מזכיר לה להביא שתייה והיא אומרת שמייד, היא לא יכולה הכל ביחד. הוא מהנהן בהבנה. אני אומר לו שאני פוחד כי יש לי הרבה חובות, כי אף אחד לא יעסיק אסיר לשעבר, כי נעמי עזבה אותי ואולי אני בכלל לא יכול לחיות עם בת-זוג ואני לא רוצה להשאר בודד.
550 דני שותק ואוכל בדעת מוסחה את האטריות המגולגלות ברוטב צבעוני. האור חזק מדי ואני יכול להבחין בכל פרט אצל כל אחד מהסועדים. מעטים מדברים. רובם אוכלים בשתיקה, משלמים בהינפים נמרצים של זרועות ואחר כך קמים והולכים, גם כן בשתיקה. שנים הייתי בה, בשתיקה הזו ורק עכשיו אני שם אליה לב.
551 לפעמים הנוסח השונה מאפשר חדירה, כמו עטיפה חלבונית ובתוכה נגיף. דני אומר לי שהוא בכלל לא מודאג בענין הנשים. הוא אומר שעוד יהיו לי הרבה נשים עד שאמצא אהבה ושהוא בטוח שזה יקרה. אני רוצה לומר לו שכל פרידה כזו מסכנת את חיי. אני רוצה לספר איך חשתי אחרי שהיא עזבה : כמו אד, כמו אין, כמו אינסוף.
552 אולי כל החיים לא מספיקים למשימה כזו. אני חושב שמשהו גורם להן להמלט ממני. זה משהו בי שהן רואות, מין ריק שמעורר בהן בעתה עד שהן נוטשות אותי בכל מחיר. פעם קראתי שחורים שחורים קולטים אור ופולטים חלקיקים בצורת אדים, או משהו כזה. חשבתי לי שזה תיאור מושלם של הנשים שבחיי, מה עוד שכתב את זה מדען נכה מאוד.
553 גם ככה הוא היה מפוחד. הוא מאוים על ידי רגשות חזקים. יודעים איפה הם מתחילים אבל אי אפשר לחזות מה יהיה בסופם. אולי אלימות ותוקפנות. אולי בכי. בכי זה אלימות כלפי הסביבה, כך חושב דני. אולי רק אני חושב שהוא חושב כך. הפעם הראשונה שבכיתי היה אחרי שהיא עזבה ומאז לא יכולתי להפסיק.
554 זה משהו קשה, לא אפשרי. כל אהבותיו של דני הן כאלה ואני מקשיב לו בחוסר הנימוס שבפיזור הדעת. הוא עייף וגם אני עייף כבר. האור הלבנוני של הניאונים כמו תבלול בתוך עינינו. בכל זאת אנחנו מדברים כי השעה מוקדמת יחסית. דני אומר לי שברקע ישנו תמיד העצב הזה, מין ייאוש שממלמל ולא מניח.
555 אני שמעתי את המלמול הזה, אצלי הוא כבר זעקה. אצלי העצב והייאוש משוחחים בלי הרף, אין לי הפוגה. אני אומר את זה לדני. הוא מביט בי בעיניים עגומות ואומר לי שרק נשים הן התרופה. הן היחידות שיש להן לחשי קסם המשקיטים את זוג המפלצות האלו. אני נזכר בנעמי והוא נזכר במישהי אחרת בודאי.
556 בדרך מישהו כיבה את כל הפנסים. דני מנסה מילים שנכשלות לגעת ומשתתק. אני רואה את צלליות הבנינים שבהם אהבתי פעם ובהם עבדתי פעם. יש כאלה שחולמים בשנתם. הסיוטים שלי הם מציאות. אנחנו מגיעים ודני מסתובב אלי חצי סיבוב בכיסא המרופד של הנהג. הוא מתבונן בי ואני מתבונן בבית הקטן, שממנו מתחיל הרחוב שלי.
557 זה הרחוב שממנו יצאתי למסע הזה. זה הרחוב שאליו אני לא יכול לשוב כי אין למה לשוב ואין למי לשוב ואין אני. דני חש מין אחריות סתומה. בסך הכל מה הוא אחראי ומה הוא יכול בכלל לעשות ? לא הרבה, בינינו. כשאדם מת הוא מת ורק הוא יכול ללדת את עצמו. אדם שבוחר במותו הוא אלוהים. מחוץ לזמן, לטבע, לכאב.
558 לצחוק ממש קשה בנסיבות האלה. דני מתניע ומתרחק. בעיקול הרחוב הוא מפנה את ראשו אליי ומנפנף. אני מנפנף לו חזרה, מסרב להפרד. אבל הפיסיקה חזקה משנינו ומעבר לעיקול כבר אי אפשר לראות אותו. עכשיו אני עומד לבד, שטוף באור כתום של פנסים. אני לא רחוק מהדירה השכורה שלי שבה חייתי עם נעמי תשע שנים.
559 אני לא רחוק מהמקום שבו קיימת הגרסה הקודמת שלי, לפני העדכונים, לפני שניקו אותי משגיאות התכנות. אני יודע שכשאפתח את הדלת אני עשוי למצוא אותי יושב על הספה וקורא עיתון או מכין לי כוס תה גדולה בחלב וסוכרזית. אני יודע שאולי אפתח את הדלת ונעמי תביט בי ואני אביט בה וכלום כמו לא קרה.
560 אני ממשש את הגלולות שנחו בכיסי כל אותו הערב. הן כבר עושות את שלהן : הן כבר נטלו קצת חום מתוך גופי והן פושרות עתה. אני סופר אותן בקצות אצבעותיי, בלי להביט. עשרים, שלושים, יותר. עכשיו אני הופך את פניי, הולך לגן הציבורי ויושב שם על ספסל. יש שם פסלים העשויים מכלי נשק ישנים.
561 אני מחכה מעט. קר הלילה. יש בריזה אפלולית על הספסל. שוב יד בתוך הכיס, אני מוציא גלולה נוספת. ועוד אחת. אני מפזר אותן על האספלט הקר של הרחבה ומועך אותן בעקביי. ככה אני צובע בלבן את החושך. כשלא נותרות לי עוד גלולות, אני קם מהספסל ונושם נשימה עמוקה, שלא נגמרת. אני הולך הביתה.
562 כשאני מסיר אותם, העולם כולו לובש איכות של טל וערפל. כל הדמויות מאבדות קווי מתאר אל תוך מקסם גשום. אני צופה בהן מעבר לעדשה רטובה שאין דרך לנגב אותה. אז אני עושה את זה כשאני באוטובוס, מבעד לחלונות בעלי רפפות בד עגומות, הצוברות אבק ואני עושה את זה כשאני ניצב מול נשים יפות שאני חושק בהן.
563 בערב, כשהיום נח מזעפו ואני עומד ברגליים יחפות, לא רחוצות עדיין, על הרצפה הצוננת, אני ניגש אל החלון שליד המקרר שלי ואני נשען עליו. המקרר מקרין החוצה את החום שגירש מפנימיותו, בנהמה הוא עושה את זה, ברוח יציבה. היא מלטפת את השיער שמתחת לבית השחי ומביאה אליי את הריחות שלי ואני נטמע בהם בעיניים עצומות.
564 אני אוהב להשקיף אל תוך דירות של אחרים. אני אוהב להפוך, שלא בידיעתם, לחלק מן האינטימיות שלהם. יש משהו כל כך תמים ונוגע ללב בשפה הזו של הבדידות. שירה של גופות לא מודעים לעצמם ולנוכחותו של הצופה. לפעמים חפץ קטן, לעתים בגד מושלך - די בהם כדי לומר מה שכרכים שלמים לא יתחילו לבטא.
565 אני רואה בבתים האלה, במקדשים של הלבד, עציץ קטן ובו זר פרחים מטופח ביד אוהבת. אני רואה חזייה מושלכת על כרית וחרוטיה מתיזים זהרורים של שמש. יש בי אז עצב כל כך גדול. אני מרגיש כמו הענקים באגדות שרק גופם יודע להיות ופיהם אילם והם זועקים בתנועותיהם את האימה של הקיום הענקי והבודד שלהם.
566 אז מה יכולתי לומר לעצמי ? יש גבול לרמייה. חדירה כזו לחיים של מישהו אחר - בעקביות, ביסודיות, בודאות - מחייבת עלילה. אני אומר עליה שהיא בחורה בשנות העשרים המאוחרות שלה. את זה לא קשה לראות וגם אם אני טועה זו לא יותר מאשר טעות הנעשית כדרך שגרה בבליינד דייטס. היא תמירה ומלאת גוף.
567 לא בטוח. אולי עדיף כך, כפי שאנחנו, השתקפויות כלואות בחלונות זכוכית. ובכל זאת, אני עומד בדלת שלה, היד שלי נשענת על המשקוף שלה (המרפק) והראש שלי, מוטה בזווית אלכסונית, השיער נוגע בכף יד מטלטלת. בעיניים שלה אני מזהה קצת בהלה. בכל זאת, אחרי חצות ואני זר והעמידה שלי, כאילו אני מכיר את כל הריחות שלה.
568 זה בל ייעשה בין זרים מוחלטים. אז היא לא יודעת מה לחשוב. כמו בלט כאוב, היא מסיגה כף רגל עדינה (יש שרשרת זהב דקיקה על הקרסול שלה) ופרקי כף הרגל השנייה מפצים על הסטת המשקל הפתאומית הזו בהלבנה ניכרת. אני מתבונן בהם מהופנט, מכושף מהיופי של היעלמות הדם מתחת לציפורני בהונותיה.
569 כל השיער הארוך שלה שמגיע לה עד המותניים, מתנופף, מין מטר שחור, שבתוכו היא מחוללת. הגמישות הזו משכה אותי אליה עוד בלילה הראשון. יש לה תנועות קטנות. כשהיא מרוכזת. כשהיא מהורהרת. כשהיא בוכה. שוב בפתח הדירה. מעבר למשקוף אפל, על הרשתית, יש צללית שלה, מחוטבת, עגולה. אם אעצום את העין המתאימה .
570 דברים שכדי לראות אותם צריך להתקרב והקול הזה, מפתיע בעומקו, כמעט כמו גבר אבל לא. אחרי הקול הזה אני נוהה. מה יכולה לחדש לי הספה הזו ? היא פחות חומה, יותר דהה, מרוטה בקצוות ? אני רואה את ההטבעה שלה בכרים של הספה והדחף הראשון שלי הוא לרוץ ולהריח את אברי המין שלה שמונחים שם בקביעות.
571 מי שנלכד רק במראה לובש ממשות דרך הריח. אני מתגבר, כמובן, אנחנו מאומנים להתגבר. במקום זה אני מציג את עצמי והיא מחייכת כי אני עושה את זה בחן. לוחץ יד רכה ושברירית. אנחנו מתיישבים, יש רק ספה ושנינו זה מול זה, כמו מוכנים לראיון טלוויזיוני אינטימי במיוחד. אני חוזר להכין לי תה.
572 יש לי קומקום חשמלי ומדיד שמראה כמה מלאים בו המים. עשיית התה מאפשרת לי להזכר. ההזכרות עצובה כמעט כמו התצפית. לפעמים החיים המשותפים הם לא יותר מאשר מבט דרך חלון בדמותו של השני, השתקפויות מעוותות של הזכוכית שלך בזו שלה, דמויות שנכפלות רצוא ושוב, העתקים הולכים ומתערפלים של מה שהיה פעם בינינו באמת.
573 אני לא במצב טוב, אני לא במצב מתאים לחשוב עכשיו. מה היה בינינו מחייב חשיבה וכוח הרצון ולהלחם בכאב המעוות הזה שהוא ההזכרות בה. מה רע להביט בחלון במקום זה ? מה לא שפיר בלחיות את חייו של מישהו אחר ? לפחות, אלה לא חייך. ודאי שכאביו הופכים ברבות הזמן לכאביי. הרגל תמיד יוצר כאב.
574 אני משחזר את כל הטקסים הזעירים שהיא נשענת עליהם לצורך שפיותה. הדרך שבה היא מסדרת את המיטה שלה אחרי שנת לילה, איך שהיא מניחה את הכלים המלוכלכים בכיור, איך שהיא מסדרת את החולצה שלה, שתמיד היא קטנה ממידותיה והתלתל הסורר בשערה. בתנועות האלה, הבלתי חשובות, טמונה ההבטחה לקשר אמיתי.
575 כשאני זוכר אהובה שאיננה, מה אני זוכר ? אני זוכר דווקא את התנועות האלו שמרכיבות - הן ורק הן - את מי שהיא היתה. תואר שני יש היום כבר כמעט לכל אחד ובערך באותם נושאים. הדרך שבה היא מקמטת את אפה הסולד והמנומש כשמשהו אינו מוצא חן בעיניה - זו המהות שלה ורק שלה. על הספה הזו אנחנו נמצאים בפעם הראשונה.
576 בשר נוגע בבשר וחום מוחלף. מגע שיער סומר. ללא מילים אנחנו. אומרים ללא מילים, מבט של עין נחפזת כאילו בטעות. אני אומד אותה והיא אותי. האצבעות שלה לובשות חיים משלהן, זו בתוך זו, שלובות ומתכווצות ומתפרשות אל רעותן. אנחנו מחליפים תנוחה, לשנייה קרובים יותר, לשנייה מתרחקים מאוד.
577 היא מהנהנת. היא מטילה מחיצה של שערות על הפנים שלה ומתחבאת מאחוריהן לתכנן, כנראה, את המהלכים הבאים. אני כמה להחליק על השפעה הזו שנוצצת ככה באור המלאכותי והלבן. יש לחשוף מתחת לה את הצוואר שלה הפועם. פתאום היא מספרת לי סיפור שלא קשור בכלל. אני מקשיב עד שאני מבין שהיא מספרת לי על יחסינו.
578 הוא מעובד לפרטים הכי דקים ומעודנים. עכשיו ברור שאין מה להמשיך. הלילה כבר מזמן זקן והשעונים כולם מראים אותה שעה כאילו קשרו נגדנו קשר. אני קם באנחה ואני לוחץ לה את היד וכל הזמן אני רוצה לחבק אותה ולהרגיש את החזה שלה נמחץ ואת החמימות המחלחלת בינינו כמו ערובה לאהבה, מה שאין היום וכנראה שלא יהיה אף פעם.
579 לא בינינו, לפחות. אני נסוג אל הפינה שלי, איזור חשוך בין המקרר לקיר. היא מתקרבת לחלון, נשענת על מעקה בגובה המותניים ומכופפת החוצה את פלג גופה העליון. כמעט ניתן לשמוע אותה נושמת את האוויר הקר של הלילה הזה. עיניה סורקות את החשיכה. כמו מלכודת שהיא יודעת שנמצאת שם ושהיא נמצאת בה כבר.
580 אולי אני משתקף בחלונה ? הייתכן שכל הרגליים הארוכות האלה אינם אלא ... עכשיו היא מביטה הישר אל הדירה שלי. היא בוחנת את החלון החשוך הממסגר את הריהוט המוזיאוני והקר. אני לא משתקף בו. זה סמלי. אני לא קיים בתוך הדירה שלי. גם לא כהשתקפות. זה סיפור על אהבה, הסיפור שהיא סיימה לספר לי.
581 אני יורד במדרגות והיא עומדת על המישורת ומביטה אחריי, משלחת אותי בברכת פרידה, כמו שהיו משלחים פעם לוחמים. יוליסס מפליג במדרגות. מבט אחרון בה מגלה צל בין משקופים שגם הם מוצללים, על רקע פתח מואר שמוביל לבית שאני נכנס אליו ערב ערב מן הצללים ואליהם. כשאני אחזור אל הדירה שלי, אני לא אדליק את האור.
582 היא בטח תתקרב אל החלון, תשען על מעקה בגובה המותניים (שלה) ותכופף החוצה את פלג גופה העליון. היא תאמץ את עיניה, אבל לא תראה דבר. אני אדאג לכך. רק אם היא מאוד תרצה וגם תדע לאן, היא תפנה את המבט השחור שלה אל החלון שלי ותקלוט - בזווית העין, בחלקיק שנייה - מין צל, מין השתקפות.
583 טריליוני טריליונים של חדרים אטומים בכל סנטימטר מעוקב משהו. המדענים אומרים שאין הבדל מהותי בין היקום כולו לקרום כזה (מן הבחינה המתמטית). אני רואה את התהייה במאמרים שלהם, את הרתיעה מהתעוזה, את הודאות של המלחמה החזקה. אני נזכר בחדר האפל, האטום, שלנו, שלי ושלך, בפעם האחרונה.
584 נסחפים בריק, חללים מתנגשים ויוצרים חלקיקים חדשים. יש אנרגיות עצומות במפגשים האלו ובזכרונות של המפגשים האלו, על לוחות צילום רגישים. האנרגיות תלויות במרחקים שבין החלקיקים, בגודל העיגול שנסגר על עצמו. אנשים אחראים ובוגרים (כסופי שיער, אני משוכנע) קונים סרטי הדבקה, יריעות פלסטיק, פנסים להאיר את הדרך.
585 העיניים שלך באות בי, רק הן, מתרחבות מאחורי העדשות של מסיכת הגז. את מצמידה יד אל פתח המסנן ונושמת ונושפת פנימה והחוצה. המסיכה רוטטת. ביקום כל רטט הוא חלקיק, אנרגיה של חלקיק. על החלונות של הבית שהיה שלנו, עוד ניכרים נתיבי הדבק, שבהם זחלו סרטי האטימה (לא הצלחנו לגרד אותם אפילו בסכין מיוחדת, חדה מאוד).
586 אני משקיף מהחלונות האלה, אלפי קילומטרים משם, ברגע זה. המדענים אומרים שחלקיק יכול להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, קרום מקופל על עצמו, נטול ממדים, מסתיר מימד פוצע בלב היריעה. אני התגרשתי ממך ומעצמי, מהיקום האטום והמוגן שלנו, גליתי אל מרחבים ריקים, שאנרגיה נוצרת בהם מעצמה.
587 מותר לכעוס עלייך, ממרחק, בשיקול דעת אנליטי, הבעד והנגד ערוכים בטורים סדורים, כמו גדוד. האשמת אותי שאני אטום, מוגן בחדרים שלי, משקיף ממסיכות, עדשות עיניים עכורות, מסנן הכל. (קמבודי נמוך וגרמי נוקש בדלת ושואל באנגלית מסורסת מתי אני יוצא ממנו). הגלקסיות נסחפות זו מזו מכוחו של מפץ גדול.
588 הן מאבדות צורה ומקבלות צורה. אני מאבד שפה ומקבל אותך. בקרוב לא אדע עברית וכשתדברו על החוויות שלכם, אשתוק בצד. צופה, בפיסיקה הקלאסית, נפרד מהמערכת שבה הוא צופה, מהתצפית, מהשפה שבה הוא מתאר את התצפית. לא כך בזמן האחרון - הפיסיקאים מכריחים אותנו להחליט. הם מציעים לנו שותפות מלאה, לא ריחוק מחושב.
589 אנחנו מגבירים אותו ומאזינים לאירוע שהתחיל אותנו. קשה להיות בטוחים : היקום מתרחב, היקום מתכווץ, היקום פועם בגלים כבדים. איברים של משוואות מרחפים על פני הגלים האלה. שפה מסתורית, קשה לפענוח. היקום מלא בהרבה ממה שהוא נראה. הוא מסתווה בריק אבל, עמוק בפנים, חומר שחור מכווץ אותו, מקשה על הפעימה.
590 אני לא רואה את ההבעה הפגועה שמחלחלת לעיניה, כמו גל סגול, את פרקי האצבעות המלבינים סביב לתיק צד מבד גס, את העברת משקל גופה מכף רגל אחת לשנייה. היא אינה משפילה מבט גם כשעיניי פוגשות בעיניה מבעד למשקפיים של שנינו. "אני חושבת שאתה מתאכזר לעצמך". זה עורר בי זעם גדול, הפטרונות הזו.
591 שלט פימו קטן נשא את שמה על הדלת והיא נאבקה בצרור מפתחות גדול עד שגילתה שהדלת פתוחה. השותף התלהב לקראתה והראה לה כיצד הוא מעוות תצלום שלה במחשב. אחר כך עיוות אותי ואחר כך את שנינו, זולגים זה לקראת זה. הכינה קפה והגיפה את הדלת. התיישבנו על מזרון עטוף במצעים מבולגנים. נורה עירומה הטילה בנו צללים.
592 לגמתי בזהירות מהקפה : אולי הוא מר, אולי הוא חם, או גרגירי. שתקנו, אבל לא שתיקה בלתי נוחה. פעם קמה והביאה אלבום תמונות ודפדפנו בו. אחר כך ישבנו במרפסת ובהינו במים ובשמיים ובאורות המפלחים ובמאחרים לחזור ובמשכימים לקום. מכוניות עירוניות קטנות חפזו ברחוב שמתחתנו. אחר כך עשינו אהבה.
593 צינורות קשקשו במטבחון, פלטו בגרגור מים חומים במקלחת, רק באסלה היתה שקיפות נסבלת. מיטת עץ מכוערת, סתורת שמיכות צמר, מילאה את חלל החדרון. כדור של מצעים מנומרים כתמי רוק זקנים. מהחלון שלי ראיתי עוד חלון. זו היתה דירת החברה בג'נבה. בדידות ושקט התגבשו בה לנוכחות פיסית מאיימת.
594 כששבתי מהן, היתה הדירה קטנה עוד יותר, שולחן העץ הסטנדרדי, הכסאות, הבגדים שלי שמוטלים עליהם, הטלפון המחובר למונה, הטלוויזיה בצרפתית ובגרמנית, שלא הבנתי. פעם בשבוע, בימי שני בבוקר, באה אישה לנקות. רגליה היו נתונות בגרבונים שקופים והיא הדיפה ריח של זיעה מעורבת בחומרי חיטוי חזקים.
595 השיער שלה היה אסוף בגומי גס, היא לא ענדה תכשיטים, זגוגיות משקפיה היו בגון החלב. לפעמים באה עם בעלה שסחב אחריה דלי ובו כלי ניקוי. לרוב הגיעה לבדה ובקושי בירכה אותי לשלום. כשהגיעה כבר הייתי חנוט בחליפה ומעונב והנעליים תמיד הבהיקו מצחצוח. היא גם כיבסה וגיהצה לי. לא רציתי למות.
596 מהמשרד הפינתי הלא גדול שלו, אפשר היה להשקיף על צומת שבה התנהלו עבודות ציבוריות. אבל הגב שלו היה מופנה אל החלון. הוא שמע דברים שעליהם עשיתי חזרות בחדר והפנה אותי אל מנזר בקצה השני של העיר (נתן לי שם). חזרתי ברגל בדרך ארוכה ומדי פעם התעכבתי להביט באגם ובפרחים ובזרים שמילאו את העיר.
597 הוא שתק וגישש במזלג בין שרידי הארוחה שלו. הוא ידע שהוא מבוגר מכדי להטיף לי. למחרת הלכתי אל המנזר וצעיר באימונית בא אל השער והתבונן בי בפתיעה. כששמע מי שלח אותי, התרכך וישבנו במסדרון. הוא סיפר לי על המסדר : הם לומדים שנים, אחר כך מקדישים שנים מחייהם לארצות רחוקות ועניות, יש מחוייבות, נודרים נדרים.
598 אמרתי לו שממילא אין לי חיי מין והוא נראה – אולי השים עצמו – כמאמין לי. ג'ין התקשר אליי. הגיעו ספרים חדשים לחנות שלו. שמה ביליתי את סופי השבוע בקריאה, בצחוקים, בלאכול סלטים מהמסעדה הסמוכה. אנשים באו והלכו ובערב מנה ג'ין את ההכנסות, רשם אותן בספר הקופה ונעל את החנות. לפעמים הלכנו לאחר מכן לבית קפה.
599 זה היה היום האחרון. ג'ין הפסיד בחנות הרבה כסף שלו ושל אחרים. הוא טיפס לדירה שלי שיכור ובכה כל הלילה עד שנרדמתי. בבוקר כבר לא היה שם. ככה התמעטו האפשרויות. מזג האוויר התקדר. שום מבט לא הצליח לפלח את מפלי המים על זגוגית החלון. ישבתי בין טלאים של אור וצל, לבוש במעיל העבה שלי כדי להתחמם.
600 בסיוטים שלי נרקבו והתנפחו גוויות חיוורות של סוסים ודם שחור פרץ מהן, כמו דיו. בחורף שוב הלכתי אל המנזר. "אתה חייב לראות את האור, לראות את ישו" – אמר הנזיר הצעיר, אבל אני הייתי מוכן עם תשובה ואמרתי לו שיש הרבה דרכים להגיע אל המושיע. זה מצא חן בעיניו והוא גלגל את המילים על לשונו.
601 זה היה לפני הרבה שנים. אני זוכר משהו שייתכן שהיה חלום, קטע מסרט, סיפור מוצלח. אני זוכר שאני יורד מרכבת, מבוסס בשלג, בשביל לא מפולס ומגיע לפנימייה של ילדים. מנהלת המקום מראה לי את החדרים בגאווה. באמת, יש בהם אור וילדים בפיג'מות פרחוניות וצעצועי עץ גדולים בצבעים מבהיקים על מדפים מעל לכל מיטה.
602 אני לא יכול לזכור אם לא הייתי שם. רק שבבוקר הגעתי לציריך וטיפסתי על גבעה ליד תחנת הרכבת אל בנין משרדים. צלצלתי ופתחו לי את הדלת והמתנתי במבואה עד שהובילו אותי למשרדיו של ראש המסדר. הפנים שלו שפעו נדיבות, ללא פתיות. השולחן שלו היה נקי ומאורגן, מאחורי גבו ספרים. חלון מוארך הטיל אור.
603 הוא שאל למה אני רוצה להצטרף אל המסדר. הוא לקח אותי למטה אל חדרי המצטרפים החדשים. הוא הראה לי את דרגשי העץ, את ארוניות המתכת, את בגדי הצמר הגסים. הוא סיפר לי על סיגופים ועל תפילות ליליות ממושכות. הוא הכיר לי כמה מפרחי הנזירים. הם נראו חסונים ומאושרים והוא חייך כשאמרתי לו את זה.
604 כולם שילבו כפות ידיים והשעינו עליהם מצח, ים ססגוני של כיפות. לאט לאט, גם כי לא זכרתי וגם בגלל המעמד, השמעתי את המילים. הן היו זרות באולם האבן הזה, בין שולחנות העץ המאסיביים, ניתזות מקערות החימר, מהמזלגות הגסים, ממפות הכותנה. ישו גדול בצבעי חום, טפטף דם מהצלב אל כוך ובו בערו נרות.
605 כשסיימתי לברך, הוליך אותי ראש המסדר והושיב אותי בקצה שולחן ושם לפניי קערית ובה מרק דלוח. נתן בידי כף עץ והלך לשבת במקום אחר. אכלתי בראש מורכן, שותק כמו כולם, ענו כמו כולם. כשהסתיימה הארוחה, הצטרפתי אל ראש המסדר ואל עוד כמה אורחים והלכנו בחזרה למשרדיו. הוא הסביר להם בגאווה שאני רוצה להתנזר.
606 הרכבת נכנסה לתחנה המקורה של ג'נבה ואני צאתי ממנה אל הדרכים היורדות ואל הדרכים המטפסות ואל הדרכים הישרות שהובילו אל הדירה שלי. הלכתי בין הצללים שהטילו פנסי הרחוב, נשטף בזוהר הצהוב שלהם, מביט אל החלונות המוגפים, המוולנים, בחלונות הראווה המסודרים. מדי פעם בעטתי בחלוקי חצץ.
607 בפתח הבנין שלי, החלטתי לא לעלות. לא יכולתי להתעמת עם חדר המדרגות, להתמודד עם השטיחונים לניקוי הרגליים שלפני כל דלת ועם העציצים השווייצריים הסמליים. מצד שני, לא להדליק את האור פירושו היה להסתכן בנפילה, או בכניסה אל הדירה הלא נכונה (חשדתי שכל המפתחות זהים), אל חייו המופתעים של מישהו אחר.
608 עצים השתפלו באפלה אל פני המים ומהגבעות עלה אד. הקפתי את כל האגם מתיישב מדי פעם על ספסלי עץ נטושים ולחים. בקצה, במקום שהאגם נפרד מהדרך והגבעה ממתינה – שמה היססתי לרגע, אבל רק לרגע. במשנה מרץ התחלתי לטפס בדרך הגדושה זרדים ועלי שלכת, בוטש בקרקע הבוצית, במצע העשיר, בועט בבלוטים שצנחו בבשלות מענפיהם.
609 קצת לפני ביתו של דאדלי – טירה צרפתית מימי הביניים – עצרתי והתבוננתי בקווי המתאר המתריסים. דאדלי בנה בפנים, מאחורי השער, בקתת קיץ קטנה על יובל המים. שמה התארחתי ושוחחנו על כל מיני נושאים מדעיים שלא אני ולא הוא הבנו בהם. אבל להכנס בלי הזמנה זה אחרת. טירות באור הירח יותר קסומות מהרגיל.
610 הן נוטלות את הנשימה, מטיחות אותה בחזרה עד שלפעמים היא מתרסקת. כלב נבח ויילל. הצליל היה נכון, כאילו מישהו ביים אותו. גל של מלאות עבר בי, של שלמות, של הכלה מאושרת. מתוך כל האפשרויות שעמדו בפניי, העדפתי לרדת בדרך שבה באתי, בועט בדיוק באותן אבני חצץ, שף את עקבותיי, מעלים את נוכחותי בהדרגה.
611 ככל שעבר הזמן והלילה הווריד, התקרבתי אל הדירה שלי. אני אגיע אל הספרים ואל אוספי המסמכים. אני אלגום כוס מים עכורים מאבן. אנשום פנימה אוויר מעופש מהשטיח. בטלוויזיה ייתכן שאאזין לתוכנית אירוח בגרמנית כבדת ניב. יכול להיות ששכן נרגז ידפוק בידיים עירומות על הקיר שלו, שהוא גם הקיר שלי.
612 אני אוהב יין אדום ונשים רובנסיות. קפקא כמעט שלא זיין, או שזיין זונות. הוא נגעל מהמחשבה על אביו היודע, בפריות, את אימו. מה זה מוכיח ? אני כועס עליו : הוא חבש כובעי באולר גנדרניים, תייר ללא הפסק, זכה בפרסים ספרותיים. הוא מת מהמחלה הנכונה. קפקא היה בון טון לאורך כל הדרך, עורך דין בחברת ביטוח.
613 אנחנו יושבים בבית קפה פינתי שמשקיף על בית סכריני בורוד. הראש של קפקא פורץ מהקיר, מגולף באבן שחורה. העיניים שלו קרובות רק זו לזו ורחוקות מכל היתר. הוא מתאמן בלהיות רעב. אנחנו לא. "הערב נלך לשמוע את הרקוויאם של מוצארט" - אני אומר ללידיה וטיפות של גשם מסודר מציפות את השולחן שלנו.
614 הדרך הארוכה מקרית ים לירושלים מטביעה את עיניה הירוקות בבריכות עפעפיים שחורים. היא חיוורת, השיער שלה לבן לגמרי, הפנים קמוטים, אבל אציליים. דמות קטנה, נבדלת מן האולם כולו, אינה מביטה ימינה ושמאלה, ספק מתביישת, ספק גאה. היא יושבת בזקיפות לא טבעית והמבט שלה שלוח, נעוץ בשופט העליון.
615 היא מתכחשת למציאות ודרכה, כמו תמיד, היא מתכחשת לי. מדי פעם עובר בה רעד קל, אדווה והיא נעה בחוסר נוחות על מושב העץ הקשה. היא מניחה יד, שעורה מכובס ומנומר וציפורניה טלאי לכת ציפורניים אדומה לשעבר, על משטח המושב ותומכת את כל גופה ביד הזו, אמא אלכסונית. אחר כך, כאילו נזכרה, היא ממהרת להתיישר.
616 את מבטה, בכל אופן, אינה גורעת אפילו לשנייה מחורץ הדין, מהשופט העליון. ממושבי המוגבה, המרוחק, בין שני סוהרים, אני מנסה להבחין אם הוא מבחין בה. לפעמים נדמה לי שכן, מבט מהיר, יותר תמה מנבוך. לפעמים נדמה לי שלא, עיניים שההבעה היחידה שבהן היא ליאות והרגש היחיד הוא כעס על הליאות הזו.
617 השופט העליון זועם, נוטר טינה, אוצר עלבון, אוגר את כל השעות והימים המבוזבזים שלו בקצה העט שבו יחתום את גזר הדין. הגלימה שלו שחורה, משדרת סוף רע. הכסא שלו גבוה מכל האחרים, המבט שלו נשרי וסוחף, השפתיים שלו בשרנות קמוצה. אמא שלי מאזינה בהטיית ראש קלה – גם אני מטה כך את הראש כשאני מתרכז.
618 היא נראית כמו מעריך אובייקטיבי שנדרש על ידי לקוח אלמוני לתת לו חוות דעת, לא מעורבת. כשהיא נכנסת לאולם היא מעוותת את פניה בחיוך מהיר ומאולץ כלפיי ואז היא מסבה את פניה ממני. יותר היא לא מביטה בי עד לסוף הדיון. מרוכזת בטיעונים ובטיעוני הנגד, בשאלותיו הכביכול נייטרליות, נטולות הנטאי, של השופט.
619 אני נזכר במרתפי בית המשפט המחוזי. תאי אבן דחוסים באסירים מקיאים, עושים צרכים, מקיזים דם כדי להנציח את עצמם על הקירות. מרתפי בית המשפט העליון אחרים, מרתפי היי טק אמריקניים, יעילות של כרות ושל חרסינה. אני חושב שהשופט העליון יזכה אותי, יהפוך את פסק הדין על פיו ואני זועם עליו מראש.
620 כשהתביעה מקריאה את רשימת מעשיי, מצטטת דבריהם של עדים, מזדעזעת מקור הרוח, מחוסר החרטה, מהאלימות הלא פיסית שהפגנתי "במעשים מרושעים" – אמא שלי אוטמת את אוזניה בלי לגעת בהן באצבע אחת. דוק ערפילי, מין מסך של סירוב נופל עליה והיא מתעטפת בו, כמו גולם בקוריו, עד שהיא נראית בעיניי לבנה ומטושטשת תווים.
621 דווקא הבניין מפואר, נועד להשרות יראת דין, כבוד לרשויות, אימת השופטים העליונים על האסירים. אנחנו יושבים, מצופפים, יד מתחת לירך, סוהרים בחולצות כחולות, מגוהצות ובשפמים שחורים, סימני האזיקים הסמוקים מחווירים בהדרגה. הד יש באולם והוא מחריש את אוזנינו. המולה מהוסה של עוברים ושל שבים.
622 תלמידים מעיפים בנו מבטים חבויים, חיישניים וממהרים להסיט אותם. העיניים שלנו קרות, חורשות רעה מתחת לגבות עבותות, עצמות הלחיים שלנו אומרות נחישות. בחליפת הכלא החומה (בד גס שפוצע את פנים ירכיי) אני מאבד זהות, אני תמצית, מזוקק, אחד עם כל אחיי החומים. אמא שלי ונעמי כמעט שאינן מדברות זו עם זו.
623 הן יושבות, כתף סרבנית אל כתף מרדנית, לבן וזהוב, גב שחום, גב זקוף, עיניים נעוצות, עיניים מושפלות, תיק יד, תיק צד. ליבי מתרחב. כשהדיון מסתיים, אימי קמה ממקומה בכבדות ומותחת בשתי ידיים את הסוודר שלה, שדיה כבדים. היא לא אומרת מילה לעורכי הדין, לנאשמים האחרים, לתביעה, לשופטים.
624 כשנעמי נטשה אותי וחדלה לבוא, עזבה אימי את האולם גם בלי המבט שהיתה מקריבה אליי לפני כן. נעמי הלכה לדרכה ואימי הלכה לדרכה, תיק הצד שלה מטלטל ומכה בה קצובות ואני הלכתי לדרכי במכונית המואפלת של האסירים. מאחוריי הדהדו קולותיהם של השופטים ושל עורכי הדין ושל כל הכתבניות והקצרניות והמתמחים, עד שנדמו.
625 מאוחר יותר, כשאני רואה את התצלומים, הם מצהיבים ודהים ונטמנים במגירות אל מול עיניי. טודה מביט בי מאחד מהם. הוא צעיר וזקוף ויש לו חתימת זקן ושפם שהוא מטפח בקפידה. הוא בלי סיגריה ואפילו זה נראה טבעי. לידו עומדת קייטי, מחייכת אל המצלמה בספקנות, בהטיית ראש. יש לה פה רחב ועיניים מאירות והיא מאוהבת בי.
626 לידיה בתמונה הזאת, אנחנו עדיין יחד, השיער השחור שלה צומח פרע. שבוע אחר כך היא גזזה אותו במספרה קטנה בסקופיה ואני שכחתי להחמיא לה. אני עומד מובדל מעט, משקיף על כולנו, משקיף על עצמי. בבוקר של סופשבוע קמנו מוקדם מהרגיל. לידיה הכינה כריכים בעמלנות וארזה אותם בשקיות מרשרשות מניילון.
627 באתי בה מהעורף והיא נאנקה סביבי, האצבעות שלה נאחזות במרגרינה. אנחנו לא אומרים מילה, רק מתקלחים, לובשים בגדי קיץ וממתינים עד שטודה מצלצל בפעמון ועד שאנחנו פותחים אליו ומחייכים. הוא מילא את כל מסגרת הדלת באימונית ובנעלי התעמלות והסיגריה שלו באה באפנו. "קייטי ממתינה למטה במכונית" – אמר.
628 במלון אחר, מרוחק מעט, שכרנו שני חדרים : טודה וקייטי באחד מהם, לידיה ואני בשני, מרפסת קטנה משותפת. את הנסיעה לכפר תכננו כמו מבצע צבאי : שעות, מסלולים, דרכים חלופיות, מכשולים אפשריים. נסענו בשבילים בוציים, מפלסים דרך בין עדרים קטנים של פרות, עוצרים לבחון זן של ארבה שריבד את הדרך.
629 אינני אומר שהם כועסים פחות, אולי להיפך. אולי הפחד מהכעס זה מה שאיבן אותם בתנוחות הרגשיות האלה, כמו לבה שקפאה באמצע עיר. איתם אני לא בקשר. גם לא עם ארצי. אני מבין שגם זה מכעס, אבל לא מעז לחשוב על מה. אחרי שאפרוק את המזוודות שלי בחדר של סימה, אשב על המיטה הצרה שלה ואתבונן בתמונה שעל השידה.
630 הפנים של דינה לוהטות באדום מבויש. מזמן לא חיזר אחריה גבר בעצמה כזו, מוכן להיבלע בחושך למענה, מוכן להיחשף לעין כל בקלון זועק. זה מחמיא לה, זה מעורר בה משהו שהיא עדיין מזהה והיא צוחקת במבוכה, חושפת שיניים פניניות. דינה יפה מאוד. יאנוש יושב בימים על ספסלים שצבעיהם דוהים ומתקלפים.
631 תמיד מחזיק בידיו ספר עב כרס, תמיד קורא בו. יש ליאנוש עיניים עבות זגוגית, מוגדלות מאחורי מסגרות המתכת הדקות שסוגרות עליהן. הוא מגרש תלתל סורר, משומן, מעל מצח חריג בגובהו. המצח של יאנוש, זה מה שאני זוכר כילד. מין משטח פועם בורידים ירוקים, מדבר לבן, מרושת בנימים דקות, מסולע עצמות רקה שבריריות למראה.
632 כשקרא לדינה היה המצח הזה נחרש קמטים, העיניים שלו נהיו מימיות והגבות שלו רטטו בכיוונים שונים, בלי שליטה. "לך מפה, משוגע" - הייתה סבתא שלי, אמא של דינה, צועקת לעברו מבעד לחלון ומגיפה אותו. אבל אפילו יאנוש, שהיה באמת משוגע, היום אני מבין, אפילו הוא קלט, שיש בצעקה הזו יותר הזמנה מאשר גירוש.
633 לכן, היה משריע את אפו על הזגוגית, הולך ונמוג מאחורי הערפלים שפלט מפה לוהט אל הקיפאון של השמשה. כך שנים. בליל סדר אחד הלכנו לבית סבתי. שולחנות כבר היו מחוברים זה לזה מתחת למפות שסבתי הבהיקה, במו ידיה, בגיגיות גדולות. על כל שלוחן עמדו מצות ובקבוקי יין והחזירו אור ארגמני אל כלי זכוכית ופורצלן.
634 אנשים לא אהובים היו. משפחתם דחתה אותם ואנחנו, ילדיהם, דחינו אותם. הם נאחזו זה בזה כניצולים וגם באותו הלילה : עיניים מושפלות אל חיק, ידיים ממוללות מפה או פלח לחם, לא מדברים כמעט, צולחים את הזמן בשפתיים חשוקות ובסנטרים זקורים. זה היה ליל סדר לא נעים. סבי חלה ונטה להירדם בהשפעת התרופות.
635 לסבתי היה שעון קוקייה שקנה לה אבי בימים שבהם הכל היה אחרת. מדי מחצית השעה, גחה ציפור זעירה מדלתית עץ ומנתה את הזמן. כשסבתי ודודותיי החלו לפנות את הכלים מהשולחן, קרא יאנוש אל דינה מהחלון וביקש שתצא אליו. הפעם לא אמרה סבתי מילה, אלא ניגשה וטרקה את תריסי העץ בפניו של הפולש.
636 מבחוץ השמיע יאנוש יבבה, כשל כלב שזנבו נרמס. אחר כך היה שקט שהופר רק על ידי צלילי שטיפת הצלחות וניגובן במגבות בד מחורר. עד שנפרצה הדלת ובפתח, כתפיו שחוחות וראשו נוגע לא נוגע במשקוף, עמד יאנוש. הדלת - שני לווחי עץ וביניהם חלל מלא בנסורת - נעה על ציריה בחריקות מחאה. יאנוש לא שמע אותן.
637 מאחורי המשקפיים נצצו עיניו, כאילו היה בטוח שמשהו טוב עומד לקרות והציפייה גלשה ממנו ונקוותה מאחורי הזגוגיות. הפה שלו התעוות והידיים שלו פיסלו את דינה באוויר שעוד הריח ממזון ומזיעה קלה. הוא נהם את שמה וכל הנשים בחדר זעקו בבהלה לא מעושה. יאנוש היה ענק והכתפיים שלו מילאו את מוטת הדלת.
638 בלילה הזה, הוא גייס לעזרתו את כל ענקי הרוח עבי הכרס, את כל הספרים שידע בלילות על הספסל שמתחת לפנס שבגן הציבורי. אחר כך החל לשיר אריות מתוך אופרות ואנחנו לא היינו שם, רק הוא ודינה היו שם. היינו בטוחים שהוא משוגע, לא הבנו מילה ממה שציטט בהתלהבות ואוזנינו היו ערלות לשירה שבקעה מן החזה הרחב שלו.
639 היא לא אמרה דבר כל אותו הערב. עכשיו עמדה ממקומה, התמתחה מלוא קומתה הזעירה מול יאנוש ונעצה בו עיניים ירוקות, נוטות לחום. השיער שלה נפל ברעמה קצוצה על צווארה. יאנוש התבלבל והביט בה כפי שמביטים בחרק מפתיע. הידיים שלו התעוותו ביתר שאת והתוו לוליינים אלימים בחדר שאווירתו הסמיכה והתעבתה.
640 הוא הנהן במסכנות והחל לסגת לאחור בהליכה סרטנית, כמו חושש לחשוף את עצמו אל העוינות שבחדר. כל אותה העת, עמדה דינה בפתח המטבח, משותקת. מבלי משים, היטיבה את שערה והידקה את הסינר המשובץ שחגרה למותניה הצרות. מבלי משים, משכה בחולצה הדקה שחיטבה בה את שדיה, או יישרה גרב ניילון על רגל חומה, ארכנית.
641 היא פשטה את הסינר, כידרה אותו והטיחה אותו בנו ובשולחן שלנו. הלכה ונעמדה לצידו של יאנוש, כמתגרה ושילבה יד מתוחה בידו. יאנוש לא זז, פוחד להתעורר. אמי הרשיפה מבט לעבר אחותה, סובבה את גבה בהפגנתיות והתיישבה חזרה בכיסאה. יאנוש צעד צעד מהוסס אחד לכיוון הדלת ודינה החרתה החזיקה אחריו כלא מאמינה.
642 בסוף נבלעו שניהם בחשכה מרוטשת הברקים שבחוץ והותירו את הדלת פתוחה למחצה אל הגשם הדקיק ואל ריח האוזון שחלחל בבית ובנו. בבת אחת התחילו כל המבוגרים לדבר ובבת אחת חדלו. סבי נחר נחירות שמוטות סנטר והשערות הלבנות שעל חזהו רטטו. סבתי כיסתה אותו בשמיכת צמר ישנה והתיישבה לצידו, פוכרת את ידיה בחוסר אונים.
643 כך ישבו כולם זמן מה. אבי ניגש אל החלון, קרע לרווחה את דלתות התריסים ואימץ את עיניו החוצה. החשיכה הייתה מוחלטת. פנסי הרחוב היו רחוקים מדי והאור הקלוש בחדר הגיע בקושי לפינותיו. ככה ישבנו כולנו, נים ולא נים, צלחות ריקות למחצה לפנינו ומגבות בד מקומטות ומוכתמות, איים בים של פירורי מצה.
644 מדי פעם קם מישהו והביא לסבתי כוס מים שהיא טבלה בהם שפתיים ולחלחה אותן בלשון מוקרמת בלבן. "אולי נקרא למשטרה" - אמר דוד אחר שלי אבל ידענו שאף אחד לא יעשה את זה. דינה התגרשה כשהייתה צעירה מאוד, בעלה נטש אותה. היא נחבאה אצל הוריה, סבי וסבתי, מטפלת בהם ובבית ובכל אחיה ואחיותיה שעדיין גרו שם.
645 היא שטפה רצפות והדיחה כלים. בערבים ישבה, רגליה משוכלות, במרפסת הבית והשקיפה אל הרחוב, מעשנת בשרשרת עצבנית. היה לה המבט המת של מי שמביט פנימה ואחורה כל הזמן. אותה השתדלנו שלא להרגיז ואת בעלה לשעבר כינינו בפניה ושלא בפניה בכינויי גנאי קשים. בהתחלה עוד ניסתה לחיות. היא גידלה בן ובת בבית סבי וסבתי.
646 שם בילתה את מרבית שעותיה. לעתים נהגה לישון, בין משמרות, במיטה שבה נפטר מישהו דקות ספורות קודם לכן, או להשתרע על שולחן ניתוחים, ליד אספלניות מדממות ונתחי איברים בדליים העולים על גדותיהם. בערב חזרה אל בית סבי וסבתי, שם היה לה חדרון זעיר, קיטון לחפציה ומיטה נזירית. מאז גירושיה לא הייתה עם גבר.
647 מישהו הדליק רדיו וכיבה אותו שוב. דחסנו סמרטוטים אל פינת החלון, סופגים מים שהחלו לחלחל בין משקופי העץ. "היא לא אותו דבר מאז שסימה מתה" - אמרה סבתי בקול חלול ומונוטוני. אף אחד לא הזכיר את עוזי, הבן של דינה, הבן דודה, החבר שלי, שאומץ בקיבוץ לבלי שוב. אף אחד לא חשב שדינה עצובה גם בגללו.
648 אחותי, קטנה ממני, פורשת לפינת המטבח, כורעת בה ברך ובוכה גם היא בשקט. אמא עומדת וידיה באוויר, נוטפות, מביטה בנו בחוסר אונים, בפחד. היא מנסה לומר משהו אבל יוצא לה רק "לא לבכות, ילדים" לא משכנע. אבא שלי בא מהחדר הסמוך, נשען בכתף חשופה ושזופה על המשקוף ועל פניו הבעה עצובה ורחוקה.
649 הוא מתחיל לשיר בניגון מרוקני חדגוני עד שאני משתתק ומאזין לו. ככה הוא שר כמה שירים מתוך ההגדה ואני מצטרף אליו בקול דומע וצפצפני ואמא נפנית חזרה אל הכלים שלה וסימה מאזינה לנו בשקט עכברי. אבא אוחז את כף ידי בכף ידו הגדולה והחמה ומוליך אותי חזרה אל השולחן, מזמר כל הזמן ומעודד אותי להצטרף אליו.
650 רגע ממושך עמדה על המפתן, כשהגשם מצליף בגבה ובנו, בחדר פנימה. אחר כך סגרה יד נעלמה את הדלת מאחוריה. דינה הייתה רטובה כולה, שיערה במחלפות דולפות, בגדיה עיסה מימית והיא יחפה. היא הלכה לעבר אחד הכיסאות וישבה בו, שלולית של מים נקווית מתחתיה. אמי יצאה מן המטבח והביטה בה בעיניים קמות.
651 היא, בצחוק מתחנחן, מתרפקת עליו, הוא מאמץ ביד גברית את כתפיה. הגשם לא מתגבר, הוא טורדני כמקודם. מרפסות הבתים מסורגות במעקי מתכת דקים, מחלידים בירוק ובשחור. הוא מצביע עליהם, היא מחווה לעברם, הם מהנהנים בהשתאות מתואמת, חמים להם בהסכמה הזו. "אני חושבת שזה בגלל שהצלחת לגרום לי להרגיש שוב כילדה".
652 הריאות שלהם מתרחבות, אוויר קפוא אבל צלול זורם בקני הנשימה שלהם, הלמות הלב בתיבת התהודה של החזה, דם מווריד את הלחיים, את קצה האף, את האוזניים. אפילו הצעדים שלהם מזדרזים, מתגברים, גומאים מרחקים שנראו קודם מעייפים ועכשיו הם, לכל היותר, מטרד. היא מציתה סיגריה, הוא נוזף בה בהומור, היא צוחקת.
653 הוא מעביר יד מוסחת דעת בשערה. היא מקיפה בתנועה עגולה את כל מה שמסביבם : צריחי הכנסיות, הבתים הקטנים בצבעים פסטליים, כסאות של בתי קפה, בגדים רבגוניים, המולה. בכיכר עומדת קבוצת נגנים : כינור, אקורדיון, תוף מאולתר. אנשים משתחווים אל כובע ישן, פעור פה, שמוט תיתורת ומטילים בו מטבעות.
654 כך, חשבה, לוחשים לאשה. אברהם היה נמוך, שחום וחזותו קודרת. אפו המעוקל פגש את שפתו התחתונה בקשיות. בכל תויו ניכרה אכזריות של מי שצודק תמיד. עכשיו חבש את החמור בתנועות מדויקות, אם כי לא גמישות כמו פעם. בסדרת הברות גרוניות הזעיק אליו שני נערים, תפוחי עיניים ומקורי שינה. הוא זעם על משהו, זה היה ברור.
655 מה היה בו, בגיבן הזה - חשבה שרה - איזו יכולת לכוף את קומתם של אחרים. גם היא מצאה את עצמה כמעט על ארבעותיה בגין עוול לא ברור, או סתם טעות של משק בית. אברהם לא ידע לסלוח. רק על העולם ביקש ללמד זכות ורק אל אורחים האיר פנים. בתוך הבית פנימה היה אימה וחשיכה ונרגנות וזעף. הנערים נעלמו משדה הראייה שלה.
656 שרה המשיכה להביט : אולי, ברגע האחרון ? אבל הנערים שבו, שחים תחת משא של זרדים יבשים. אברהם גער בהם שוב, גופו מרתית, קצף לבן, נקווה בחיבורים המאיימים של שתי שפתיו הדקיקות. לבסוף הלך איתם. החמור נותר בדמדומי הבוקר, בוטש בעדינות באדמה הצהובה. כה הרבתה להתבונן עד שהופתעה מקולו הרך של אברהם מאחוריה.
657 אבימלך שבא בה בלילות והותיר בה את יצחק. זכרה מחלפות עבות על כתפיה המגולות ואת שיער חזהו מתחכך בפטמותיה. תשעים שנה שכבה עם אברהם ולא ידעה את העונג שחולל בה אבימלך בלילה אחד. אבימלך שכב איתה כדרך אנשים וכדרך החיות, עם אחרים ולבדו ועם נשיו והם כולם היו כמו שירה גדולה של הבשר.
658 באמצע המדבר, בדרך, הוריד אותה ושם שכב איתה. ושוב ביקש לשמוע ובכל פעם שענתה, חדר, היכה בה באברו. דרך אבימלך ידע אותה שהיתה שלו ולא שלו. רכוש, פות פעורה, ערווה לחה. שדה עיקש, מסרב לתת יבול, סוגר תלמים, פולט את זרעו צמיג ולבן ומת. כשהתעצב, היה מוסר אותה תמורת מקנה וכסף וזהב אל מלך מקומי או אל שליט.
659 ימים ספורים - והוא היה פודה אותה מהם. היה ניצב בפתח אוהלם, ממתין לה שתצא. כשיצאה, היה מביט בה בערגה, נושק לה במצחה, מתחת לנחשול כהה של שערות. אחר כך היה מפנה גבו והולך והיא אחריו, מבט מושפל, רגליה יחפות, הצמידים בקרסוליה מקשקשים בעליזות. גם מאבימלך בא, לקח אותה. בא אברהם ולקח אותה וילד בבטנה.
660 היא הרבתה בסיפוריה: ריחו של אבימלך, תחושת אברו באבריה, טעם זרעו. כשסיים אברהם לעשות בה מעשה, נשמה לרווחה. המתינה חודש ובישרה שהוא אב. אברהם צחק : אלוהיו אמר לו שמזרעו הילד ויהיה לגוי גדול. בלילות היה הולך אל השדות וזועק כמו חיה פצועה. בבוקר שב, כולו אבק ורגליו זבות דם אל סנדליו.
661 אבל כשהלילה בא, שוב היה יוצא אל המדבר. בסוף ישב באוהל והביט בה ובבטן התופחת. מבט אפל היה לו כאשר הביט בה כך והיא פחדה מאוד. לפעמים צחק ואז אהבה אותו כמו פעם. אבל זה לא קרה הרבה והיא חששה רק לשלום הילד שהתהווה בה. היא הרבתה לאכול בשר ולשתות חלב ונמנעה מיין והמתינה. גם אברהם המתין.
662 שניהם, כמו מחנות הערוכים לקרב. הביטו זה בזה, אכלו ביחד ושתו ביחד וישנו יחדיו. כך עד שילדה. כשילדה, קרא את בנה יצחק ולא ראה אותו שמונה ימים. בתום שמונה ימים חזר לחדר היילוד. סכין של צור, חדה ושקערורית היתה לו בידו. היא התחננה בעיניה, אבל הוא מל את התינוק המצווח ונתן את עורלתו המדממת בפיו.
663 כל כך עייף היה קולו וכל כך כמוש היה בעיניה עד שנתאוותה לאחוז אותו בזרועותיה ולערסל אותו, זקן עקשן. "אותך אהבתי, אברהם" - ניסתה. היו דמעות בעיניה אבל הוא לא הבחין בהן כי מבטו היה כבוש בעפר שלרגליה. הוא עמד שם עמידה צפודה, ממתין לגזר הדין. אלוה או אשה. בן או שה. אברהם או אבימלך.
664 שיחים אפרפרים מעשן של אוטובוסים עם מושבי עץ ובלי מיזוג. שביל כבוש ברגליים ושפכים בוציים מתאדים אל אוויר שמרטט בשמש. אני עומד בכביש, מוגבה ומביט אל המרחק. הכיוון הכללי של מבטי : שכונת המגורים שבה נמצא בית הוריי. אני מתאמץ לראות אותך לצידי, איני יכול. אני שואל : איפה את, אני בטוח שהיית.
665 לפעמים אני רואה שיער זהוב או יד שעורה חלק ואני יודע שאלה את. כל כך אני רוצה לשחזר אותך. הנה מראה : שנינו במכונית. אני מביט ברגל הארוכה שלך, הנתונה בסנדלים מפתים. אני אוהב את כפות רגלייך. הן עדינות ומתגרות. האצבעות דקות, צפופות ונפרדות במידה הנכונה. את דורכת על דוושת הגז ויש מהירות נסערת בפנייך.
666 אני מבין אותך בלי קול. אני כואב אותך ואני כואב איתך כי את אומרת לי עד כמה את כועסת, עד כמה לא אוהבת, עד כמה זה אבוד בינינו. אני לא רוצה לשמוע. אני שם קלטת ברדיוטייפ של המכונית והצלילים הקוואדרופוניים מתפשטים בחלל המצומצם שבו אנחנו לכודים בתנועה הזו אל בית שאינו ביתך. הנה מראה : ליל סדר בביתנו.
667 שולחן ערוך במפת בד ורודה גדולה. זה רעיון שלך. כלים מפורצלן משובח שקיבלנו מתנה בחתונה. אני מבשל בצרפתית וריחות מתוקים של שזיפים בכל הבית. שמש קרה מציצה בחלונות. את מאושרת ואת שרה והצלילים שלך מחלחלים בי. אני רוצה שככה זה יהיה תמיד. אני יודע שככה לא יהיה אף פעם. אני יודע שהכל זמני.
668 את בחדר האורחים, מסתודדת עם חברה. אחת לזמן בלתי מוגדר את מגיעה אליי ומתיישבת לידי. אני מריח את ריחך וחש את רכות העור המלטף. בדרך של מקרה נופלת שערה טועה על הפנים שלי ואני מגרש אותה. "אני שונא אותך" - אני אומר לך ובוכה ואת, שקטה, חופנת את שערי ביד קפוצה ומשחררת, מעבירה אצבע דקה ואוהבת על תוויי.
669 אני חושב על עירומך בזרועותיו, על פיו המתאווה לפטמותייך, על אצבעות ואיברים ועל הנשימות הכבדות של שניכם כשהוא מזיין לך את המוח, מסעיר. אני נמוג אל תוך דמעה ואת שבה אל האורחת. המלמולים שלכן מגיעים עד למיטה שלי. מראה : ידענו זה את זה ואת בוכה. אלה דמעות שקטות, לא יפחות, גופך לא מטלטל.
670 אני אוחז אותך בשתי זרועות מדולדלות והזיעה שלנו ניגרת אל הכר. את כה יפה עכשיו. יש לך שפתיים אדומות בשלות מהנשיכות שלי והפטמות שלך זקורות מגע. אני מרוח בלחות ומריח מגופך. אנחנו לבנים, ערסנו לבנה בחדר שקירותיו לבנים. הדבקנו מראה שהתנפצה על קיר ואני רואה אותנו משתברים לרסיסים שלה.
671 אני מרפה, בוטח בך לגמרי. הים שואג בתוך אוזניי את כל האזהרות. מהי יד אוהבת מול הגלים שלו ? אבל אני עוצם עיניים ומסרב לשמוע. אני שלך לגמרי, עשי בי כרצונך. אני, הרי, עירום כמעט לחלוטין כרגע. על בדל זרועך, אני בולע מים ונושם אותם מתוך שכנוע שככה את רוצה. אני אוהב אותך ואני צף למענך ואלייך.
672 הכל הזוי. בכל זאת, אני ואת על הספסל הזה שותים חלב מתוך קרטון שמריח טוב ומנשנשים חטיף וקרום של לחם. אוויר קריר מצעף את שערך סביב לשתי כתפייך הגלויות. משם הוא מתנופף אליי ואני מביט בך מהצד, לוגמת בבריאות ורודת לחיים את כל החלב ובקמצנות לוחכת את הפירורים מהשפתיים בפיתול של לשונך.
673 אני מרגיש שקצף מילולי זולג מבין שפתיי. אני מרגיש את השרירים שנקפצים בכל גופי, את חוסר השליטה. תנועות ידיים רחבות, מעגליות, כמו להקיף אותך ולהקריב אותך לזעמי. גידים מאיימים לפרוץ מצווארי ללפות אותך ולהביאך אל המקום הזה שבו אני נמצא לבד. עיניי בורקות, אני יודע. זה מפחיד ויש בזה רשעות.
674 אפשר לקרוע, אבל קשה מאוד למחוק. המילים שלך בתוך מוחי כמו תקליט שרוט. לראות : את מביטה בי כשאני מרצה. אני לש את השומעים באובניים ממילים. הלהט. אבל יותר מכל, יש מבטך. כמו מכווה, כמו נוכחות קבועה. במציאות אני לא שומע קולות, יש רק הדים ובמקום מראות - השתקפויות. את אמיתית יותר.
675 כשאני מסיים להרצות אני יושב על ידך. מראה נוסף : נרות צהובי שלהבת משתקפים באישונים העמוקים שלך. האור עושה לך טוב. מצית את שערך. מרכך את הצללים על צווארך. כולך גלויה: כתפיים והקימור המיסתורי שמוביל אל השד הימני שלך. את אוחזת במפית מבד עשיר, רקום ופורשת בתנועות רכות על ברך.
676 שרירי ידייך מרצדים מתחת לעורך כמו אדוות. אני לא יכול לחדול מלהביט בך, יופייך מביט בי חזרה. אני אומר דבר של סתם, בטח על טיב היין ואת צוחקת בשיניים מושלמות, קצובות. אני מושיט יד אחת עורגת ונוגע בידך. תמיד טענת שאין בי כל רומנטיקה. אני מופתע. אנחנו מדברים, בוחרים מהתפריט, לוגמת יין, אני לוגם.
677 היינו, לא היינו, היה הרגע. אני שותה לו מתוך כוס ממורקת ואת מחרה ומחזיקה שוב בידי. ושוב מראה : צינורות של פלסטיק נובטים ממני, מטפטפים חיים אל תוך עורקיי. אני חיוור, נושם בקושי רב. מהתרופות אני מקיא ומשלשל. פעם, ברכבת לילה אירופאית, נסגרנו בתא השירותים ואת שפכת עליי מים קרים מתוך מיכל.
678 מקלחת, קראת לזה. עכשיו אני אומר "כמו ברכבת" ואת מבינה מייד, הכל. שרירייך חזקים כשאת תומכת בי בדרך אל התא בקצה המסדרון. אנחנו מסתגרים ואני מעווה פנים כלפייך במאמץ לחייך. אך את טרודה בלהפשיט אותי כך שלא יכאב. פותחת את הברז ונרטבת יחד. מזרקות של מים ניתזות ממך אליי, המצולק.
679 לא קל לנשום. את מסבנת ומנגבת ועוטפת ומחבקת. סוף סוף אני נשען. זה חדש לי ואני נדרש להתרגל. את חדשה לי והיית לי להרגל. כשסיימנו, התיישבת על כסא והבטת בי עד שנרדמתי. אני נקי, מחותל, נקוב זרועות. ליחה על הכרית. איני מראה מלבב, אני בטוח - ובכל זאת, התבוננת בי. נינוח, אני נרדם.
680 אני לבוש בגדי אסיר חומים ונעלי אסיר כבדות שאני גורר בקושי. גשם זלעפות ואני רטוב. פלגים של מים ניגרים משערי על לחיי. אני מקשיב לקול שלך המסביר לי שאינך. שמיים מתקדרים בלי קשר לשיחה שלנו אבל קשה לי לא לקשור את שני האירועים, כמה באנאלי. אני בוכה שירים למשיבון שיש לו את קולך.
681 אני מפציר ומשכנע, מייבב ומתחנן, מזכיר לך, את שוכחת, אינך רוצה לזכור. "אין מה לזכור, אין טוב, הכל היה נורא" - את אומרת ואני נגדע. אני פוחד לחשוב ואני פוחד לישון. אני רוצה להיאהב אבל גם להינטש. עכשיו אני שקט בתוך החורבות של החיים שלי, שלנו. בלעדייך ובלעדיי יש לי הכל ואין לי כלום.
682 לפני דקה מצצתי לה אותן והרוק שלי מתקשה עליהן בשכבה מבריקה. היא מתענגת על הקרירות שבמגע בין האוויר הוושינגטוני המקפיא לבין הרוק שלי שמתאדה. סוזאן אוהבת לחשוב על דברים כאלה. בכלל היא הטיפוס החושב והממעט בדיבור. יש לה עיניים שמוטות ובהן עצב מהול בחיוך טוב ועכשיו הן עצומות ואני לא יכול לראות בהן מאומה.
683 אני לא יודע אם להאמין לה, אני לא רוצה להאמין לה, אני לא רוצה להתאכזב. אני אומר לה שאני שמח והיא מחייכת ויש לה שתי גומות חן שמעמיקות בלחייה כאילו הן שואפות להתחבר בנקודה נסתרת בתוך פיה. אני מנשק גומת חן אחת. היא צוחקת ואני צוחק ואנחנו יורדים לאכול ארוחת בוקר בעירום חלקי.
684 כשהיא הופכת את פרוסות הלחם המשחימות בתנור הפרימיטיבי והמפוייח שלה, אני מביט בה עד שאני מתעייף וכובש את העיניים ברצפת העץ המבהיקה. היא לא חזקה בנקיון ואני מחייך למחשבה הזו. עכשיו אני מדמיין איך זה יהיה בלעדיה ואני לא יכול. לכאן, אל הדירה שלה, בתוך בית אדווארדיאני בן שתי קומות, הגעתי לפני עשרה ימים.
685 ראיתי אותה, יושבת בשולחן מרוחק, לבושה בחליפת עסקים שחורה בשני חלקים, מעיינת באוגדן ירוק, גמיש, שבו היו כמה דפים פרופים. היא לא הרימה את מבטה מהדפים האלה כשהמלצר שאל אותי בהתרפסות אם אני רוצה שהוא במו ידיו יכין לי חביתה משתי ביצים. סירבתי בנימוס ונתתי בידו שטר של מאה דינרים.
686 תוך כדי כך שאל לשלומי בעסק גדול והתרחק ממני בהשתחוויות הולכות ומעמיקות, חושף לעיניי קרחת מבהיקה מתחת לסבך מדליל של שערות מאפירות. היא לא הביטה בי כשהלכתי משם אבל אני הבחנתי בנוכחות שלה במשך כל הארוחה. לא ההנתי לומר לה מילה. בערב קבעתי עם גידי, שותפי במדינה הזו, לאכול ארוחת ערב בעיר העתיקה.
687 המתנתי לו מול דלת הכניסה למלון, מביט בחוץ האפלולי, כמעט רואה את האוויר הקר. שמעתי את הקול שלה מאחוריי, ליד דלפק הקבלה, כשהיא מזמינה מונית. הפקיד שאל לאן והיא אמרה שהיא לא יודעת. אל חניית המלון ממול החליקה המכונית של גידי, שחורה וחרישית ובתוך הדממה שהשתררה, כשכולם השתתקו לפתע, החלטתי.
688 עכשיו, באפלה המהבילה של המכונית, ניסיתי לצוד בעיניים מצומצמות את נשימתה. פנסים פזורי אור התוו את הפרופיל שלה אל מול השמשה ואני חשבתי שהיא לא ממש יפה, הסנטר שלה היה שמוט והיא שמנה. כשמשהו לא מתאים לי, אני מנתח מדוע, אני לא מרפה, כמו כלב ציד אנליטי. עכשיו עשיתי את זה, בעיצומה של הנסיעה.
689 אז ישבתי, מכווץ מבלי משים את הגבות שלי ונושך קרעי עור רפויים משפתיי. כל אותו הזמן חשבתי : מה יש כאן, מה קורה. כשחשבתי על עצמי באותם ימים - וזה קרה הרבה - חשבתי על עצמי במונחים של ניצול שואה פרטית. רק שבועות ספורים קודם לכן סיימתי לרצות עונש מאסר בכלא אמיתי ובמהלכו התגרשתי מאישה שמאוד אהבתי.
690 גם מבחינה כספית המצב היה בכי רע, הבכי הרע, האמיתי הזה שביעת אותי כל הזמן ותמיד בהפתעה וברגעים הכי פחות מתאימים. לא שלטתי בתהליכי האבל שהמאירו בי. הם שלחו גרורות אל החלקים הכי עמוקים שלי, שמעולם, קודם לכן, לא היתה לי גישה אליהם. בכלל לא הייתי בטוח שאני מוכן לשידור חוזר. פגיעות.
691 אבל איזה נשק אחר יש לנו כדי ללחום בכאב ובפגיעות - מלבד האשליה ? השקרים שלי גאו בי כמו גירה, כמו קבס. תמיד כשעמדה הברירה בין לספר אמת לבין לחיות בשקר - בחרתי בשקרים. להמציא את העולם כולו בתוך המוח - בכך היה טמון יופי שלא יכולתי לעמוד מולו, עוצמה שהובילה תמיד לאושר, אפילו קצר מועד.
692 היא נראתה כל כך שלמה, כל כך נכונה, הייתי בטוח שהעור שלה, מתחת לחליפות העסקים, צח לגמרי, חלבי, בלי פגם. זה חייב להיות כך. צעדנו ברחובות של אבני מרצפת עתיקות והאזנו למוסיקה הלא-הרמונית של נקישות העקבים שלנו, שלישיה לא מתואמת. גידי הוביל בבטחה דרך חאנים טורקיים ובהם כניסות מקושתות, אל מסעדה קטנה והומה.
693 בסוף, התיישבנו ליד שולחן זעיר, שהונח הישר על הסמטה הצרה והמתפתלת. הסמטה נבלעה בחושך קטיפתי בין שני מבני אבן והחושך שלהם נלחם בתאורה הצהובה, העגומה, של פנס רחוב בודד. הפנים שלנו נגהו באור השחור הזה. גידי החל בשיחה של מה בכך ואני הייתי נואש בניסיוני להרשים אותה בזמן הכה קצר שעמד לרשותי.
694 רציתי אותה מייד, עוד באותו הלילה ועמדתי לנסוע חזרה לישראל כעבור שני ימים ושני לילות. היא שתקה במרבית הזמן וכשדיברה, התגעגעה לפולין, שם שהתה במשך שנתיים לפני כן. בפיה, נשמעה פולין אחרת ממה שזכרתי מהדיווחים בעיתונות. היא לימדה אנגלית בכפר קטן וניהלה רומן נטול שפה עם בנו של בעל הבית שבו התגוררה.
695 כשלהב של קנאה פילח אותי, ניסיתי לגרש את הדמויות שהיא הביאה אל מוחי במשפט החסכני הזה. חשבתי על שילובים של שחור ושל לבן, מתחתיה ומעליה ובתוכה, בטח החול היה עדיין חם מהלהט שלהם ושל המדבר שעטף אותם באלם מכוכב. היא הגניבה אליי מבט, אבל לא היו בו פיתוי וגם לא הערמומיות הנלווית, בדרך כלל, למבטים כאלה.
696 הסיפור הזה לא נועד לבחון אותי, או ללבות בי קנאה. הוא פשוט נבט בה ופרץ אל האוויר שעכשיו הצטלל, כאילו נגמרה איזו סערת ברקים. "עומד לרדת גשם" - אמר בעל המסעדה והביט בנו בדאגה. העור שלה היה מתוח ובתולי והיא היתה דשנה מתחתיו ואני חשבתי איך זה יהיה להתחפר בה, עם הלחות שבה תקדם אותי, אם זה יקרה בכלל.
697 בחורות אמריקניות מבית טוב לא מסתובבות לבד בפולין אחרי הקולג'. הן בכלל לא יודעות שיש דבר כזה, פולין. הן בטח לא שוכבות עם מדריכים ברברים במדבריות. ידעתי כבר שלא טעיתי, שיש בה סוד, באשה-ילדה הזו. חזרנו למלון ודיברנו הרבה ושיחקנו משחקים של "מה-אם" ואחר כך עלינו, בטבעיות, לחדר שלה ועשינו אהבה.
698 היינו מהורהרים ולא הרבינו לדבר. אפילו רב-המלצרים שפרכס מולנו בהתרפסות לא הצליח להצחיק אותנו. אני חושב שידענו שמשהו יותר חשוב מזיון של שני לילות קורה בינינו ואולי סתם היינו עצובים על שאנחנו נאלצים להיפרד. לחצנו ידיים ברשמיות נבוכה והיא עמדה בפתח החדר שלה והביטה אחריי עד שנעלמתי מעבר לעיקול המסדרון.
699 בשבועות שלאחר מכן גיליתי את הדואר האלקטרוני. אהבנו אהבה של מילים דיגיטאליות במהירות האור והזמנו זה את זה לבקר. אח כך הפצרנו זה בזה ובסוף נכנעתי ונסעתי אל וושינגטון בתחילתו של חורף אופייני. לא התרגשתי בנסיעה הזו. זה היה כמו לשוב הביתה. קניתי לה דובון ממולא בקש ושעון פנינים מוזהב.
700 כשעמדתי ליד מסוע המזוודות, היא הניחה על כתפי יד קטנה. היתה מבוכה גדולה של "מה אנחנו עושים פה". יש רעיונות שנשמעים נפלא בדואר אלקטרוני והם עוועים במציאות המוארת בלבן ניאוני של אולמות נוסעים. האשה הזו שעמדה כאן, לצידי, היתה זרה מאוד, גדולה ממני בגופה, מחייכת במאולץ. חייכתי חזרה, אבל לא הבטתי בעיניה.
701 יש פנטזיות שעדיף לא להגשים ויש רומנים שיש לסיים אותם כעבור שני לילות לחים בחדרי מלון. חשבתי על הימים שלפניי ולא התעודדתי כלל מהמחשבה הזו. בשתיקה לקחנו את המזוודות שלי וגררנו אותן אל עבר מגרש החניה. בחוץ הצליף בי גשם דקיק וטורדני וסוזאן מחתה את המצח הגבוה שלה כל הזמן. משום מה חשבתי על זיעה.
702 כשסיימתי לתלות את תוכנן של מזוודות גדושות בגדים בחלק הארון שפינתה לי, התיישבתי על מיטתה וטמנתי את ראשי בין שתי ידיים דביקות ומזיעות. "הארוחה מוכנה" - אמרה סוזאן מפתח החדר, אבל כשפקחתי את עיניי כבר נעלמה. כשירדתי למטה, בגרם מדרגות צר ומרופד בשטיח אפור מהוה, היא ישבה לבדה ליד שולחן ערוך לשניים.
703 שיבחתי אותו מאוד וגם את היין שבחרה והיא חייכה. לסוזאן יש חיוך שמפציע מעבר לפנים שלה, ממקום רחוק ממנה, לא קשור אליה. באותו הלילה עשינו אהבה מוכנית, קרה, כמו ניסיון כושל להחיות אש מרמצים. כשקמתי בבוקר, במיטה שלה, כשהריח שלה באצבעות שלי, נותרתי לשכב, חסר אונים מול הטירוף בשניים שלנו.
704 היא לא הזדעזעה, רק המתינה. סיפרתי לה מדוע והיא הקשיבה בתשומת לב רבה ולפעמים, לא תדירות מדי, הנהנה בהבנה. אחר כך סיפרתי לה על נעמי ועל תשע השנים שלנו יחד ועל הכאב כשעזבה והיה קשה לה להאזין לי בשוויון נפש, אבל היא האזינה בכל זאת. בין מנה למנה, סיפרה לי על מאפייה קטנה בברוקלין שבה עבדה.
705 בארבעה ביולי היו עולים אל הגג לצפות בזיקוקין די נור במנהטן הרחוקה כל כך ועורכים פיקניק מפויח כשהם מתחרים בעכברים מורעבים על המזון. גם במקום הזה אהבה ואני חשבתי על היכולת הגדולה שלה לאהוב בכל הנסיבות וחשבתי על האיש שאהבה ועל ההתעלסויות ההסויות שלהם מאחורי וילונות-שמיכה מאולתרים.
706 משרדה היה ממוקם בבנין משרדים חדש בפינת רחוב הומה. היא ישבה בחדר גדול עם עוד שני עובדים וניהלה פרוייקט במרחקים מתוך שולחן עבודה מוצף נייר. מדי פעם תקתקה בפראות נואשת על מקלדת המחשב. חברות לעבודה סקרניות תחבו ראשים ואמדו אותי. התבדחתי מעט והלכנו לפגוש את חברי הילדות שלה בבר בעיר.
707 אחר כך הלכנו לסרט ואני נרדמתי על כתפה, כשאני מקיץ מדי פעם לתמונה חטופה, תלושה, חסרת מובן. כשהסתיים הסרט העירה אותי בנשיקה והלכנו משם, אני מבויש. אבל מצב רוחה של סוזאן היה מצוין. ודאי ראתה בתנומה הזו, במקום ציבורי, אות לאינטימיות גוברת, סימן חולשה שאני מראה רק לקרובים לי ביותר.
708 סוזאן שמרה מקומות לשנינו. כשבאנו כבר לא נותרו מקומות טובים ואני סירבתי להסתפק במה שהוצע לנו וביקשתי את כספה של סוזאן חזרה. המארחת במקום סירבה לכך והתפתח עימות. היא איימה שתקרא למשטרה ואני גיחכתי. עוד באותו הערב, במסעדה אחרת, מפוארת בהרבה, הצעתי לסוזאן לבוא אתי למקדוניה.
709 היא מחייכת ואני נזכר בפנים שלה כשאנחנו שלובים, זה בתוך זה. אני מסיט את עיניי ממנה במבוכה וגם לזה היא שמה לב. היא לא אומרת דבר. ככה אנחנו עשרה ימים. ביום האחרון היא מסיעה אותי אל השדה בג'יפ שלה ואני שם לב שהוא חדש לגמרי, לא כמו שהתרשמתי בימים הראשונים. אני מחמיא לג'יפ שלה והיא קורנת.
710 אנחנו נפרדים פרידה לא סנטימנטלית מדי, קצת כמו ידידים טובים ואני עולה אל המטוס. במושב הלא מרווח, דחוס בין שני שכנים כרסתניים ומזיעים (ודאי אמריקניים ואין לי כסף לרכוש כרטיס במחלקת העסקים, כמו בימים ההם, עם נעמי), אני חש רווחה מהולה ברצון לרדת בכבש המטוס ולחזור אל הבית של סוזאן.
711 סוזאן ואני ואני וסוזאן, הטעם של המילים האלה אינו מוכר לנו, חדש, קצת מאיים. כשסוזאן אומרת שהיא תבוא אתי למקדוניה אני יכול לפרש את זה כהבטחה - אבל זו בהחלט רק פרשנות אחת. במקדוניה, בבית ששכרתי, אני כותב לסוזאן מכתבים בדואר האלקטרוני. הם חמים ואוהבים וגדושי תוכניות מאוד מפורטות.
712 אבל מתחת לפני השטח גדלות הדקויות הממאירות של החרטה. פתאום אני חולם חלומות עצובים שבהם מככבת נעמי. בלילות אחרים באים אליי בני משפחה מתים. זה לא עובר סתם ככה, יש לזה השפעה. זה מעודד אותי לטפח רומן ישן עם אשה מקדונית, רומן ששמרתי על אש קטנה כשהתבשיל של סוזאן צרך את כל החום, את כל האש.
713 אני כותב לה מכתבים בגוונים של אפור שהופכים מהר מאוד לשחור - לא השחור של צללים כאלה או אחרים אלא השחור השמור ללילות עלטה מהסוג שבו מתחוללים הפשעים החמורים ביותר. אני מספר לסוזאן מי אני באמת ואני מקווה שלא יתעורר הצורך להסיק את המסקנות במקומה. אני לא רוצה שהיא תבוא. אני מפוחד.
714 זה הרגש שישי לחולים במחלות סופניות כשנודע להם שמכינים אותם לעוד ניתוח. עייפות תאית שבכל זאת מהולה בפחד מהכאב ובחוסר תוחלת. מין רצון לבקש להיעזב לנפשך, בעצם קריאה לרחמים. אבל למי יש סיכוי שקריאה כזו שלו תיענה ? אני לא משלה את עצמי - ממש בעודי ממשיך להשלות את סוזאן במלוא המרץ.
715 סוזאן מסרבת להירמז ואחר כך מסרבת גם להאזין. היא מחייבת אותי לשחק את הנבל בדרמה הזו שאני כותב. כשאני עושה את זה וכותב לה שלא תבוא היא עונה לי במכתב שקט ועצוב, מכתב קטן, שמוט. לשברון הלב והישות יש דמות אלקטרונית ואני ראיתי אותו מתגלם במושלמות בשורות הכאובות, המרוסקות שהיא כתבה לי.
716 בהתחלה עוד עניתי לה, אבל בסוף כבר לא היה לי כוח לכך ורק שמרתי את המכתבים האלה בבית הזר לי ששכרתי. כל הזמן חשבתי איך זה היה עם נעמי בבית שהיה שלנו, מזמן, בארץ אחרת. בסוף לא היה לי כוח גם לזה. במשרד שלנו קנו מגרסה קטנה לניירות משרדיים. גרסתי את כל המכתבים של סוזאן במגרסה הזו בערב אחד.
717 ידעת מה לעשות מבחינה הליכית : גזר הדין, הערבויות הנדרשות, אפשרויות הערעור. רק כשהודית לכל מי שהיה מעורב בו, הבנתי. שנה וחצי באור הזרקורים, עדים שהם אלופים בצבא ושרים לשעבר. כמו במאי של הצגה, מצויד בסמכויות כוחניות שאין לאף במאי. בהדרגה הפכנו לצוות, החלפנו בדיחות, סיפרנו על בעיות אישיות.
718 התגבשה רוח יחידה, הווי. זה יחסר לך. אנחנו נחסר לך. כשהשתחררתי מהמאסר שאתה גזרת עליי, באתי אליך כדי שתבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ ואתה סירבת לפגוש אותי. הסתגרת בלשכה והורית לי להמתין במזכירות. עכשיו אני חושב שאולי פשוט כאב לך להיזכר. בהתחלה הואשמתי בהשפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות ערך.
719 כשהואשמתי בה, הייתה זו עבירה כמעט טכנית באופייה. בתי המשפט והציבור התייחסו אליה כאל תאונה מצערת בקריירה שלי. כתבתי מאמרים על איך להריץ מניות ואחד מהם אפילו פרסמתי בירחון כלכלי. אנשים ניבאו לי - מי בצער ומי בשמחה מאופקת - תשלום קנס ומאסר על תנאי, אם אורשע. שקלתי האם לשכור עורך דין.
720 התובעות שייצגו את הפרקליטות נראו משועממות וכמהות לסיים את העניין במהירות האפשרית. העורך דין שלי עיין בתיקיהם של לקוחות אחרים באולם בית המשפט ואני קרצתי וחייכתי לעבר מי שחקרו אותי ברשות לניירות ערך. אפילו חמש השופטים והשופטות שטיפלו בתיק לפניך עשו כמיטב יכולתם להיפטר ממנו.
721 אחד השופטים - זה שפסל את עצמו כבר בישיבה השנייה אצלו - הורה לנו לעבור מספסלי הקהל לספסלי הנאשמים. אלו היו ספסלי עץ גבוהי משענת שאפשרו ישיבה רק בתנוחה אחת, שבורת ציר. כעבור שעה שם, תכפו עליי כאבי גב עזים. מאחוריי נפתחה ונסגרה הדלת שהובילה אל מרתפי המשטרה בבית המשפט המחוזי.
722 נאשמת ערטילאית שמינתה לה, בהליך לא ברור, נאשם לתפקיד הסניגור. זה קרה בישיבה הראשונה בבית המשפט שלך. אספנו עליך מידע, כמובן. ידענו שהיית יועץ משפטי של חברת בנייה גדולה ושותף לא בולט במשרד עורכי דין כושל. אל השפיטה בבית המשפט המחוזי הגעת, אמרו לשונות רעות, בלית ברירה, אחרי שנים ארוכות כשופט זוטר.
723 העיתונות אהבה להציג אותך באור מגוחך. פסק דין שלך בענייניה של רפת שכל אחת זכה לביקורת נוקבת במיוחד. במקרה אחר דנת לקולא מי, שהעיתונות חשבה, שיש לדון לחומרה. נתפסת כמי שנועל נעליים משפטיות גדולות בהרבה ממידותיו, מין ליצן בקרקס הלא נכון. בקרב עורכי הדין היו הדעות חלוקות : יש שאמרו שאתה חנון ורחום.
724 הוא סירב לפעול לפסילתך גם כשהשמעת הערות שניתנות היו להתפרש כחריצת הדין עוד בטרם שמעת עדים. הוא האמין שידך רועדת לפני שאתה חותם על גזר דין. הוא האמין שאתה מתלבט וכואב ואינך ישן בלילות הקובעים, אלה שבהם אתה חורץ גורלות. אני ידעתי שאלה - התלבטות, כאב, רעד היד החותמת - הן תכונות שנלוות לאינטליגנציה.
725 הכנתי את ההגנה שלי כפי שמכינים תזה באוניברסיטה שעליה יש להגן. ייחסתי את העובדה שהוגבלת לעיסוק בחומר גלם אנושי ירוד למוצאך. לא שכחתי שאתה ספרדי. ידיד, מי שלא נבהל מפשיעה קלה כשצריך, אמר לי שבגלל שאתה ספרדי - כמוני - אתה תשאף לרצות את האשכנזים בבית המשפט העליון ותגזור דין חמור במיוחד.
726 הוא עצמו ריצה פעם חצי שנת מאסר בכלא בשל עבירת לשון הרע. לא היה כתקדים הזה לפני כן ולאחר מכן. הוא ידע על מה הוא מדבר. אבל אני לא האמנתי בכל הפלפולים האתניים האלה. אני האמנתי במקבילות הבולטות בין משפט למתמטיקה, בין מהלך הדיונים ללוגיקה פורמלית, שחמט מעודן ותרבותי. באלה שלטתי.
727 עד כדי כך אפילו אני לא הייתי נאיבי. שנים של אינדוקטרינציה הוליוודית נכשלו אל מול הדקות הראשונות בהיכל הצדק. הבנתי שמערכות משפטיות עוסקות בתוצאות העימותים בין הליכים ושזוכה מי שמצויד בעורך דין המתמצא בהם. מה שלא חזיתי הייתה העובדה שגם ההליכים עצמם אינם מתנהלים לפי חוקיות כלשהי.
728 כולכם - שופטים, נציגי התביעה, נציגי ההגנה - הסתתרתם מאחורי ספרים דהי כריכה, עבים עד כדי גרוטסקה. אבל תמיד מצאתם את התקדים הנכון, את המלל המשפטי המתאים, כדי להצדיק נטיית לב, משאלה, הסכמה שבשתיקה. בפעם הראשונה שנכנסת לאולם שמתי לב לשפתיים שלך : דקות, פעורות במקצת, חושפות שיניים לא סדורות.
729 בחודשים שלאחר מכן, בשבועות שהפרידו בין ישיבה לישיבה, חשבתי על הניגוד הזה ועל איך שלא ניתן ליישב אותו. לא היית לבוש ברישול ובכל זאת נראו כל הבגדים שעליך כאילו הטלת אותם על עצמך ברגע האחרון בחופזה מופתעת. נתת רושם של מוצקות הנוטה להשמנה אבל התיישבת והלכת בקלילות - עוד סתירה.
730 על הדוכן, פניך נסמכות על שתי כפות ידיים מחווירות מהמשקל, מרפקיך שעונים על לוח העץ של השולחן, ככה אני זוכר אותך. מלא חיים, קופצני, גמיש, אך בעל נוכחות, ניהלת את המשפט כמו בירור שאב עורך בין ילדים שלו שרבו. הרבית בהערות אבהיות, סיפרת סיפורי עם, התבדחת ונזפת והטפת מוסר והרבצת בנו דרך ארץ.
731 בעינינו היו כל המעמדים האלו מגוחכים ואתה היית מגוחך בהם. לא הלמה אותך, הממלכתיות הזו, יותר מדי היית עממי, שלא לומר המוני. התביעה וההגנה בזו לך בסתר, המעיטו בערכך, ייחסו לך העדר אינטליגנציה, ניבאו לך ולפסק הדין שלך שחורות בערכאות גבוהות יותר, ריחמו עליך ועל האתגר שהציב מולך המשפט הזה.
732 לעיתים כל כך נדירות קראת לסדר, הקפדת בנימוס פולני על כבודן של הפרקליטות, הגנת על עדים מפני חקירות צולבות מדי. לפעמים לא התאפקת והפלגת חזרה לתקופה שבה היית יועץ משפטי : נתת עצות לעדים כיצד לתבוע את נזקיהם מידינו והזהרת אותם שהזמן הולך ואוזל ובקרוב תחול התיישנות ולא יוכלו עוד להיפרע מאתנו.
733 הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול יותר ממני, משהו מופשט : אולי עקרון הצדק ואולי עשיית הצדק, אני לא בטוח. כשהתיישבת, הבחנתי בקרחת קטנה ועגולה שהוורידה בדיוק במרכז השיער המדליל שלך. ברכת אותנו ואמרת מייד שצדק שנעשה באיחור אינו צדק. המשפט הזה נמשך שלוש שנים, אמרת והנה אפילו לא החל.
734 קצבת לכל צד שלושה חודשים להצעיד את עדיו ולהציג את הראיות. התביעה מחתה ואנחנו מחינו והתביעה הצביעה בתיאטרליות לעבר ערמה גדולה של ארגזים ופכרה ידיים ואמרה שבשום אופן, הזמן שהוקצב לה אינו מספיק וכיוצא בזה. נאנחת ואמרת : הבה נתחיל. ככה, בהגיון ארצי של פועל קשה יום, ניהלת את המשפט.
735 לא חדלת להזכיר לנו שמאחורי כל הנימוקים והפלפולים והמונחים יש אנשים, פוגעים ונפגעים, הרבה כאב והרבה חרדות. תמיד - בחיוך מבזיק, בעיניים שטמונה בהן ערמומיות מקחנית, בתנועת יד שכאילו ביקשה לבלום סחף משפטי, משקעים שאיימו לקבור את ההליך כולו - פרקת אותנו מהעמדת הפנים שלנו, ממשחק התפקידים.
736 בכלל הרבית לשאול. סיפרת לכולנו שבתך רכשה עבורך ספרים העוסקים בנושא הבורסה והשקעות בניירות ערך. לא היססת לחשוף את הבורות שלך. בהתחלה ייחסתי את הנכונות הזו להיות פגיע ללכידותה של האישיות שלך, ליושר, לתחושת עוצמה פנימית, שאינה מאוימת מהודאה בנחיתות זמנית בגזרה כזו או אחרת.
737 פוחד לטעות במשפט הזה שראית בו הזדמנות - אולי יחידה, ודאי ראשונה - להטביע חותם משפטי. פוחד להינזף על ידי בית משפט עליון, שעם דעותיו ונטייתו הפורמליסטית לא חיית בשלום גם ככה. נזיפה כזו, ידעת, הייתה מתפרשת ברבים כחוות דעת על יכולתך האינטלקטואלית המוגבלת. שאפת לפצות באמצעות ידע על המוגבלות הזו.
738 ריחמת עליך בדיוק בגלל שאתה קוללת בידיעה שתוכל רק לדדות ובדחף לדאות כמו נשר משפטי. בעיניים העצובות שלך הייתי הדרכון למשפטנות לבנה, נקייה, מוחנית, מסוקרת היטב, מציבת תקדימים. הייתי האשרה לאולמות בוהקים מניקיון, לספריות שקטות וממוזגות, לגדודי עוזרים מעילית הפקולטות למשפטים.
739 טעית ובלבלת בין הליכים שהם רשות במשפט אזרחי וחובה במשפט פלילי. למשל, ביקשת לכפות הצגת עדויות שניגבו ברשות לניירות ערך בכתב - מבלי לזמן את העדים להיחקר. התביעה - שחששה לגורל פסק הדין בערעור - נחלצה לסייע לך בעדינות, לא בבוטות מזלזלת. התובעת הפנתה אותך אל הסעיפים המתאימים, בלי לסתור את החלטותיך בגלוי.
740 במבוכה ניכרת החלטת החלטות חדשות ורשמת אותן בפרוטוקול. קבעת סדרה ארוכה של תאריכים עוקבים לשמיעת העדים. ביקשת מהצדדים להגיש מסמכים מסוימים בהסכמה, מבלי לזמן עדים להעיד עליהם. דחית בקשה להקליט את הדיונים (מאוחר יותר הסכמת). סיפרת בדיחה עממית על תרנגולת שהוקפאה במקרר ובה מטמון מטבעות מזויפים.
741 אני לא זוכר מה הייתה הבדיחה אבל אני זוכר את הרושם הכבד שהותירה בי : לא היית השופט המתאים לטפל בפרשה המורכבת הזו. כשהסתיימה הישיבה הראשונה ניכרו בך המתח ואותות התפרקותו. נשענת לאחור, כאילו סיימת לשחק תפקיד מתיש ושוחחת עם העורך דין שלנו על מקרה אחר שבו דנת ושבו הוא ייצג לקוחות אחרים.
742 מדובר היה בגניבת מכוניות בהיקף נרחב. בשולחן התביעה ישבה מגישת טלוויזיה פופולרית שסיימה את לימודי המשפטים שלה והתמחתה בפרקליטות המחוז. היא התבוננה בך מרותקת ואני שאלתי את עצמי אם אינה לומדת אותך, את המניירות, את העוויתות שלך, את העוויות הפנים, את הידיים גדושות ההבעה - לצורך תפקיד עתידי כלשהו.
743 לצאת ברווח מזיכוי אין המדינה יכולה ומשעה שהוגש כתב אישום אין למדינה כלל ועיקר עניין בצדק או באמת. יש לה עניין בירוקרטי לחלוטין, סטטיסטי ועקר בהוכחת אשמה, אשמה כלשהי ובלבד שתירשם תוצאה חיובית מבחינת המאמצים והמשאבים שהושקעו. הפיתוי לשקר, לאיים, לסלף ולעוות עצום. האינטרס המושקע בכתב התביעה הוא ארגוני.
744 אלא שבלילה שלפני מתן עדותו, הגיעו אליו נציגי התביעה ומסרו בידיו כתב אישום שהתייחס לעבירות שביצע לכאורה שמונה שנים לפני כן. בכך תייגו אותו והפכו אותו מעד אמין ומחוסר פניות - למי שיש לו מה להפסיד או להרוויח ממתן עדות כזו או אחרת ולמי שלכאורה ביצע גם הוא עבירות זהות לאלו שלנו.
745 בפניך קבלתי על כך שהתביעה איימה על העד, הטרידה אותו והפחידה אותו במעשיה. גיחכת במבוכה ונעת בחוסר נוחות על המושב. אחר כך נזפת בי ברכות באמצעות העורך דין שלי. לא יעלה על הדעת, אמרת, שתביעה בישראל תעשה כדבר הזה. אלה משרתי ציבור אלמונים ששכרם, המשולם מקופת הציבור, זעום והם עושים בשליחות.
746 אין להטריד אותם ולאיים עליהם כפי שאני עושה (פניתי אז גם ליועץ המשפטי לממשלה שהתחמק מלחקור את העניין בעצמו). ראית בעין לא יפה את מעשיי. כל זה אמרת בטון לא מתנשא ולא מתלהם. להפך, היית חם ואבהי. אבל היית גם חד משמעי בדחייתך את טענותיי. לא יעלה כדבר הזה על הדעת - ומה שלא עולה על הדעת אינו יכול לקרות.
747 אני זוכר שישבתי כל הספסל הקשה בבית המשפט הקר שלך וחשבתי כמה אמונה יש לך בטוב הבסיסי בלבו של כל אדם, כמה אתה ילד. לא חשבתי אז וגם איני חושב כיום שהעמדת פנים או שהתחסדת. כמה אתה רציונליסט וליברל, אולי בלי להכיר את המילים האלה אלא היכרות רופפת ושטחית, כדרך שמכירים שכן רחוק.
748 יכול להיות שבלי האמונות הטפלות האלה אי אפשר להיות שופט. יכול להיות ששופט מוכרח לעשות אידיאליזציה של העולם כדי לדון אותו לכפות חובה וזכות. יכול להיות שאדם שאינו עיוור צבעים, שמבחין בדקויות, ששטוף בלבטים, שנכווה מסתירות - אינו כשיר לשמש שופט. בעולם שלך מי שאינו שופט - הוא נאשם.
749 לפעמים היית מתפרץ וזועק - זו לא פראזה, ממש זועק. כך בכל פעם שנתקלת באי צדק בולט, בנסיבות אישיות קשות מאוד, בהר שהיה על הדין שלך לנקוב. משפחות הרוסות, זנות, סמים, פיגור שכלי, חינוך חלקי, אנלפבתיות - כל הגלריה של אנושיות חלקית עברה לפניך ובכל פעם הזדעקת כאילו הייתה זו הפעם הראשונה.
750 בסתר התחלתי לאהוב אותך בשל הפשטות שבה המשכת להיות אנושי למרות הכל. לא השופטים ולא הנאשמים הצליחו לקלקל אותך. מתחת לציפוי התרבותי המאוד דק היית אתה, שלם בגלל המוגבלות שלך, ישר בגלל הפחדים שלך, בעל חוש צדק מפותח בגלל ההכרה שהוטמעה בך שכולנו, מתחת למדים ולבגדים, דומים, בני אדם.
751 אל אלוף במילואים פנית בתערובת של יראת כבוד והכרת חוב עם השתאות אל נוכח מה שתפסת כטיפשות וליקויים מפליגים בשיפוט ובשיקול הדעת. איך - שאלת, בקומפולסיביות, חזור ושאול, מבלי להמתין לתשובה - איך נתן את כל רכושו ועתידו ביד אנשים כמונו, הנאשמים, איך לא חילק את הביצים בין כמה סלים.
752 כולנו בני אדם. עליי כתבת בפסק הדין שאני בעל כאריזמה אינטלקטואלית ושנפלתי במלכודות שטמנתי לעצמי בפיקחותי. לא ראית סתירה בקביעות האלה. אם אני פיקח - כיצד טמנתי לעצמי מלכודות ? אם יש לי כאריזמה אינטלקטואלית - כיצד כשלה במקום שבו אין דבר משכנע יותר מכאריזמה כזו ? לא הבנת אותי.
753 למה אני הופך אותך לאויב שלי, יוצר בך אנטגוניזם על ידי הפגנת העליונות שלי, כשאני חולק עליך בפומבי ומתקן אותך בלי הפסקה ? בהדרגה איבדת את היכולת להקשיב לצד של ההגנה. בכך מילאת באופן מושלם את התפקיד שהטלתי עליך : הורה קפריזי, לא צודק, מסוכן וצבוע. מי שמעמיד פנים שהוא עושה משפט ולמעשה עושה משפח.
754 ככל שהפכת לחסר מנוח, נע על המושב שלך בהפגנתיות, לעיתים אוטם את אוזניך ותמיד מכווץ את פניך בייאוש מופגן – ככל שהרבית לנזוף בנו על בזבוז זמנו של בית המשפט (שהרי האשמה כבר ברורה וידועה לכל, ודאי לנו, ודאי לך) – כך גברה התלות שלי בך. רציתי עוד, מזוכיזם משפטי שפרץ מתוכי אחרי שנים של ציפייה.
755 רק חוסר צדק יכול לאזן אי צדק ורק כעס מוצדק שקול לזעם צודק. שקלתי לכתוב מכתב לעיתונות ולספר לה שאני נוכל ופושע. אבל ידעתי, שיראו בכך עוד מעשה של תמהוני, משהו לא מזיק, אפילו משעשע, במיוחד בחום הארצישראלי. לא ! היציאה שלי מהבמה – כמו הכניסה אליה – חייבת להיות גרנדיוזית ומאושרת על ידי מבקר אובייקטיבי.
756 מישהו כמוך – מצויד בכל הסמכות ולכאורה בכל הכישורים – חייב לומר עליי שאני מרושע וראוי לעונש. העובדה שאתה כל כך מוגבל רק תרמה לאפקט הכללי של תדהמה, רתיעה וסלידה שהפגנת בפסק הדין שלך. אתה ייצגת את האדם הפשוט שנתקל במישהו כמוני, חיזר מכוכב לכת אחר ורחוק, שסלעיו הם רשע מזוכך וממוצק.
757 מה שלא הבנת זה שאתה כלי בידיי, חלק מתסריט שנכתב לפני הרבה שנים. שלא כמו קפקא, לא אני נזקקתי לגישה לחוק – החוק נזקק לגישה אליי. שלא כמו קפקא, אני, שומר הסף, פתחתי את השער. פתחתי אותו לך ולתביעה ומאוחר יותר לשירות בתי הסוהר כי אתם ייצגתם את העונש האולטימטיבי לאשמה האולטימטיבית שבה נשאתי.
758 בדרך הטבע, התנגחנו הרבה. הרגשת מאויים. הייתי צעיר ממך, חכם ממך, שחצן ולא נראיתי כמי ששורה עליו אימת הדין. להפך, שרתה עליי חדוות הדין. לאדם כמוני, גזר הדין היה אקט של שחרור. הכלא אינו אלא ביטוי חיצוני, מובנה, ממושטר, לתהליך שממאיר בפנים. נאשם כמוני מרצה עונש מאסר שנים לפני שהגדרות סוגרות עליו.
759 אין משפט מונוטוני כמו שאין חיים מונוטוניים. תמיד יש עד שנוגע ללב, נאשם שזועק לחפותו, שופט שנרדם באמצע עדות מכרעת, קצרנית שמדפיסה בשגיאות כתיב, או מסלפת את הנאמר. אז נכמרים לבבות, נפכרות ידיים, נמחות דמעות, מתרחבים אישונים ונחיריים וריח הציד עולה באולם כמו אד דק מספסלי הקהל.
760 כאילו לא היה בשפת היום יום די כדי לתאר את מה שעבר עליו במחיצתנו. אתה זוכר את עי"ן, שעלה אל הדוכן מדוד, שקול, הוגן ותיאר במילים קרות וחותכות את חורבנו ההדרגתי. אם שכחת את שני אלה, אולי אתה זוכר את שי"ן, האירוני, המכה על טיפשותו, המתוודה במבול פרטים אינטימיים מביכים על דוכן העדים.
761 כל הזמן השווית – בפרהסיה – בין משכורתך למה שהעדים הפסידו ובין עלות אחזקת אביך בבית אבות (שלא יכולת להרשות לעצמך) לבין הרווחים שעשינו אנחנו, הנאשמים, ביממת מסחר אחת, על גבם של העדים. הפער הזה הציק לך, בעיניך זו בדיוק הייתה שאלת הצדק המכרעת במשפט הזה. לא מי גנב ממי ואפילו לא כיצד.
762 בהדרגה, המשפט הפך לאינטימי ולחודרני יותר ויותר. כשעוסקים במניעים האנושיים הבסיסיים – תאוות בצע, חרדה, חיפוש אחר אהבה, מזויפת ככל שתהיה – אי אפשר להימנע מזה. שיחקת את מי שנרתע מלפגוע ברגשות, מי שחרד שלא לחדור לקודשים פרטיים, מי שנזהר להבדיל בין קודש לחול ובין טפל ועיקר. אבל באמת נהנית הנאה מציצנית.
763 ככה, חשבתי לעצמי, מרסנים חיה מסוכנת, נחש, למשל. לעדי ההגנה האזנת בשיממון מופגן ותוך הצצות בלתי פוסקות בשעון המיושן שלך, מחוגים, לוח ספרות צהוב מזוקן, שרשרת מתכת מוריקה. פעמים איבדת את השליטה בעצמך ופשוט סיימת את העדות ועודה באיבה. התביעה התמוגגה. נזפת בעורך דין שלנו על שגזל את זמנו של בית המשפט.
764 אנחנו ידענו שהמשפט אבוד אבל גם ידענו שאנחנו אשמים ולא העזנו לבקש לפסול אותך. היינו תלויים ברחמיך (ואני הייתי תלוי בזעמך). ככה, ישיבה אחרי ישיבה, עד אחרי עד, מסמך אחרי מסמך, פלפול ועוד פלפול, התנהל המשפט עד לסופו. בישיבה האחרונה לא הגיע אחד העדים שלנו ואנחנו ויתרנו על העדתו, לפי בקשתך.
765 קצת חלוקת נטל האשמה. הרבה התנצחות קדורנית עם טענות שלי, הרבה שמחה לאידי כשאני (לדעתך) טועה. פסק דין קטנוני ורע לב, משולל כל הבנה של החומר. הצלחתי. הגשתי לך את הנימוקים להקלה בגזר הדין. הגשתי לך אותם בתיקי מסמכים מהודרים, מודפסים על נייר משרדי יקר בגרסה האחרונה של מעבד תמלילים ממוחשב.
766 כשנתתי לך את עותק הנימוקים להקלה בעונש, הרביתי להתבדח ונראיתי כמי שלחלוטין אינו מעוניין בתוצאות הבקשה. זה היה עוד תרגיל בבית הספר למשפטים : מה משקלם של נימוקים כאלה בהתחשב בנסיבות של משפט כזה ? האריתמטיקה של שקלול העונש. את גזר הדין נתת בסיומו של יום דיונים ארוך בתיקים פליליים אחרים.
767 תחושת רווחה גדולה. בבת אחת הסתיימו שני המשפטים, החיצוני וזה הפנימי. הרגשתי קל, כל יכול, בעל עתיד. כמעט עמדתי ממקומי ויצאתי במחול קצר, כמעט קראתי בשמחה אל מישהו. במקום זה, חייכתי חיוך רחב ואספתי ניירות בענייניות אל תיק המנהלים שלי. עוד משא ומתן נגמר בכישלון. שוב הייתי חזק בתיאוריה ודל במעשה.
768 שוב נענשתי, עוררתי שופט שלא היה לו אתי דבר וחצי דבר לשנוא אותי, נקבע שאני אשם. אישוש חיצוני לכל מה שתמיד הרגשתי בחוש ולא יכולתי להוכיח. עכשיו זכיתי מן ההפקר : פסק דין שתמיד אוכל לנופף בו. אני מרושע, אני מסוכן, אני רע, אני ראוי להיענש, רק מחמת הנסיבות אני מקבל עונש כל כך קל.
769 הודיתי לך בקול רם – כמו שעשו הפרקליטים – ואתה לטשת בי עיניים. לא היה בהן תיעוב, רק כעס מעורב בסלידה קלה, כמו למראה גווייה טרייה. אחר כך קמת ובלי לומר מילה נוספת, הפנית אלינו ואל כל המשפט הזה גב ונכנסת ללשכה שלך. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. היית חלק כל כך אינטגרלי מחיי.
770 היא אגרה במסירות ובדקדקנות את כל הטעויות המגוחכות שלך – והיו הרבה כאלה. היא נצמדה בעלוקתיות אל כל אמרה שלך, אל כל חיווי דעה, אל כל קביעה בלתי הוגנת, או לא מבוססת – והיו רבות כאלה. היא שנאה אותך ופחדה לשנוא אותך. אני חשבתי עליך כי חשבתי על עצמי. עניינת אותי כתופעה. ייצגת את החוק, את הענישה.
771 היית חלק ממני הרבה לפני שהכרתי אותך. אולי מסיבה זו, היה לי מוזר לערער על פסק הדין שלך. הסכמתי לגמרי עם מסקנותיך, נהניתי מהזעזוע שחשת, הרגשתי שענשת אותי במידה (כלומר, מעבר למגיע לי) – הפכת אותי לקורבן, לא יכולתי לבקש יותר מזה. הערעור בבית המשפט העליון היה רפלקס, עווית משפטית, ניעור כתף, טיק בפנים.
772 לא משהו שהאמנתי בו. פסק הדין שלך אומץ וזכית למחמאות. שמחתי עבורך. אחרי שנים של השפלות, זה הגיע לך, לעלות כיתה, לקבוע תקדים, להיות מצוטט. עד כדי כך הזדהיתי אתך שאני עצמי נעלמתי, התאדיתי, התאיינתי. חוטא, מעניש, בעלי סמכויות האכיפה והעונש כולם התבלבלו בי. בכלא לא חשבתי עליך כמעט בכלל.
773 הדמות שלך הלכה והתרחקה, סדרת תווים שחומים, מסגרת משקפיים, עיניים עצובות, פה מכווץ. אחר כך אפילו זה לא. לעיתונות אמרתי שהיית שופט הוגן כי זכרתי את פסק הדין שאני גזרתי על עצמי באמצעותך. נראה לי שניהלת את המשפט במרץ הראוי, תוך השקעה ניכרת של משאבים אישיים, תוך השפלות בלתי פוסקות מכל המעורבים.
774 נראה לי שעמדת היטב בשליחות שלך אל העולם הזר הזה, בין כוכבים, באוקיינוס של מלל סתום ומסמכים גדושים והטעיות מכוונות ומקריות. נראה לי שחרצת גזר דין נכון מתוך אינטואיציה משפטית ששאבה מניסיון של עשרות שנים במסדרונות המעופשים, העבשים של המקום הזה. אז לא יכולתי להתלונן, להפך. גמלתי לך חלקית במחמאות שלי.
775 נאשם שמחמיא לשופט, כביכול הוא עליון עליו, כביכול כשיר לאמוד את הביצועים שלו, מין זן עדיף אינטלקטואלית שאומד בחיבה ובהערכה את הישגיו של זן נחות ממנו. אך גם הודיתי לך באמת. רציתי שתדע שאני מעריך את מה שעשית למעני, שאני מודה לך ששלפת אותי, בכוחות אחרונים, מהמערבולת הקשה שבה הייתי.
776 בכלא פגשתי, בפעם הראשונה, את עצמי. שם הכרנו, אני ואני. על זה אני חייב לך את עצמי ולא פחות מזה. כשהשתחררתי, באתי אליך ובידי מכתב תודה. בסוף החלטתי לא למסור לך. לא היית מבין. היית מאמין שאני מנסה להמעיט אותך בשנית, שזה תעלול זול, גרוע מזה, משהו מתוחכם, שנשגב מהבנתך לאן הוא מוביל.
777 היית הופך בנייר הזה והופך בו ולא מוצא דבר מלבד ציניות רעה והרי לא זה מה שהתכוונתי לומר לך. הגשתי בקשה לבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ ואת הערבויות שהתבקשתי להפקיד עם מאסרי. הפקידה שלך במזכירות הפלילית עלתה אליך ושבה אחרי דקות ספורות. חתמת על הבקשות שלי בקשת רחבה והוספת כמה מילים לזרז את התהליך.
778 מילאתי את הפה במים, מבקש לשטוף אותו משרידי הארוחה הסינית של אמש. כשפלטתי אותם לכיור, יצאו מדממים וזלגו בצמיגות לאורך הדפנות הלבנות. זה קרה רק פעם אחת (כששוב מילאתי מים ופלטתי, יצאו מפי צלולים). זמן מה עמדתי בחשיכה ואחר כך חזרתי לישון. בבוקר, כשקמתי, דבקו כתמים קרושים באריחי החרסינה המתכלים.
779 אני נבחתי פקודות בגרמנית וכולם טפחו בגאווה על סרטי זרוע מנייר. היתה גאוות יחידה, היו סמלי יחידה, צלבים ונשרים, מצעדים ומקצבים, מסדרי נוכחות שמיים, חצי שעה לפני הדבר האמיתי. אני הייתי האידיאולוג, ההיסטוריון, מורה הדרך, האנציקלופדיה. אחרים היו המפקדים, שיזמו מאבקי כוח והשתתפו בהם.
780 רמי מיהר אחריו בלהיטות. "תחזיק אותו שלא יברח, הבן זנונים" - צווח אלברט. שמעתי חריקות חלודות של המיטה, את רמי מקלל בחרישיות, את הצחוק הצרוד שלו ואחר כך דממה. שי לא השמיע קול. אלברט יצא מהחדר בעיניים מצועפות, ידו תחובה בחגורת מכנסיו. הוא התעלם ממני, הלך לאורך המסדרון וירד במדרגות.
781 חמש דקות לפני כן, התקשר בטלפון חוגה מוכתם, שחלקיו נאחזו זה בזה בסרטי הדבקה. הוא התקשה לדבר, אבל מי שהאזינה לו - לשעבר מעריצה - ידעה שתמיד התקשה לדבר. בחוסר רצון ותוך האנחות שנועדה להשמע (בטרם השיבה את השפופרת שלה לעריסתה), הסכימה לבוא אליו. היא לא הופתעה כשפגשה שם עוד אנשים שאליהם התקשר.
782 זה היה הסגנון שלו, למות ככה. התאמצו להוציא את הגופה הקשויה דרך הדלת הצרה ואחר כך דרדרו אותה במורד המדרגות (לא היתה שם מעלית). יד ימין שלו, מוכתמת בדיו, נחבטה בכתלים, שירוק של בית חולים נפרד מהם, יריעות יריעות. בסוף נח על המדרגה האחרונה, עובר גדול, בעל שיער שחור, שופע ואף נשרי.
783 ברדיו הודיעו מספר פעמים שנפטר ולמחרת הופיעו בעיתונים הספדים ארכניים. כולם ניסו להיות מאוד מאוזנים ולהסתיר את הסלידה מהאיש, מחייו ומחלק גדול של יצירתו. כולם אמרו שהיו חברים קרובים שלו וסיפרו אנקדוטות מנוכרות. העירייה ארגנה טקס לזכרו באולם "בית הסופרים" והזמינה את הציבור לבוא.
784 בשבועיים שקדמו לטקס, שרה בלי הפסקה. דני התקשר אליי. לפני שנים, כשהיה נער מתבגר, הופיע עם המשורר בתוכנית טלוויזיה. אחר כך דיברו עד אור הבוקר ואחר כך לא נפרדו עוד. דני הפך לנושא כלים שלו. בגלל שדני הוא מה שהוא, הפך למעריץ - ובגלל שהוא מה שהוא חדל להעריץ את המשורר ומאז לא התראו.
785 חזר וסיפר לי את מה שכבר ידעתי על איך שנפגשו, איך העריץ את כושר ההמצאה שלו, את חוצפתו, את שליטתו בשפה. על איך שהכל נגמר ביניהם. "אני לא בא לטקס המזוייף הזה" - אפילו דברים קשים דני אומר בקול מדוד. בערב הלכנו לטקס. אשה בעלת עיניים אנורקטיות השוותה את ההזמנה שבידינו לרשימה מודפסת.
786 הגרושה צעדה כלפיה, ידיה פשוטות לפנים, בתנועה של הרגעה, אבל התחרטה ועלתה על הבמה ברשרוש שמלה שחורה. היא הבטיחה לשמר את מורשתו של המשורר ולפרסם מהדורה של כל כתביו, בין שראו אור ובין שנותרו בכתבי יד. הקול שלה היה יציב והתנועות שלה בטוחות, אבל היא לא נראתה כמי שנהנית מהמעמד.
787 הבן שלה ושלו נצמד אליה, מביט באדישות בנו ובתפאורה. כפי שעלה, כך ירד, בצייתנות, בלי סימן אחד של כאב. אז שרה נעמי את השירים שלו בקול שופע. היא נראתה כל כך בודדה, הרשמקול מאחוריה, מיקרופון רזה בין שתי ידיה הרועדות. רק כשסיימה, גיליתי, שאינני נושם ושקימטתי את גליונות התווים שלה.
788 בדרך מהבמה אליי, העיפה נעמי באם מבט חיישני וזו התרוממה ממקומה, חיבקה אותה בחום והחמיאה לה מאוד. הערב הסתיים וכולם הלכו. אימו של המשורר קרטעה בין אחרוני המוזמנים, אבודה ושאלה איך לחזור ולא אמרה לאן. אף אחד לא שעה אליה. כולם היו טרודים בלהחליף כתובות, בלהשוות רשמים, בלבכות את המשורר ואת עצמם.
789 באמת הכרתי אותו. לא כמו שמכירים חבר, אולי, אך בודאי יותר משהכירוהו אחרים. פעם ביקרתי אצלו בדירה שבלתה, מחסן של קרעי ספרים, מיטת סוכנות מאובקת ומכונת כתיבה שאותיותיה מחוקות. הצעתי לה לנסוע איתנו והיא הסכימה באנחת הרווחה המשותפת לילדים ולזקנים. נעמי נהגה במכונית ואני האזנתי לדבריה של אימו של המשורר.
790 לא דיברנו, נעמי ואני, על הערב הזה, גם לא הלכנו לבקר את אימו של המשורר. לפעמים רצינו לבקר אותה וביום שבת אחד אמרנו כבר לטפס ברגל אל בית האבות שלה. במקום זה נסענו ל"אבולעפיה" ביפו וקנינו שם שקית גדולה של סמבוסקים חמים וממולאים בביצים קשות ובגבינה לבנה. ככה, זה בצד זה, חיינו, נעמי ואני.
791 כתבנו מספרים ומחקנו מספרים וכל הזמן הסתרנו פיהוקים בגב היד והערנו אחד את השני. לפעמים בהינו במסכים ריקים במשך ימים. כל המספרים שם לא אמרו לנו דבר. לפעמים – לגמרי לא ברור מאין באו ולאן הם הלכו – לקוחות התייפחו במשרדים שלנו. בהם הבטנו בעניין מסויג, הם היו כמו רכס בא.ק.ג. המת שלנו.
792 אני עומד בחדר האמבטיה הצר, נשען על הכיור והקור השישי שלו מצמרר אותי. בכל זאת, אני לא זז ממנו. היא מאחורי וילון המקלחת הקצר מדי (בכל פעם אני גוזר ממנו חלק שלולאותיו נקרעו), הגוף הגדול והמשיי שלה מטיח בי מים וסבון. אני מוחה אותם בכף ידי ומנגב אותה על מכנסי השינה הקרועים מעט שלי.
793 כשביקשתי לאסוף מהשולחן את פיסות הנייר הממורטטות שהבאתי אתי, הוא הניח יד לחה על היד שלי והסיר אותה מהשולחן בעדינות. "זה חומר ראיות" - אמר ורק אז הבנתי ששוב הסתבכתי. חודשיים קודם לכן התגייסתי לצבא. הייתי שמן, לבן וממושקף. אבל כבר כתבתי בעיתון מקומי וכבר הכרתי כמה אנשים מפורסמים.
794 ידעתי רק שאזהה הזדמנויות כשאראה אותן ושלא ארפה מהן. וכך היה. בלילה אחד, בטירונות הלא קרבית שלי, העירו אותנו משנתנו. קצינים אדומי עיניים הצמידו תגים של יחידה קרבית לכתפינו ואמרו לנו לטפס למשאיות פעורות אחוריים, עם כל הציוד שלנו. המתנו שם, על מושבי עץ מלווחים ומחורצים, שדורות של חיילים חרטו בהם שמות.
795 הזמן עבר ויריעת לילה מכוכבת הוסטה וחשפה שמש, שדיממה בין הרים שקטים, חורשי רעה. מדי פעם עבר רועה עם עדר של כבשים מדנדנות, או שענף של עץ זית היכה בברזנט המצולק של המשאית. עצרנו ליד מבנה מאבנים ירושלמיות. משאיות באו ופרקו בחצר חיילים וחיילים עלו על משאיות אחרות והפליגו בהן משם.
796 מכשירי קשר צרצרו בחשיבות בג'יפים ריקים ופקידים ופקידות עמוסים בתיקי ניירת נבלעו בכניסתו האפלה של המבנה. דגל התכנס אל עצמו וסירב להתנופף מגג הבית. מחלונות מוארכים נשקפה ציה משרדית מוכרת, מנומרת בגבות משורבטים של קלסרים. ניאון חיוורייני הקפיא את התמונה הראדשונית הזו בדמיוני.
797 כשגבי מופנה אל החוץ ופניי לאפלה במשאית, גיששתי ברגליי אחר שלב בסולם מתכת זעיר שלא הגיע עד הקרקע. מישהו משך אותי, בנחרה של חוסר סבלנות ואני טבלתי בחצץ ובבוץ. אחריי הטילו את תרמיל הברזנט הענק, שבו ארזתי יותר ספרים וכלי כתיבה מאשר בגדים. באחד הג'יפים הדליק מישהו את הרדיו ושיר פופולרי הסתלסל.
798 מישהו הביא מיחם ובו משקעי קפה שחור, מישהו כיוון רדיו טרנזיסטור לקלוט מוזיקה ערבית. אחדים פרשו שקי שינה, או שמיכה צבאית מצמר ונרדמו עליהן בתנוחות עובריות. אני חשבתי על ההשפלה שבחצץ ושזו בעצם הרפתקה שאני חייב לתעד. כך ניחמתי את עצמי באמירה שכל מה שקורה לי הוא חומר גלם ולכן חשוב.
799 יש לנו גיבוי מלמעלה, "מהכי למעלה" - סיים בחצי קריצה ובחצי גיחוך. החזה שלו נמתח כשרמז כך שיש לו מהלכים בהכי למעלה. היינו הקהל הלא נכון, אבל ידעתי שעדיף קהל כלשהו על העדר קהל. בחוץ המתינו אפסנאים גסי חיטובים והטילו בנו אלות מעץ ונשק משומן. חתמנו על טופס מרוכז וחגרנו את חגור הקרב.
800 בצבא התאמנו רק בשני סוגי רובים וגם אלו היו אימונים מוגבלים מאוד. עכשיו כיתפתי רובה ארוך ממידותיי שהטלטל ונקש באבנים. ירדנו בשביל צר מאוד שהתפתל עד אל בתי האבן הקיצוניים. חצינו ערוגות של גידולים חקלאיים קשורים בחוטים אל סמוכות. לא אמרנו מילה, שי ואני. היינו שרויים בצלילות הדעת הבאה משכרון של עייפות.
801 בחצר אחד הבתים, עמד תושב מקומי והביט בנו ברחמים. הוא סלסל קצה של שפם לחיים וחשבתי שאולי הוא מאותת למישהו ואחר כך חשבתי שאני בטח לא שפוי. כשעברנו ליד הגדר שלו, הוא בירך אותנו לשלום בקול גדול. שי, שלמד ערבית, החזיר לו ברכה ובאותה הנשימה הורה לו להכנס הביתה. הערבי נד בראשו לשלילה והצביע השמיימה.
802 שי ואני הקפנו את הבית וניפצנו באלות שלנו חלון. הזגוגית רק נסדקה וסירבה להתנפץ. שי תלש בזעם וילון מלמלה לבן שכיסה על החלון ושב והיכה בפראות בזגוגית. אז הבחנו שנינו בנערה ששכבה במיטה, עירומה והביטה בנו בעיניים קרועות. היה לה חזה לבן וכבד, מרושת ורידים ירוקים והפטמות שלה הזדקפו מפחד ומקור.
803 זה היה מקום מבודד ואנחנו היינו מאוד שונים מהם. סיפרתי לשי שלימדתי עולים מגרוזיה לקרוא ולכתוב בעברית. בתמורה לימדו אותי אותיות קיריליות. אלמד אותו לכתוב קירילית ובאותיות האלה נכתוב מילים עבריות. שי שלף יומן קטן בכריכה שחורה ואני כתבתי בו באותיות עכבישיות את התאריך ואת מה שאירע באותו הבוקר.
804 ברשמיות סגר שי את היומן, השחיל אותו בכריכת פלסטיק מחורצת וטמן אותו בכיס בחולצת מדים רפויה, גדולה עליו בכמה מידות. ככה, כשאני מתאפק שלא לצחוק ושי נפוח מתחושת שליחות, ירדנו בשביל, בין כבשים מדנדנות, אל שקיעה כתומה. הערבי עמד בפתח הבית והמתין, כאילו ציפה לנו ואולי, אכן, ציפה לנו.
805 בהלה לבנה פשתה בפניו. הוא ירה בשי צרור משפטים, שחלקם תחינה והפצרה וחלקם קשיחות של מי שמשוכנע בצדקתו. אבל שי משך בכתפיו ופשט ידיים גרומות לצדדים. הערבי נכנס לביתו וטרק אחריו דלת עץ ירוקה וחורקת. שי הביט בה כמהופנט. כעבור מספר דקות נפתחה הדלת וממנה הגיח הערבי, שחוח, בגלבייה לבנה, פשוטה.
806 שי פנה אל הערבי ושאל משהו וזה ענה בשלילה. בקול חמור הזהיר אותו שי והערבי התעקש. שי ויתר, סידר אותנו בשיירה קטנה, אני בסוף וטיפסנו אל המבנה בראש גבעה קטנה, בקצה השביל. שם, בפתח המבנה, רגליו פשוקות, ידיו נתמכות במותניו ופרקיהן מלבינים בזעם - עמד הסמל ורשף בעיניו לעבר הערבי.
807 דוקא השליטה המופגנת בעוצמת הקול היא שהחדירה איום בקללה השגרתית הזו. אפילו הערבי נרעד. בקולניות מודגשת אגר המפקד רוק סמיך בפיו, ערבל אותו והטיחו בפניו של הערבי בסילון מצהיב. הרוק ניגר ממצחו אל תוך עיניו והערבי הרים את ידו לקנח את המסה הצורבת. התנועה הזו הקטנה חוללה במפקד שינוי מופלג.
808 ידו של הערבי נתלתה מכתפו בזווית מוזרה ושי שאל את המפקד מה לעשות. זה נחר לעברו, אמר שישלח את החובש ונעלם. לא נפרדתי משי. בחדר האוכל המתנו שעות, עומדים כולנו, עד שהגיע בחור דק גזרה, משופם וחובש כיפה לבחון את זרועו של הערבי. הוא צקצק בלשונו בהומור, משך בזרוע בחוזקה וקיבע אותה - והכל בתנועה אחת.
809 הערבי צרח והזיע זיעה לבנונית, כמו חלב. הצרחה שלו הדהדה בכל המבנה ושבה אלינו מותשת ומעוותת. אשתו קרסה אל ספסל מאורך וטמנה את פניה בין שתי כפות ידיים ארוזות בעור קמוט. בתו פיסלה מתוך הכאב והאימה תנוחה של הקשבה למשהו שמעבר, עיניבה רחוקות. החובש הלך וכולנו התיישבנו, כמו על פי אות.
810 סנטרו של העקרבי רטט ובתו בכתה באלם, בלי לקנח את הדמעות, חוטים שקופים-כסופים נמתחים מאפה. בקול דק החל הערבי לצטט מן הקוראן בערבית נמלצת, מתנגנת. הוא עצם את עיניוו והבליט זיפי זקן בן יום בהטייה עיקשת של כל פניו אל מקור האור הקלוש שבתקרת החדר. הפסוקים נתמלטו מפיו תכופים, דחוסים, גרוניים.
811 גם כשהמפקד צרח "מספיק" הוא לא חדל. להיפך, קולו הלך והתגבר, הדהד והשתבר בחדר האוכל המכוער, עד שהמפקד סב על עקביו בזעם ויצא. דממה שבירה השתררה ושי התנודד מרגל אל רגל במבוכה. הערבי הגניב אליו מבט ושב והשפיל אל הרצפה. הבת ישבה ליד אימה, ידיה חובקות את כתפי האם, העטויות רדיד סרוג, עב לולאות.
812 אל המתווה הזה של אור וצל פלש המפקד, מלווה בשני טוראים גסים. הדלת התנודדה על ציריה מעוצמת הדיפתה ושני החיילים אחזו בבתי שחיו של הערבי וגררו אותו, הולך ומחצה ונשרך למחצה, אל מחוץ לחדר. נאקה פצועה נתמלטה מן האם וגופה נשבר על ציר והתקפל לשניים. הבת הרימה פנים שטופי דמע ונעצה במפקד מבט ממרה.
813 על השולחן, רגליו משוכלות, ישב הערבי, עיניו דחוקות למעלה, חושפות את לובנן, גרונו משורג גידים דמויי כבלים ופיו גדוש מחית כתומה. מדי פעם גחן אליו אחד החיילים ודחס את המחית בכוח אל גרונו בכף גדולה. אחר דלה מנה נוספת מפחית ריבה כבירת ממדים ודחס גם אותה אל הקרע המדמם שהיה פי הערבי.
814 הערבי חיקה תנועה או שתיים של לעיסה וחדל. המפקד חבט בבטנו באלה והערבי קרס והקיא את בלעו בחיק המפקד. שתיקה השתררה ואפילו החיילים נראו מפוחדים. המפקד הביט, לא מאמין, בריבה המעוכלת למחצה, המעורבת בדם ורוק, שניגרה על מדיו וניקוותה סביב למבושיו. בחילה עיוותה את פניו למסכה זועמת.
815 לפתע זינק ממקומו והשכיב את הערבי על השולחן, דוחק בשתי כתפיו. אחר כך נטל מלוא החופניים ריבה בשתי ידיו ודחס אתה לנחיריו של הערבי ואל פיו ושוב ועוד מנה, בידיו ובכף, דוחק את אצבעותיו אל הנחיריים הקרועים, אל השפתיים המרוטשות. הערבי נאבק לנשום פעמים מספר, חזהו התנפח והלך ולפתע חדל.
816 המפקד רכן מעל הערבי כאומר להנשימו. באצבעות גסות תלש פיסות ריבה קרושה מתוך גרונו של הערבי ומנחיריו וסטר לו, אבל הערבי כבר לא הגיב. המפקד אחז בכתפיו ובצווארו וטלטל אותו כטלטל בובת סמרטוטים. נדרשו שניים מהחסונים שבחיילים כדי לנתק אותו מעם גופת הערבי ולהושיב אותו בפינת החדר, צפוד ורוטט לחילופין.
817 לשמע החרוז הזה, פרץ בצחוק בלתי מרוסן ואני אחריו, אוחז בבטני ומתפלש באבק ובבוץ שעל רצפת התצפית. באותו הלילה הגיעו מפקדים בכירים ופוליטיקאים אל המקום, קיבלו דיווחים ממושכים ומתפתלים והורו לכולנו להתעלם מכל מה שראינו ולהמשיך בעבודה. למחרת בבוקר, פורקה היחידה הקטנה שלנו וכל אחד מאיתנו סופח ליחידה אחרת.
818 האשמתי את כולם : מפקדים ישירים, פחות ישירים ומאוד לא ישירים, עד אלוף הפיקוד שהורה לנו לבצע את המעשים האולם באותו אולם בלילה הראשון. בימים ובלילות שבאו לאחר מכן, כששכבתי ער מפחד נקמתם של אלה שאותם הסגרתי, הקרנתי, באולם שבדמיוני, סרטים תיעודיים קצרים ממהלכו העתידי של המשפט.
819 הבחנתי בציפוי הפלסטיק המתקלף מהקירות ובטינופת השחורה שהצטברה על המדרגות במעטה שמנוני וחלקלק. פתאום נשמתי אוויר מעופש. מישהו ניסה לאחוז בידי ואני הרמתי את עיניי. לצידי עמד מפקד יחידת התצפית, הסמל. ידיו היו נתונות באזיקים והוא היה מגודל זקן. עיניו נפערו כלפיי מבעד לרשת דק'יקה של נימים אדומות.
820 נהם של ים זועף מכה בשנינו דרך הקיר הזה ויש בהמיה הקשה הזו משהו מרגיע, מהילדות שלנו. הוא נבוך. העיניים שלו מושפלות אל פחית ריקה שהוא מאגרף ביד גסת מתווה, לוחץ ומשחרר אותה בצליל נקישה מתכתי. מאחורינו מתנהלת שיחה מהוסה בין שני טיפוסים שמפוקפקותם ארוזה במעילי חיקוי עור ממורטטים.
821 זו לא הפעם הראשונה שאני נעלם לו דווקא כשהוא מתקרב אליי, כשנראה כאילו הפתיחות שלו תוביל אותנו אל מקום אחר. הוא כבר רגיל, אבל זה לא מפחית את הרטט העדין במיתרי הקול שלו, את הכעכוע ואת הבליעה שבאה לאחריו. "יש מישהי שמצאה חן בעיניי מאוד" - הוא אומר במהירות, מבקש לבלוע את המילים, שלא אשמע.
822 דת של עבודה דרך הקליידוסקופ של מראהו החיצוני המשתנה : פעם עם שיער אסוף, סמיך וסבוך, או בגולגולת מגולחת למשעי, בבגדים מוכתמי צבע ובלויים. אח שלי מתחפש לעצמו. אני אומר לו שלא יפחד, שהיא חוששת לא פחות ממנו, שאין מנצחים, או מפסידים במשחק הזה של שיפוט הדדי. הוא מאזין לי בתשומת לב ואומר שעזרתי לו מאוד.
823 השיער שלו היה סידי והציפורניים כמעט עקורות ממקומן. דמעות צרבו איור דאדאיסטי על הפנים ועל הבגדים שלו. ככה עמד כשנכנסתי לחדר. כשגדל פשוט ישן, או ששתק הרבה. עכשיו היה לאיש זועם, כבד גוף. הדלקנו סיגריות מקופסא אחת ונשפנו גשר מעשן זה אל זה. רציתי לפייס בינו לבין הורינו, לבין העבר שלו, לביני.
824 לא מישהו שאפשר לבטוח בו. אני נזכר פתאום במאפרה קטנה, שחורה, שאימי קנתה לי במתנה כשחזרתי ארצה. אחי מעיף בי מבט המתווך באמצעות המראה שבינינו. אני חושב שהוא שאל משהו ואני שואל אותו מה זה היה. הוא לא עונה ויש שתיקה מביכה. בקרן הרחובות עומד קולנוע מיותם, סגור וכרזה קרועה מכה בקיר המתקלף שלו.
825 ממה אני בורח ולאן. שנים סירבתי לדבר איתם, או לבקר ועכשיו אני מצפה להיות לו לאח, לאח שלי. בבית עורכת אמא שוחלן גדול. ראשית, היא פורשת מפת לינוליאום משומנת ועליה מפת בד. לכל אחד יש את המפית שלו ואל הצלחות היא מוזגת אותו המזון מאז שאני זוכר אותנו. כולם מתנהגים כאילו זו ההלווייה שלי.
826 הם זוכרים את החיים שלי ואין בהם הרבה חזרות, אבל יש בהם הרבה פרידות. אני חושב על כל האנשים בכל המקומות שעדיין מחכים לי שאחזור. אמא מבקשת שנעבור לחדר אורחים קטן שיש בו טלוויזיה. שמה היא מגישה עוגות (שאפתה בעצמה), פיצוחים, קפה. אבי יושב על כורסא ישנה, מניח לבטן עצומה לבלוט קדימה ונרדם.
827 ראשו מוטה הצידה, כאילו הוא צופה בטלוויזיה בענין ובביקורתיות, כך הוא מרמה אותנו. האחים שלי נעלמים בחדרים שלהם ואני קורא עיתון, כמו שפעם נהגתי לקרוא ספרים, כדי לא להיות. אני לא מעסיק את עצמי בשאלה עד כמה אני חשוב להם. נוח לי להאמין שהם חגים סביבי. לאחותי כבר יש ילדים. אח שלי ידע אשה.
828 דברים קורים. אני חושב על זה שלי אין ילדים ואיך רציתי ילד מנעמי ואני מקלל את עצמי : עדיף לקרוא עיתון. אמא מגיע עם מגש ועליו כיבודים, כוסות תה בחלב וקפה בחלב והפיצוחים. היא מעירה את אבי בעדינות. הוא נדרך במקומו ומבלי לומר מילה, כמו רובוט, נוטל את ספל התה ולוגם ממנו בצקצוק שפתיים ובמחיית שפם.
829 הם מדברים על מה בכך, סרט שראו. היום אני רואה את השותפות החזקה שלהם שהיא משוללת מגע ורמז למגע. כמו שני יצורים בלי מין, שהתרבו בלי חטא וגידלו אותנו לפי הוראותיה של תוכנה להזנה. זה לא יצלח, הנסיון שלי לסלוח. בלילה, בחדר ילדותה של אחותי, אני משתרע על המיטה הזעירה, רגליי מטלטלות מעבר למשענת.
830 אני שומע אותו מתנשם קצת לפני שהוא עונה "לילה טוב". הוא מטפס באיטיות כאובה במדרגות, אל חדר השינה שלו ושל אמטי. אני חושב עליהם, שוכבים שם, גב אל גב. אני חושב עליי ועל נעמי. אני חושב על אח שלי ובדיוק הוא נוקש בדלת ואני אומר לו להכנס. הוא מתלבט במבוכה, עד שהוא מתיישב בכסא נדנדה מעץ.
831 שמנו אותו בקופסת גלידה ריקה, על מצע של עלי חסה. טפטפנו עליו טיפות מים, שירווה. בבוקר, קמה נעמי בפנים סתורים מהמיטה שלנו והלכה, כסהרורית, לראות מה שלום השבלול. עם כל חור מושחר שוליים בחסה, היא צהלה וספקה כפיים ומשכה אותי ביד לראות. אחת לכמה ימים החליפה את החסה המחוררת בעלה ירוק, בעל מראה מטולל.
832 בהתחלה, היה השבלול זעיר והתחבא בין עלי החסה. לא יכולנו לראות אותו ונעמי בילתה שעות בציפייה סבלנית ממתינה שיתגלה. היא שמה אוזניות גדולות ושחורות על אוזניה וניגנה על מקלדת, שקניתי לה, עין אחת פוזלת אל הקופסא. כשיצא, סוף סוף, חדלה לנגן והשמיעה קולות נרגשים. ביולי של אותה שנה דן אותי שופט מחוזי למאסר.
833 העיניים שלי היו תפוחות משינה עמוקה במיוחד ונעמי שיחקה בקפלים שהצטברו לי בעפעפיים והעבירה אצבע חיישנית על כמה ורידים בולטים. כשעזבנו את הבית, בדרך למעלית, עצרה, פרקה מעליה שני תיקי צד גדושים ורצה אל הדלת, מגששת בפראות אחרי המפתחות. כשחזרה אליי, היתה נשימתה קצרה והיא הסמיקה ממאמץ.
834 הטלתי יד גברית על כתפיה ונסענו. באילת היינו ארבעה ימים. ישנו הרבה ורחצנו בבריכה של המלון, מתחת לסלעים ולמפלים מלאכותיים. אחותי באה לבקר, עם משפחתה החדשה. לפעמים היה כבר קר וסתווי. אחרי ארבעה ימים החלטנו לחזור. באוויר כבר עמדה הנוכחות המאיימת של המאסר שלי. נעמי היתה שתקנית, שלא כהרגלה.
835 בזהירות הסרנו עלה כסוס מעם עלה מחורר. הסתכלנו בקופסא ומחוצה לה, על כל דפנותיה ועל משטח השיש. השבלול נעלם. באותו יום היתה נעמי מאוד חסרת מנוח. במורד הרחוב, בצומת, נחבאת מאחורי תחנת דלק, עמדה מסעדה צרפתית אינטימית. זו היתה מסעדת המשבר שלנו, המקום שאליו הלכנו כדי להירגע. אבל היום זה לא עבד.
836 נעמי היתה עצובה. הפנים שלה היו שקופים, כבושים בקרקע. היא הלכה וישבה כאוטומט והנהנה היכן שצריך להנהן. אבל היו דברים רבים לעשות לפני המאסר ונעמי חזרה לעצמה בהדרגה. רק את הקופסא סירבה לזרוק ואת עלי החסה שבתוכה החליפה מדי יום. כשחשבה שאני לא רואה, בדקה אם השבלול לא חזר לקופסא במקרה.
837 אחרי הצהריים, בשיא החום, הלכתי ברגל הביתה, חושב בדרך. כשהגעתי, ישבה נעמי על כורסא בלב ערימת רהיטים ושטיחים. הפנים שלה היו שטופי דמע מאובן, העיניים שלה היו רחוקות והשיער שלה פרוע ומיוזע. הפכתי כסא והתיישבתי מולה ושתקתי. היא הצביעה בכיוון הכללי של המטבח ואחר כך הניחה לידה לצנוח בכבדות.
838 עיניו מושפלות, החדר קר ושלו לובש חולצת טי קצרת שרוולים. גם היא שותקת, משטח שחור, חלק. "שלו, תגיד משהו" – אמרתי לו ושלו חייך. זה מין משפט שאני אומר לו בבוקר, בכל בוקר מאז שהוא התחיל לשתוק. במקום לענות לי, שלו סובב את פניו אל עין הזכוכית של המכונה והתבונן בריכוז, כתפיו שחות מעט, בבגדים המתערבלים.
839 בידו השמאלית סימן לי להניח את שק הכביסה שלי על שולחן עץ נמוך, מאולתר מלווחי עץ כהים, ספוגי לחות. חדר הכביסה הוא גבה תקרה, קירות מבטון שהונח בגסות על ידי אסירים, ברזל חלוד ויריעות בד מתפוררים מהם. צינורות מלופפים בדבק שהשחיר פורצים ונפתחים אל מייבש כביסה ואל מכונת כביסה שתפחו לממדים מפלצתיים.
840 לפני שלו עבד כאן קוקסינל שבלילות היה שר שירי געגועים למישהו. האסירים הותיקים זכרו אותו והם סיפרו לאסירים החדשים שסיפרו הלאה לחדשים מהם. בכלא אף סיפור לא מת, הם מוזנים באסירים. הקוקסינל הביא לכאן את הכורסאות מעץ ומבד, הרשו לו כי נאלצו לבודד אותו משאר האסירים, כל כך התאווה אל אחדים מהם.
841 שנינו התבוננו בכריכות המאויירות, באותיות האש שמתלקחות באור צהוב, בצללים שמחניקים את האש. שלו רכן, הניח אצבע עבה על אבן משחק עגולה, ממש בשקערורית ודחק אותה בחריקה אל הפינה. אחר כך, מרוצה מהסדר החדש, אגרף את שתי הקוביות, שהשנהביות שלהן הצהיבה, עשה תנועת טלטול והטיח אותן בבית שלי בלוח.
842 חציתי שבילים בוציים ואת השפכים המהבילים של המטבח ולקחתי מהספרייה מלוא החופן דפים. מחביא אותם מתחת למעיל, רצתי חזרה למכבסה, לפני ששלו יתחרט ויחליט לשתוק גם בכתב. במכבסה, סידר שלו את אבני המשחק במגדלים קטנים, מפוספסים בשחור ובלבן, שווים בגובהם. הנחתי מולו את הדפים בגאווה.
843 היא מתרחקת ממני והילדות מתרחקות ממני ואני מאבד אותן. בחופשות אני זר בבית, בלי שום סמכות. אני מרגיש כל כך חסר אונים. אני מרגיש שאני לא יכול לאחוז בהן. הלילה חלמתי שאני זועק אליהן והן שותקות, הולכות ומתרחקות, מתעלמות מהמילים שלי, מהתחינות. אז החלטתי לשתוק. ספר לה את כל זה בשמי.
844 שלו אחז בקיבורת זרועי ודחק אותי לעבר השביל שהוביל אל קובת הטלפון הציבורי ששירת את האסירים. שעת הבוקר הזו היתה התור שלו לטלפן, עשר הדקות שלו עם העולם. כשהגענו, התגודד קהל גדול ליד הטלפון. כולם ידעו ששלו שותק, רצו לבזוז את הדקות, את השניות, לעוט על פגר שיחת הטלפון שלא תהיה.
845 אחזתי בשפופרת המצולקת וחייגתי הביתה, אל משפחת שלו. אשתו ענתה. זכרתי את השבריריות המטעה שלה ואת שתי הילדות הלבושות היטב, המטופחות שנשרכו איתה תמיד. כשבאה לביקור הביאה סלים : סל אחד עם אוכל וסל אחד עם ספרים. בשער כבר לא טרחו לבדוק אותה, כל כך הביאה תמיד אותם דברים. קול דק בקע מהשפופרת.
846 שש דקות שתק שלו, חומה שקטה מול המילים של רעייתו. היא העירה את בנותיו והוא האזין להן בראש מוטה ובעיניים דולפות. עדיין בלי לומר מילה ניתק, לוחץ באצבע המורה את העריסה אל תושבתה ומניח את השפופרת. עמד כפוף, כמעט שבור, משעין את מצחו על המתכת הצוננת עד שרטינות האסירים העירו אותו מחרגונו.
847 עיניו נפערו אליי באדמומית מאיימת – "או שגם אתה תגמור כמוהו, בצינוק". רוחות רעות הצליפו בחולצת הטי של שלו כשירד במדרגות אל דלת הזכוכית ששבריה מאוחים בדבק. במגורים ישבתי על מיטתו של שלו והבטתי בשמיכות המקופלות בקפידה, במצעים הפרחוניים המריחים מנקיון, בערימת הספרים המתגבהת מתחת למנורת הלילה.
848 דקה ארוכה נעץ בי מבט שהלך והתלחלח. אחר כך חזר והשפיל את ראשו ואני אמרתי לעצמי "איבדת אותו, איבדת אותו" ורציתי להכות את עצמי. הסוהר טלטל את ראשו ימינה ושמאלה במחווה של מיאוס. היתה דממה שהופרה רק בקולות הרוויים בעשן סיגריות של נשים גסות. אחת מהן יצאה למסדרון, טרקה אחריה דלת עץ פשוטה.
849 למים יש תחושה קרה ולחה ואחר כך האדים שעולים מהגרביים שלי כשאני תולה אותם לייבוש מול תנור חשמלי עם סליל אחד שכן וסליל אחד שלא. אני מביט באדים האלה עד שהם אינם. אחר כך הזמן לקפל את הגרביים לכדור צמרי, זה בתוך זה ארוזים ולהניח אותם במגירה שאת קבעת להם בארון שלנו. שהיה שלנו.
850 הפרידה שלך, הפרידה ממך. לפני שאני מכיר בכך שאני עומד בפני דלת פתוחה של מקרר ומביט באור הקלוש - אני מגלה את הדמעות בגלל המליחות שלהן ואני מוחה. דלת נסגרת והאור כבה, דלת נפתחת והאור נדלק ואני רק מתווך בין שני המצבים האלה, לא שולט, לא מסוגל להפסיק את הזרימה הזו של מים מלוחים מפנים ושל מים מתוקים מבחוץ.
851 מתווה איור של סתם ומתבונן גם בו והזמן עובר והערב. בכל השעונים בבית יש סוללות והם מתקתקים את החשמל שאגור בהן אל עצב השמיעה שלי שמתוח לשמוע את ההדים שלך. יש קולות של טפיפת רגליים יחפות על מרצפות ויש המהומים קטנים באמבטיה ויש שברי מילים שתלויות, כמו בציורים של שאגאל, על התקרה.
852 על ספה מעור בלה, כל הריפוד שלה קרביים פצועים. אני ממולל בלי דעת ספוג צהוב ספוג בריחות שלנו. אני בהחלט מסוגל להבחין ביניהם, מה שלי ומה שלך ולמה התעקשת לקחת את הכל ורק את הריחות שלך השארת. לעצום עיניים ולשמוע גשם. ככה שעות. לפעמים להרים יד זה רק מתוך רצון לשאול ולא כדי להכנע, אני מחליט.
853 אז אני מרים יד אחת ומתבונן בה בחשיכה המסורגת מים. יש לי אצבעות עבות ובקצותיהן טמון העונג שנתתי לך כל כך עמוק. בכל אופן, עכשיו הן סתם אצבעות רטובות שקר להן מהרוח. אני מכניס את היד חזרה לכיס ומגשש. בכיסים יש נתחים של מה שהיינו פעם. מצאתי שם את הקבלה מהמונית שהביאה אותנו בפעם האחרונה לכאן.
854 זה היה כמו להיות ביחד, כמו מכתב קטן מאוד עם הבטחה להגיע למקום ולשלם מחיר סביר. אבל הרי אנחנו יודעים איך הסתיימה הנסיעה הזאת. אני מלפף סביב לצוואר שלי צעיף שלך ואני מהדק אותו כדי שלא יחדרו אליי (המים). ככה לימדת אותי, לפני כן לא ידעתי מה לעשות בצעיפים. לפני זה נחנקתי כשליפפו לי משהו סביב לצוואר.
855 את הפחד הזה את לקחת ממני. עכשיו, בלעדיו, אני יוצא לרחוב ומהרחוב אל עוד רחוב, גדול ממנו. אני יודע רק שאני הולך אל האורות כי רואים בהם סרטים צרים של גשם שניתך. רואים אנשים שהגשם כופף אותם אל תוך עצמם והם אינם רוצים. רואה פאב קטן ונכנס כאילו לשם הלכתי. בפאב הרבה מטריות זנוחות.
856 כשאני יושב, אני יושב ליד דמות קטנה. השיער שלה מפותל מגשם שפילס בו. גם הפנים שלה שטופות והיד שלה הפנויה עוברת עליהם, מגלה בכל פעם מסכה קבועה של חושך ואורות צבעוניים. באור הכתום הזה נעות מלצריות בבגדי בלט הדוקים אל האינטימיות שלהן והן נושאות מגשים ועליהן כוסות גדולות של בירה.
857 אני מציע לה אחת והיא מביטה בי ואין בה שום תמיהה שאני קורא לה ועל איך שאני קורא לה. כאילו אין לה שם משלה וכל השמות שלי יתאימו לה. היד שלה ציפורית ובה היא אוחזת בכוס החצי מוארת - צללית של אצבעות שחורות בתוך הנוזל הצהוב. זה לא דוחה אותי, להיפך אפשר לומר - אז אני נוגע בהיסוס בשערה והיא מתמכרת למגע.
858 בשערות שלה לכוד ריח של שמפו זול ושמן ועשן. אני מסניף אותו כהוכחה. כהרשעה. אנחנו שותקים כל זמן שהמוסיקה ואחר כך אנחנו שותקים כל זמן שהגשם ואנשים פורשים מטריות ומעופפים מבעד לדלת הצרה. משבים של רוח על עצמות השכמה שלי מזכירים לי לילה ואני משפיל אל תוך הבירה ומתפלל שלא אבכה, זה לא מובטח בכלל.
859 ברור שצריך להשקיע מאמץ בזה. אף אחד לא מחליט מתי סוף הערב. לא אני ולא היא. יש מין אזילה כזו. אוזלים זה לקראת זה, אין משהו יותר נכון לעשות. לפרקים אני מחזיק לה את האצבעות של יד שמאל שפנויה. היא לא מסיגה אותה. זה סימן ? נראה שכן. יש כל כך הרבה שלבים. כשהלכת לקחת אותם איתך ואני לא זוכר.
860 בידיים דקדקניות היא אוספת את החפצים הקטנים שלה אל ארנק שאיני יכול לומר בודאות אם הוא מהוה. היא מורגלת בכגון דא. יש לה מטריה. לי אין. כל העור שלי חשוף וקצוות של עצבים משתלשלים ממנו אל הגשם. בטח יורד גם עלייך אישם ועל הכתף שלך יש יד זרה. אני לא רוצה לחשוב על זה. אני לא חושב על זה.
861 אז היד שלי סביב המותניים הצרות שלה (מה עושים כדי לא להירטב) ואנחנו פוסעים כמו זוג שכבר ראה הכל והיה ביחד הרבה יותר מדי זמן. אני רואה בנינים הפוכים בשלוליות ואני צועד על הגגות שלהם, מתיז עליה מעקות ועציצים מיניאטוריים. היא צוחקת בקור וזה מתאים כי חורף. אני צוחק ברטיבות מלוחה וזה מתאים כי את.
862 היא נכנסת לפניי בדלת והנוכחות שלה בבית היא כמו חילול. יש לי עמעם שמכוון לאור רומנטי ויש לי מערכת סטריאו ויש שולחן שיש וזכוכית - כל מה שצריך כדי לומר לה שהיית. את כל זה היא גומעת לתוכה ועכשיו אני רואה שהנחיריים שלה מתרחבים ואדווה שרירית עוברת בעצמות הלחיים הגבוהות. זה כמעט גברי.
863 אנחנו מתפשטים מעשה מוכני ואנחנו מזדיינים על הספה להפיג את הריחות. הרוק שלי מדביק לה את השערות הארוכות על זרועותיה. אנחנו מתבוננים באותה שתיקה בזרע מת שגולש מהחריץ שלה אל הספוג שלך. אולי היא יכולה להריח אותך. אין ספק שהיא בוכה עכשיו. שום תעלולים של אור. אני נעמד עירום בשר רופס מול החלון ומעשן.
864 כשאני מביט אחורה היא סוגרת את הדלת אחריה ברכות והמהום המעלית מסגיר אותה. אין לי כוונה ללכת אחריה. במקום זה אני ממשש את הגרביים ונוכח שהן לחות. בכל זאת אני לובש אותן ואת כל החבילה הזו אורז בנעליים שלי. אני מכניס את הנעליים שלי בכוונה לשלוליות קטנות של מים. אין גשם, הוא פסק.
865 בטח השמיים האלה גם עלייך. בטח הזרע שלו והרוק והזיעה. אני לא יכול לחשוב על זה. אני לא חושב על זה. אני חושב על הדרך הזרועה לחות של אחרי. רק כשעלה אור חיווריין איפה שבטח המזרח נזכרתי שאיני יודע את שמה. משום מה זה עשה לי קל בלב. ניסיתי להקשיב לציפורים ולילדים בגן הילדים הסמוך.
866 לידיה צקצקה מאחוריי והטלפון שב וצלצל, קוטע את הראיון. המצב הלך והחמיר משיחה לשיחה. לבסוף, לא ניתן היה להשיג אותו בטלפון הנייד שלו. הטלפון בבית נדם וכבר השתררה חשיכה סמיכה. לידיה עישנה, מקפידה לנשוף את העשן אל החלון. עדיין ריצדתי על המסך, בתנוחות תיאטרליות ובהבעות פנים שאמורות היו להרשים.
867 גבר יפה תואר. ממוצע קומה, שופע שיער, בשנות השלושים שלו. כבר הספיק להיות סגן ראש הממשלה בממשלה קודמת. איש רוח : משורר, סופר אבנגרדי. לפני עשור הפגין רעמת שיער ארוך אסופה לאחור. הוא יודע להאזין. הפנים שלו מוארים, גדולים, מרווחים, העיניים והשפתיים שלו מחייכים, הדיבור שלו רך.
868 משמיצים אותו שהוא סוכן של בולגריה השכנה, בוגד, גיס חמישי. בולגריה תמיד חמדה את המדינה הזו, פעמיים כבשה אותה ופעמיים נסוגה בלחץ בינלאומי. עכשיו ישב בחדר בעל הריהוט העתיק, אפוף בחום כהה ובבדים רקומים, פניו מביעים פליאה לאה. מישהו הביא לחדר קפה בספלים קטנים. ביקשתי רשות לעשן.
869 הוא עורך באיטיות וביסודיות את מסמכי התביעה על שולחן הזכוכית שלנו, מקפיד ליישר זוויות ולקרוא שוב ושוב כל מסמך שהוא מניח. הוא לוגם קפה מספל גדול ומתאמץ להישמע נייטרלי. אני מסביר לו איך כרטיסי אשראי עובדים ולמה אני חושב שגידי חף מפשע. אני מצביע על רישומים בעברית ביומן של גידי.
870 אני משרטט את התהליך שעל בית עסק לעבור כדי לקבל אישור לקבלת תשלום בכרטיס אשראי. הוא נוטל את התרשים, מקפל אותו לריבועים קפדניים וטומן אותו בכיס חליפה יקרה. הוא מיישר את העניבה שלו. הוא בוחן את הציפורניים שלו. הוא חסר מנוחה. הוא יודע שמה שיקבע זה הקשרים האישיים שלו וכמה אשראי עוד נותר לו מהזמן שהיה שר.
871 אחר כך, בארוחה, מקישים ביצה בביצה. מי שהביצה שלו לא נשברת הוא בר מזל. בשנה שעברה, עמדנו לפני הכנסייה הגדולה, בתוך קהל רב והאזנו לטקס ששודר ברמקולים. ראש הממשלה איחל משהו להמונים והם קידמו את דבריו בשתיקה. אבל חוץ מזה, עשרות רוכלים צבעו את המדרכות במרכולתם ואנשים פטפטו וצחקו וקראו זה אל זה.
872 הביצה שלי נשברה בהקשה הראשונה. לידיה ממתינה לי בסבלנות ליד הדלת. כשאני מסיים, היא יורדת ראשונה ושורקת לי מבחוץ. אנחנו גרים ליד תחנת משטרה. אני מתגנב בשביל צידי, אל מאחורי שיחים שצומחים ליד גשר עץ שמתוח על פני מה שהיה פעם נחל והיום הוא רק אפיק. כעבור כמה מאות מטרים, במרחק בטוח, אנחנו עוצרים מונית.
873 אמא של לידיה ממתינה לנו. היא מחייכת ולא מפגינה מתח גדול. אנחנו מתמקמים בחדר הילדות של לידיה ופורשים סדינים לבנים על שתי ספות שנפתחות לשתי מיטות. חמישה ימים. ארבעה לילות. אני מנסה לקרוא מאמרים באנציקלופדיה לפילוסופיה. אני רואה איתן תוכניות מאוחרות בטלוויזיה. אני אוכל ומתבדח.
874 שנה וחצי לפני כן נמלטתי מישראל. אסיר לשעבר, מאסר על תנאי, אחרי גירושין טראומטיים, נושים ואיומים במאסרים חוזרים אם לא אשלם חובות. השופטת לעגה לי כשטענתי שאין לי כסף. בארנק שלי מצאו כרטיסי אשראי מוזהבים ואלפי שקלים במזומן. השופטת הביטה בממצאים האלה במבט מרשיע. אז נמלטתי. עכשיו עמדתי להימלט בשנית.
875 עוד צעד אל הבדיקה הבטחונית. עוד צעד אל אולם הנוסעים היוצאים. אני מתיישב בפינה ופורש את המחשב הנייד שלי. אני מתקתק במרץ. אנשי המכס מתלחשים ומביטים בי. אולי ראו אותי בטלוויזיה. אולי משהו אחר. כשהדלת נפתחת, אני הראשון, על המסלול, עם כל המזוודות, בדרך למטוס האירופלוט המתפורר.

Связаться
Выделить
Выделите фрагменты страницы, относящиеся к вашему сообщению
Скрыть сведения
Скрыть всю личную информацию
Отмена