[{{mminutes}}:{{sseconds}}] X
Пользователь приглашает вас присоединиться к открытой игре игре с друзьями .
Обычный иврит
(8)       Используют 19 человек

Комментарии

Мультилингва 15 августа 2018
Словарь включён в программу мероприятия [18.07.18 - 07.09.18] Мультилингва МЕГА 2.
Написать тут
Описание:
Тексты длиной 270-300 символов, без огласовок
Автор:
Phemmer
Создан:
5 марта 2016 в 16:54 (текущая версия от 14 июля 2017 в 22:43)
Публичный:
Нет
Тип словаря:
Тексты
Цельные тексты, разделяемые пустой строкой (единственный текст на словарь также допускается).
Содержание:
1 והיא אמרה "תוציא אחת מאתנו לחופשי. אל תפחד, אנו בעצמנו נטפל בשאר דברים." אמנם השוליה זכר את איומיו של הטוחן, ובכל זאת פתח את הכלוב ושיחרר חסידה אחת. כשהטוחן ראה זאת, רץ אליו מיד וכרת את ראשו. החסידה ששוחררה עפה בסיבובים מעל הטחנה. כשראתה מה קרה, הביא ה מיד ענף קטן ושמה על הגוף המת של השוליה.
2 הטוחן השתומם, בדק אותו בעיניו מרגליים ועד הראש ואמר " אני רואה שאינך תמים כפי שאתה נראה! אך תזהר! אם תשחרר עוד ציפור אחת, אוריד לך את ידיך ואת רגליך!" השוליה לא אמר מילה אך למחרת שוב פתח את הכלוב ושיחרר ציפור שניה. כשראה זאת הטוחן, הוא רץ מיד, הפיל את השוליה לארץ וחתך לו את ידיו ואת רגליו.
3 והחסידה ענתה לו "אל תפחד! אני אדאג לחיים שלך. אם תשחרר אותי נהיה כולנו מאושרים, יחד נשלוט בממלכה גדולה ונשכך את כל הצרות." השוליה ליטף את החסידה ושחרר אותה מהכלוב. התרגז נורא הטוחן, הרג את השוליה, הוציא את לבו וזרק ליד הגופה. אך החסידה השלישית חטפה את הלב, שמה אותו על הגופה ועפה משם.
4 השוליה נשאר לבדו ולא ידע מה עליו עכשיו לעשות. אך אז עפו אליו שלושת החסידות אמרו "הצלת אותנו מהאויב שלנו. עכשיו עזור לנו פעם נוספת ותעשה מה אנו מבקשות! מלא דוד גדול במים, תבעיר אש וכשהמים ירתכו, זרוק אותנו פנימה!" השוליה נרתע ותחילה לא רצה לשמוע על כך, אך אחרי הפצרות רבות של החסידות, הסכים.
5 יתום היה, ללא אבא, ללא אמא, ללא משפחה. הוא הסתובב בארץ והתפרנס מעבודה מזדמנת. בסוף מצא מקום כרועה במשק של איכרים. מזג האוויר היה קר, ובעלי הבית לא נתנו לו בגדים חמים. אנדריס ממש קפא מקור, התיישב על אבן והתחיל לבכות. פתאום, מאין שהוא, הופיע לידו זקן אחד. "מדוע אתה בוכה?" שאל.
6 אנדריס לא האמין לדבריו, אך ממילא כבר היה לו קר מאוד וחזר עם הפרות הביתה, ושם בעלת הבית התחילה מיד לנזוף בו "מדוע חזרת כבר? לא אתן לך לאכול, בטלן!" רצה אנדריס להתבדח, הוציא את החלילית והתחיל לנגן. ומיד בעלת הבית חדלה לנזוף והתחילה לרקוד. רקדה ורקדה כל זמן שניגן. ראה אנדריס שהזקן לא היתל בו.
7 ובאותה העת מלחמה פרצה בגבול המדינה. צבאות שכנים התנפלו והתקרבו כבר לעיר הבירה. לוחמי המלך לא יכלו לעמוד בפני האויב והמלך הכריז שמי שיצליח להגן על עירו, יקבל את מחצית המלכות, וכתוספת את בתו היפה לאישה. אף אלוף של צבא המלך לא ידע איך לעמוד מול ההתקפה, והמלך ראה כבר כי הכל אבוד.
8 שמע על כך אנדריס והחליט לעזור למלכו. הוא עלה על גבעה שלפני עיר הבירה וחיכה לצבא האויב. וכשאלה הופיעו, הוציא את החלילית והתחיל לחלל. חיילי האויב שכחו על המלחמה והתחילו לרקוד. יום שלם חלל אנדריס ויום שלם חיילי האויב רקדו. לקראת ערב השתתקה החלילית והחיילים נפלו עייפים ארצה, וכשהתעשתו, חזרו בגנבה לביתם.
9 כשאנדריס גמר לנצח את האויב פנה אל ארמון המלך וביקש את הפרס. אלא שהמלך לא רצה להשיא את בתו לרועה פשוט. הוא אסף את שארית לוחמיו ורצה לגרש את אנדריס מהמדינה. אך כשרק הלוחמים באו אל אנדריס הוא התחיל לנגן בחלילית הקסם שלו. הוא ניגן עד צהריים וחצי יום רקדו לוחמי המלך עם המלך עצמו.
10 חיה אתם גם נכדה יתומה, אניוטקה. הילדה הייתה לא גבוהה, אבל חריפה, נבונה. אף שלה קטן והעיניים ביום יפה כחולות, בסגריר אפורות וכהות. הן נעשו ירוקות. – וכשאניוטקה הולכת ליער, ראה – הזקנים אהבו מאוד את נכדתן ולא חסכו לה ולא כלום. אך חייהם היו קשים, כי לא היו להם אדמות ולא רכוש אחר כלשהו.
11 והנבט גדל מהר, לא לפי ימים אלא לפי שעות. והוא קיבל כוח והגיע ממש עד התקרה. סבא פירק את התקרה והצמח עלה עד עליית הגג. סבא פתח חור והצמח הגיע עד הגג. צריך היה לפרק את הגג. ואניוטקה עדיין משקה את הצמח, כי הנחל לא רחוק, אפשר בקלות להביא מים. והאפון הגיע עד השמיים, חזק ועמיד כמו שיח, כמו עץ.
12 הגיע זמן לקטוף את היבול. סבא איוון התכונן, סבתא מריה אפתה לו לביבות לדרך. ואז הנכדה התחילה לבקש "קח אותי אתך. אעזור לך לקטוף." "ואיך אקח אתך? את קטנה, תפלי ותפצעי." "תכניס אותי לכיס. הרי הכיסים אצלך גדולים כאלה!" וצריך לומר באמת שכיסים אצל סבא היו כמו שקים. הוא שם אותה בכיס והתחיל לטפס על האפון.
13 הוא עולה לאט, קוטף את התרמילים, ותוך העבודה שכח לגמרי את הנכדה. החליט לנוח, רצה להוציא מהכיס שקית טבק, ובמקום הטבק משך במקרה בצמה של אניוטקה. הוציא אותה. והיא לא הספיקה אפילו לצעוק כשנפלה מטה. נפלה, נפלה עד שהגיע לאחו. הסתכלה מקום מוכר. התחילה סביב – ללכת הביתה. וסבא המשיך הלאה והלאה.
14 אבל כשרק עלה על השמיים נשמע רעם והתחיל לרדת גשם. סבא רץ, חיפש מכסה כדי לא להירטב, ותעה לגמרי בשמיים. רק אז נזכר בנכדה, חיפש בכיס, והיא איננה. מה לעשות? התחיל לקרוא לאניוטקה, חיפש. אבל איפה! התחיל סבא איוון לקונן, לצעוק. רצה לחזור למקום בו צמח האפון ולא יכול היה למצוא אותו.
15 שכח לגמרי את הדרך. אך אז ראה ערמת קש. לקח קש מהערמה והתחיל לכרוך חבל. כרך, כרך עד שגמר את כל הקש. חיבר, סבא איוון, קצה אחד של החבל לשמיים, את הקצה השני זרק למטה והתחיל לרדת בחבל לאדמה. ירד הרבה זמן אבל החבל נגמר, והוא נשאר תלוי כך, בין השמיים והארץ. "נו" חשב "יקרה מה שיקרה", ועזב את החבל.
16 התחיל לפול ארצה. למזלו נפל ישר לתוך ביצה "פלוך". בקושי הצליח לצאת משם. הבית המעוקם שלו חזר סבא איוון הביתה ורואה – עומד, ועל הסף יושבת סבתא מריה עם הנכדה אניוטקה ובוכות מרות. הן ראו את סבא והתחילו לרוץ לקראתו, לחבק, לנשק, בוכות וצוחקות משמחה – הכל. השכנים שמעו רעש, באו ושמחו אף הם.
17 למחרת התחילו לקלוף את האפונה. וראה זה פלא. בכל תרמיל ישבו אפוני זהב. ערמה שלמה של אפונים כאלה מצאו. מאז הם חיו טוב. קנו בגדים חדשים לאניוטקה, בנו בית חדש. כמה זמן עוד חיו, איש לא יודע. אבל הזקנים מספרים שבמקום בו עמד הבית הישן שלהם צומחים פרחים יוצא דופן. קראו להם "איוון ומריה".
18 הגיע לכפר אחד, עצר את הרכב והודיע "הי בנות! מי מכן רוצה לקבל מחרוזת כחולה?" באו בנות וכשראו את המחרוזות הבריקו להן העיניים. והזקן מחזיק מחרוזת כחולה בידיים ואומר "אני לא נותן אותן במתנה אך גם לא מבקש הרבה. כשאתן תופרות בגדים, נשארות שאריות. תביאו לי את שאריות הפרוות שנשארו אצל כל אחת." שמחו הבנות.
19 רצו לאסוף את השאריות, ממהרות. הזקן התחיל לברור את הסחורה. "אצלך הרבה שאריות, אבל הן קטנות. ואצלך שאריות גדולות, אך מעט." הוא נתן את המחרוזת לזו שהביאה ערמה שלמה של שאריות עור גדולות. אחר כך נסע לכפר אחר, ושם הבנות כבר חיכו לו. הן פרשו את הסחורה שלהן באמצע הישוב, חתיכות עור ופרווה.
20 הזקן הסתכל, בדק, נאנח ואמר "אכן בנות, אתן תופרות יפה, גוזרות כמו שצריך! כשתתחתנו בחרו לכם ציידים טובים, כדי שיביאו לכן עורות רבים." הוא נתן מחרוזת כמו קודם. הזקן התכונן כבר לצאת מהישוב כשראה בחורה שעמדה בצד. המעיל שלה עשוי היה משאריות, אבל גזור ותפור יפה ובדוגמה יפה. וגם היא בעצמה בת נחמדה.
21 הייתי אז קטן מאוד ועוד לא ידעתי לדבר היטב, אך אני זוכר עדיין איך הסיפורים האלה לא נתנו לי לישון עד חצות. תמיד רציתי לראות את העכברים המדברים והשרים. לא ידעתי איך לשאול את האומנת ולמעשה לא ידעתי בדיוק מה זה עכבר. אך פעם ישבתי על ספה רכה ושיחקתי בבובות שלי. האומנת יצאה לאן שהוא ונשארתי לבד.
22 נבהלתי ושתקתי. ואז הפרצוף נע קדימה, והופיע גוף אפור וזנב ארוך. רציתי לתפוס אותו, אך כשרק זזתי החיה המוזרה נעלמה. אך! כמה שהצטערתי! כשהאומנת חזרה סיפרתי לה מה ראיתי והיא אמרה "זה היה עכבר!". אא, זה העכבר המדבר, כזה הוא! מאז נעשיתי ללוכד עכברים. השתמשתי בכל מיני מלכודות ואמנם לכדתי אחדים.
23 הרבה פעמים החזקתי אותם בכלובים או בין שמשות כפולות של החלון, אבל עברו שנים רבות עד שהכרתי את העכבר המדבר. בינתיים גם שכחתי את הסיפורים של האומנת, אך אוכל לספר לכם שעכבר מדבר, או יותר נכון עכבר מזמר, קיים גם קיים. לפני עשרים שנה, מאוחר בערב, ישבתי בחדרי וקראתי ספר. בבית כולם כבר ישנו, שקט שרר סביב.
24 ופתאום שמעתי צלילים מוזרים כלשהם, דומים לשיר של ציפור. הקשבתי היטב – השירה היא בחדר שלי, ממש תחת הארון עם ספרים. רק זזתי והשיר נפסק. ישבתי בשקט ותוך דקה שוב נשמעו הצלילים המוזרים, אך הפעם כבר מתחת המיטה שלי. הנמנום שלי עבר. הרי זה העכבר המזמר שאותו חיפשתי במשך שנים רבות.
25 ועכשיו הבטחתי לעצמי לתפוס אותו, מה שלא יהיה. שוב פיזרתי מלכודות בכל הבית, תפסתי הרבה עכברים, אך לצערי הם לא שרו. אך בסוף האיר לי מזל פנים. תפסתי את העכבר המזמר, הכנסתי אותו לכלוב והוא הוכיח את הכישורים שלו. לא היה בו שום דבר מיוחד. עכבר כמו כל עכבר, בריא, נמרץ. הוא חי אצלי מעל חצי שנה.
26 היה משעשע להביט עליו כשהיה מתיישב על רגליו האחוריות ומתחיל להשמיע את השירים שלו. הייתי מראה אותו לחברים כמו איזו יצור מופלא וכולם נוכחו לדעת שקיימים עכברים מזמרים. אך אף אחד לא ידע להסביר את התופעה. וגם אני זמן מה לא יכולתי להבין זאת. אך הדבר התברר לגמרי במקרה, והוא גם פשוט מאוד.
27 חום כבד הכביד על בני-אדם ועל בעלי חיים. ירדתי מהסוס ובזמן שפירקו את המטען של הגמלים והכינו ארוחה, נשכבתי על שמיכה, כדי לנוח. ופתאום אני שומע צלילים מוכרים, דומים מאוד לאלה של העכבר המזמר שלי. הסתכלתי – ראיתי מאורה קטנה במדרון של תל חולי, ולא רחוק משם יושבת חיה קטנה בעלת זנב שעיר, מסתכלת סביב ושרה.
28 זה היה גרביל החולות, אחד מהיצורים הקטנים שחיים במדבריות חול. גרבילים דומים מאוד לעכברים, אך הם גדולים יותר ובעלי זנב מכוסה בפרווה. הם חיים במשפחות וחמולות בתוך מאורות שאותן חופרים בחול, והם ניזונים מזרעים של צמחי מדבר השונים. כשהם שבעים הם מתרוצצים בחול ומשחקים בדומה לעכברים שלנו.
29 אך באותו הזמן, על פסגת התל, לא רחוק מהמאורה, יושב גרביל זקן. הוא השומר שמשגיח פן יופיע אויב, ובאותו הזמן גם מזמר את השיר שלו. פתאום מאחורי התל השכן הופיע פרצוף ערמומי בעל יניים ירוקות ואוזניים גדולות. הוא מציץ ומסתתר שוב. ע כשהשומר ראה אותו שרק וקפץ למאורה. כך גם עשו כל הגרבילים הקטנים.
30 מאחורי התל יצא קורסק, שועל מדבר קטן, אך היה כבר מאוחר, לא יכול היה לתפוס כל שלל. הקורסק הרעב הלך הלאה לחפש מזון. בחורף גרבילים רבים נכנסים לאוהלי הנומדים והם חיים שם כמו העכברים שלנו. אך שם הם לא שרים, הם מסתתרים ושותקים, כדי לא להתגלות, ויוצאים לשדוד את הרכוש רק בלילה.
31 הוא לא הצליח בשום דבר. אם שתל אורז – בצורת ייבשה את השדה. אם זרע אפונה – הציפורים אכלו את הזרעים. אם יצא לנהר לדוג – הסירה שלו התהפכה. כזה חסר מזל היה עד שהשכנים קראו לו "צין האומלל". הלך פעם צין האומלל בשדה ומצא טבעת נחושת. טבעת פשוטה, ורק על ההיקף שלה מצויירים היו דרקון ואנפה.
32 הוא חזר הביתה, שם את הטבעת על אדן החלון ושכב לישון. בלילה עלה הירח והאיר על הטבעת שעל החלון. ובבית היו שתי חיות מחמד: חתול וכלב. הם חיו בשלום זה עם זה ולא רבו ביניהם. רק הכלב קנא תמיד שהחתול יכול לשבת על ברכיו של בעל הבית. הכלב הסתכל על הטבעת וראה את הדרקון והאנפה המצויירים עליה, שמח ונפנף בזנבו.
33 מהיום שהטבעת נחה על חלון הבית השתנו חיו של צין האומלל. זרע תירס – קיבל יבול עשיר כל כך שכל השכנים קנאו בו. הלך לדוג – הדגים בעצמם קפצו לסירה. ועכשיו טוב היה לחיות לצין האומלל. כל בוקר אכל לחמניות לארוחה, כל צהריים – מנות אטריות מתובלות, כל ערב – תבשיל נצרי במבוק. את הטבעת הוא שכח לגמרי.
34 היא נשארה על אדן החלון, איפה ששם אותה ביום הראשון. גם הכלב והחתול נהנו ממזלו של צין האומלל. אבל החתול דאג. יום אחד הוא אמר לחברו הכלב: "צריך להשגיח. אם עכבר כלשהו יסחב את טבעת הפלא שעל אדן החלון, נחזור ונרעב כמו קודם." למזלם הרע באותו הזמן עבר שם סוחר עשיר שהכיר את צין.
35 הוא שמע את דבריו של החתול, ונכנס לצריף של צין האומלל כדי להבין על מה דובר. הוא השתחווה ואמר: "עברתי מאה לי כדי לבקר אצל אדם טוב לב ונבון כמוך!" וצין ענה: "זה כבוד גדול בשבילי לארח אדם חשוב ועשיר כמוך." הם התחילו לשבח זה את זה, הסוחר את צין האומלל וצין האומלל את הסוחר, והמשיכו כך בשבחים עד הערב.
36 כמה שרציתי שגם לי תהיה כזו!" "עזוב!" אמר צין האומלל "זו טבעת נחושת פשוטה. אתן לך טבעת זהב במתנה." "לא, לא" קרא הסוחר "טבעות זהב יש לי מספיק. וטבעת נחושת, בדיוק כזו, חסרה לי דווקא." "אז קח אותה! חייך צין האומלל ובעצמו ענד את הטבעת על אצבעו של הסוחר. אך כשרק הסוחר עזב את ביתו, על צין האומלל נפלו צרות.
37 ובלילה נפלה גחלת מהתנור והדליקה מחצלת. ולולא הכלב, שהעיר את צין האומלל, כל הצריף שלו היה נשרף. מיום ליום חייו של צין האומלל נעשו גרועים יותר ויותר. עד שבסוף הכלב אמר לחתול: "ככה לחיות אי-אפשר. בקרוב נמות מרעב. צריך להחזיר לבעל הבית שלנו את טבעת הפלא. בוא ונחפש את הסוחר העשיר." והם הלכו.
38 הכלב גילה את עקבות של הסוחר והוא רץ קדימה. אחריו רץ גם החתול. הם רצו כך הרבה זמן עד שהגיעו לגדות נהר רחב. "מה נעשה עכשיו" שאל החתול "אני לא יודע לשחות." "אז שב לי על הגב! אעביר אתך לחוף השני" אמר הכלב האמיץ. החתול עלה לכלב על הגב וזה התחילו לשחוט. הנהר היה רחב וגלים גבוהים, מים קרים, קרים מאוד.
39 ובסוף הם הגיעו לחוף. הכלב נח מעט ואחר כך הם שוב המשיכו לרוץ. הכלב קדימה, לפי הריח, והחתול אחריו עם הזנב מתוח כמו חץ. לקראת ערב הם הגיעו לביתו של הסוחר והסתתרו תחת אחד החלונות. הם ראו איך הסוחר נשכב לישון, אך קודם מוריד את הטבעת מהאצבע, ושם אותה בתיבה, אותה הוא נועל היטב.
40 עכשיו שניהם התחילו לחזור עם הטבעת הביתה. כשהגיעו לנהר החתול עלה שוב על גבו של הכלב והם יצאו לדרך. אלא שהכלב היה כבר עייף. הגלים בלילה היו גבוהים יותר, המים קרים מאוד והשחייה הממושכת הוציאה את כוחותיו. והחתול שישב על גבו האיץ בו כל הזמן: "שחה מהר יותר, אל תשתהה!" קרא כל הזמן.
41 בכוחות האחרונים עלה הכלב על החוף השני. נשכב שם ונשם כבדות: "איני יכול לרוץ עכשיו. ננוח כאן קצת, אישן רגעים ספורים ואז נמשיך." "טוב מאוד!" אמר החתול "תישן ואני אשמור עליך ועל הטבעת." אבל כשהכלב רק נרדם החתול התחיל לרוץ הביתה. צין האומלל ישב בוכה על סף הצריף. בלילה גנבו את שק האורז האחרון שלו.
42 והחתול ניסה בציפורניו לשרוט לו את פניו. אך הכלב היה חזק יותר. הוא תפס את החתול בעורפו וכמעט וחנק אותו למוות. רק בקושי, אחרי תחנונים, הצליח החתול להשתחרר ממנו. כל זה קרה לפני הרבה, הרבה זמן. אבל הכלבים זוכרים את בוגדנות של החתול והם כבר לא חיים יותר בשלום ובידידות עם העדה החתולית.
43 מיום ליום הוא נחלש יותר ובסוף נעשה כל כך חלש שרק בקושי יכול היה לצאת מהמערה שלו. המצב הזה הדאיג במיוחד את השועל. מצב גרוע! כשהאריה היה בריא השועל הסתובב תמיד קרוב למערה שלו וזכה בנתחים טעימים מהשאריות. ועכשיו הוא נאלץ למצוא לעצמו את המזון, וזה לא היה קל, כי הוא התפנק ליד האריה ושכח כבר כיצד לצוד.
44 כזה כנראה גורלם של החמורים." השועל שמע את תלונת החמור ואמר: "אזי אגלה לך שלא רחוק מכאן, בתוך הג'ונגל, נמצא מרעה נהדר. אך איזה מרעה! במשך כל השנה צומח שם עשב עסיסי. שם באים לשיר ציפורים מכל הסוגים. ובצהריים, כשקרני השמש חמות במיוחד, החיות שבמרעה יכולות להסתתר במערה גדולה וקרירה.
45 צריך להחליט מי מאתנו ייקח את הנחלה.. אני מציע שנתחרה בחריש. לפני שנאכל ארוחת בוקר נצא לשדה ונתחיל לחרוש. מי שיחרוש יותר תלמים עד הצהריים ייקח את כל הנחלה. האח הצעיר תמיד שמע בקולו של הבכור והסכים להצעה. אלא שהאח הגדול קם מוקדם מאוד בבוקר ואכל ארוחה גדולה בסתר, כדי שיהיה לו הרבה כוח.
46 ורק אז העיר את הצעיר: "קום, אחי. הגיע זמן לעבוד." הם יצאו לשדה והתחילו לחרוש. האח הבכור, שהספיק לאכול היטב לפני העבודה, חרש מהר. האח הצעיר, שלא אכל והיה הרעב, יכול היה רק בקושי להספיק אחריו. וכך בצהריים התברר שהאח הבכור זכה בכל הנחלה והצעיר נשאר ללא כלום. לצעיר לא נותר אלא לעזוב את הבית.
47 יום אחד הלך האח הצעיר ליער ועל אחד העצים ראה קן גדול. הוא חשב שאולי ימצא בו ביצים שניתן לאכול אותן, לקח מקל ארוך והתחיל לדפוק בקן כדי לפרק אותו. אז מהקן יצא עורב שפנה אליו בקול אנוש: "אל תהרוס את הקן שלי, אדם טוב! רחם על הגוזלים שלי!" "אני רעב! אמש בקושי מצאתי דבר מה לאכול!" התלונן הצעיר.
48 אמנם השקית שלו הייתה קטנה, אך האוצרות שאסף בה הספיקו לו כדי לבנות לעצמו בית יפה ולקנות חלקת אדמה יפה, שממנה יכול היה להתפרנס. האח הבכור ראה איך התעשר אחיו וקינא בו. הוא בא לבקר אצל אחיו הצעיר ושמע את סיפור התעשרותו. אמנם המשק שירש הספיק לכל צרכיו, אך לחמדן זה שום דבר לא היה די.
49 לכן יצא ליער, מצא את העורב המדבר בקול של בני אדם, והעורב הסכים להוביל אותו להר השמש. "אך זכור" אמר העורב "קח אתך רק שקית קטנה, מתאימה ללא יותר מאשר מידה אחת של אורז." אך החמדן לא הקשיב לו. הוא הלך לאסם, לקח שק של תבואה, שפך ממנו את הגרעינים ועם השק הלך בבוקר מוקדם אל היער.
50 ובקרבות שלו מרטו לו מרבית נוצות מזנבו. לכן גם קראו לו בעת זקנה "פטיה המרופט." פעם אחד התחילה הזקנה להכין בצק לעוגה, ופטיה המרופט הסתובב סביבה. הסתובב, הסתובב ונקר בבצק. הזקנה גירשה אותו במערוך. פטיה המרופט התרגז מאוד, החליט לתבוע אותה והלך לחפש שופט. הלך, הלך בדרך וממולו בא שועל.
51 התעייפתי. עכשיו אוכל אתך וזה יוסיף לי כוח!" התרנגול פתח את זנבו, הניף כנפיים ועף לגובה. השועל לא השיג אותו. הוא קפץ, קפץ, אך לשווא. רק התעייף יותר ונשכב על הדרך לנוח. התרנגול הלך לבדו. הלך, הלך ומולו בא זאב. "לאן אתה הולך, פטיה המרופט?" "אל תשאל, ידידי זאב. אני כועס מאוד.
52 הזקנה שלי הכינה בצק לעוגה. אני ניקרתי בו קצת והיא הכתה במערוך בראשי. עכשיו אני הולך להתלונן עליה בבית משפט." "אלך אתך!" אומר הזאב "הדרך ארוכה לפניך, אתה עוד עלול לבוא בצרות. אלך לידך, אשמור עליך." "לא, ידידי זאב, אל תדאג לי" נאנח פטיה המרופט "עוד רחוק לבית המשפט. תתעייף.
53 עכשיו אוכל אתך!" והתרנגול פתח זנב, הניף כנפיים, קפץ-התעופף, התעופף-קפץ. ברח מהזאב. הזאב רץ-קפץ, קפץ-רץ לא השיג את התרנגול, התעייף, נפל על הדרך. ופטיה המרופט הלך הלאה. הכל התנהל כפי שצריך, ופתאום הופ! דובה הולכת מולו. "לאן אתה, פטיה המרופט?" "אני הולך להתלונן על הזקנה שלי.
54 התרנגול ברח. הלך הלאה. הגיע לנחל. התכופף כדי לשתות מים והנחל אומר לו: "תרנגול חביב. שתית את המים שלי. עכשיו אני כל הזמן אהיה אתך!" "אוי נחל, אני הולך לבית משפט" עונה לו התרנגול "הזקנה הרביצה לי במערוך ואני הולך להתלונן." הנחל אפילו לא הבין מה אמר לו התרנגול, ובכל זאת יצא מהאפיק שלו וזרם אחריו.
55 לנחל קשה היה לעלות למעלה ואמר: "תעצור, תרנגול. אטביע אתך!" התרנגול פתח את זנבו, הניף כנפיים והתעופף עד פסגת ההר. ומשם ראה בתים וארמון של הצאר. הלך וניכנס לחצר. הצאר ראה אותו ואומר למשרתים שלו: "מה עושה תרנגול מרופט כזה בחצר שלי? תפסו אותו ותכניסו ללול." שמו את פטיה המרופט בלול.
56 ובלול עשה את מה שעושה כל שועל בלול, טרף את כל התרנגולות, לא השאיר אף אחת. באו בבוקר משרתי הצאר אין אף תרנגולת ורק וראו – התרנגול מתהלך בלול כמו בעל הבית. סיפרו לצאר. והצאר אומר: "תבעירו אש בתנור ותצלו את התרנגול המרופט!" משרתי הצאר הבעירו אש גדולה בתנור וזרקו את התרנגול לתוכו.
57 מסרו לצאר מה שקרה. והצאר אומר: "תעצרו אותו באורווה. בלילה הסוסים ידרכו אותו למוות." הכניסו את התרנגול לאורווה. ובלילה הגיע לשם הזאב שהלך עדיין אחרי פטיה המרופט. הסוסים הרגישו בזאב, נבהלו, ברחו מהאורווה והתפזרו בשדות. משרתי הצאר מצאו בבוקר את האורווה ריקה, ורק התרנגול נשאר שם.
58 הדובה אוהבת דבש מעל הכל. היא שברה את כל הכוורות, אכלה דבש לשובע וברחה. באו כל המכוורת הרוסה, משרתי הצאר ורואים – והתרנגול חי ובריא. תפסו את פטיה המרופט והכניסו למרתפי האוצר של הצאר. החליטו לכלוא אותו שם עד שימות מרעב. והתרנגול הרעב התחיל לנקר את מטבעות הזהב. נוקר ובולע ורק מביט לצדדים.
59 הוא עף מעל ההרים, רץ דרך העמקים ומיהר לחזור הביתה. הספיקו לו כבר הצרות. ראה מרחוק את הזקנה וקרא: "קו-קו-רי-קו, סבתאאא, קחי מערוך, תני לי מכה בראש, שלא ארצה יותר ללכת מהבית, להתלונן." "הנה השובב, הצעקן" חשבה הזקנה. לקחה מערוך ונתנה לו מכה קלה בראש. ומהמכה התרנגול הקיא את כל מטבעות הזהב.
60 החול נרטב קצת מגשמי הלילה. אם הילד הביא תבניות הוא יכול מיד לאפות בשמש עוגות קומתיים. עם את אפשר כבר לבנות עיר שלמה ובתים גבוהים, מנהרות רכבת תחתית, מוסך למכוניות. זניה הביאה אתה דלי קטן וכף ואמא שלה הביאה, על כל מקרה, גם כדור ברשת. את הכדור אמא שמה על הספסל לידה ופתחה ספר.
61 האחיות, גליה וואליה, בשמלות זהות וסרטים זהים בשערותיהן, זזו הצדה. גליה, הגדולה, אמרה: "את אופה עוגות ואנו בונות בית. תבואי להתארח אצלנו" ובכף החליקה על הגג של הבית החדש. מאוחר יותר בא קוסטיה עם סבתא שלו. סבתא הייתה זקנה ומאוד מפוזרת וגם קוסטיה הקטן היה מפוזר מאוד ולא הביא אתו דבר מהבית.
62 הוא ניגש ושאל: "אולי אפשר לקבל את הכדור?" "קח, יקירי" אמרה אמא של זניה. "פאם! פאם!" קפץ הכדור על השביל, התרומם גבוה ואחר כך כל פעם נמוך ונמוך יותר. אחר כך רק התגלגל ונצץ בצבעי כחול ואדום שלו. קוסטיה רץ אחריו, קפץ ושרק משמחה, השיג אותו, הרים בשתי ידיו, זרק אותו שוב על השביל.
63 היא הסתכלה על הספסל. כן! ליד אמא מונחת רק הרשת הריקה! ומיד נמאסו לזניה עוגות החול. התחשק לה לרוץ אחרי כדור. היא אספה את התבניות שלה והביאה לאמא. אחר כך ניגשה לקוסטיה ואמרה: "אני רוצה בעצמי לשחק בכדור." קוסטיה נתן לה את הכדור, עמד כמה רגעים, ראה את צעצועי החול של זניה וניגש שוב לאמא של זניה.
64 הוא הוריד אותן על החול לא כמו זניה, בשורות ישרות. קוסטיה סידר את העוגות במפוזר, איפה שרק הזדמן, בכל שטח הארגז, על הברכיים שלו, על מכונית המשא של ילד אחר.. ושתי עוגות נפלו אפילו על הגג של הבית שאותו בנו גליה וואליה. זה היה מצחיק מאוד. והכדור של זניה קפץ על השביל, הסתבך בדשא ונעצר.
65 זניה הקפיצה אותו שוב, אבל לא כל כך גבוה. "פאם.. פאם.." הכדור קפץ עוד פעם, ועוד פעם.. אבל מלבד זניה אף אחד לא שיחק בכדור. לא כל כך מעניין לשחק עם הכדור לבד. החול מעניין יותר. גליה וואליה צוחקות שוב: "תכבד את הנהג בעוגות. שים לו בחלון.." זניה הסתכלה. המשאית מלאת עוגות חול התגלגלה לאט אל בית החול.
66 קוסטיה הוריד עוד עוגה - בשביל הנהג. מוזר: הדלי מוכר והתבניות מוכרות. וליד אמא, על הספסל, אין תבניות. זניה הכניסה את הכדור ברשת ושמה לאמא על הברכיים. "תחזיקי" אמרה ובעצמה הלכה לילדים וישבה ליד קוסטיה. קוסטיה ראה מיד איך זניה מסתכלת עליו ושאל: "את רוצה לשחק בתבניות שלך?" "כן" אמרה זניה.
67 קוסטיה שם את התבניות והדלי על החול, הסתובב והלך שוב לאמא של זניה. מאחורי גבה זניה שמעה את קולה של אמא: "קח, יקירי." ושוב: "פאם! פאם! פאם!" זה הכדור שקופץ, מתרומם גבוה, וקוסטיה רץ אחריו. ואצל אמא על הברכיים מונחת רק רשת ריקה. מיד נמאס לזניה לשחק עם עוגיות החול. הכדור על השביל, הכדור תחת הספסל.
68 קוסטיה על ארבע זוחל תחת הספסל.. כשקוסטיה הוציא את הכדור ורצה שוב להקפיץ אותו, זניה עמדה לפניו. לא היה לה שום דבר בידיים, כי היא הספיקה להחזיר לאמא את התבניות והדלי. עכשיו זניה לא אמרה דבר וקוסטיה לא ביקש יותר. הוא נתן לה את הכדור בלי מילה וחזר לארגז החול, לילדות ששיחקו שם.
69 אם היא תיקח את הכדור ותרוץ אתו, אמא תיתן את התבניות לקוסטיה. אם לשחק בתבניות החול ולעזוב את הכדור, אמא תיתן אותו לקוסטיה. לשבת ולא לשחק אי-אפשר. ולקום גם כן אי-אפשר: ביד אחת הדלי, בשנייה התבניות, והכדור על הברכיים. אילו הייתה לה יד שלישית אפשר היה לקחת את הכדור ולקום, אבל אין לה יד שלישית.
70 שתל אורז וחיכה ליבול. אך כשהגיע זמן הקציר לא היה לו במה לקצור. לאומלל לא היה אפילו מגל. הוא הלך למלווה בריבית וביקש מגל בהשאלה. אמר לו המלווה בריבית: "אעשה לך טובה. הנה מגל. אבל תמורת זאת תיתן לי עוד מנה אחת מהיבול. ותחליט מהר, כי בקרוב ירד גשם והאורז של ירקב." האיכר נאלץ להסכים גם לזה.
71 מוטב שתלמד אותי איך לחיות בלי לחם." "ידידי" ענה המלווה בריבית "עושר וההצלחה בחיים נותן לנו האל ראמה. תנסה למצוא אותו, אולי הוא יעזור לך." האיכר אפה לעצמו שלוש פיתות גדולות לדרך והלך לחפש את ראמה. ביום ראשון בא מולו ברהמין. האיכר המסכן שמח – "הוא בוודאי ידע איך להגיע לאל ראמה.
72 כשהשמש שקעה המלווה בריבית בא שוב לאיכר. "הקונכייה שלך עכשיו אצלי" אמר "אך אני לא מצליח להכריח אותה למלא את המשאלות שלי. אחזיר לך אותה בתנאי אחד: אלי יגיע פי שניים ממה שאתה תשיג בעזרתה." ומאז המלווה בריבית התחיל להתעשר מיום ליום. אם האיכר קיבל מאה רופיות מהקונכייה, המלווה בריבית קיבל מאתיים.
73 האיכר ביקש צמיד מזל ואצל המלווה בריבית על הידיים הופיעו שניים כאלה. אך זה עדיין לא סיפק את המלווה בריבית. מספר פעמים חשב לגנוב שוב את קונכיית הפלא. עכשיו כבר ידע שלפני שנושפים בה צריך להשתחוות מזרחה. כבר שלוש פעמים התגנב לביתו של האיכר כשזה לא היה בבית, אך לא מצא את הקונכייה.
74 האיכר מעולם לא נפרד ממנה ונשא אותה תמיד על עצמו. כך עברה שנה. הגיע תקופה של הבשלת האורז אך יחד אתה באה גם בצורת על האזור, יובש וחום רב. אלא שהאיכר לא דאג. הוא בא לשדה שלו, השתחווה מזרחה ואמר: "אני מבקש שבשדה שלי יופיע פלג מים רחב ועמוק." וכשרק נשף בקונכייה התחיל לזרום פלג מים יפה השדה שלו.
75 ובאותו הזמן בשדותיו של המלווה בריבית הופיעו שני נחלים רחבים ועמוקים. האיכר שם את הקונכייה בדשא, התכופף מעל המים ורצה להרוות את הצמא שלו. אך בזווית עינו הרגיש גם שהמלווה בריבית זוחל לכוונו כדי לחטוף שוב את הקונכייה. בלי לחשוב הרבה אמר האיכר "תסנוור לי עין אחת עד הערב", השתחווה מזרחה ונשף בקונכייה.
76 רק תסתכלו עליו. נכון, אפשר להאמין שטים הוא החשוב בכל החצר? טים אוהב לטייל לבדו, ואמא-ברווזה תמיד דואגת - איפה טים? האם לא קרה לו משהו? כולם בחצר מרחמים על אמא-ברווזה, כולם אומרים שהבן שלה הוא בן רע. הפרה רוזה אמרה: "טים זה לא יסיים בטוב." "אוהו!" נאנח התיש בול "הוא כבר ייפול לצרות." וטים רק צוחק.
77 איזה מים צלולים! לא כמו בבריכה בחצר." וטים התחיל לבדוק את החצץ שעל הקרקעית ורצה כבר לקפוץ לנהר, כשמהמים יצאה מפלצת בעלת רגליים ארוכות ועיניים בולטות. "הו, מי אתה?" אמר טים. "אני צפרדע" אמרה המפלצת וקפצה לחוף. "את צפרדע?" סח טים "אמא אמרה שצפרדעים טעימות מאוד. אז אוכל אתך עכשיו.
78 טים קפץ שמאלה והצפרדע ימינה. טים ימינה והצפרדע קפצה גבוה והתיישבה על גבו של טים. ישבה עליו וקראה: "הופ, הופ, קדימה!" טים נבהל וקרא: "אמא! אמא! הצפרדע רוצה לאכול אותי!" אמא-ברווזה רצה אליו והצפרדע ראתה אותה ו"פלופ" קפצה למים. "בל! בל! בל!" הוציאה בועות, ירדה עד הקרקעית ולא ראו אותה יותר.
79 בושה להתגלגל עם צפרדע ירוקה מטופשת! בפעם הבא תקבל מכות ממני!" "בל! בל! בל!" נשמעה הצפרדע מהמים. טים הוריד ראש והלך אחרי אמא. כך הם עברו כמה צעדים ופתאום טים עצר. הוא ראה בעשב דבר מוזר. היה זה צינור של ארובה מלא פיח. וכמובן טים היה חייב להסתכל לתוכו. "הרי זו מנהרה אמיתית" קרא טים "מה טוב.
80 היא הייתה בטוחה שהוא הולך אחריה. אך פתאום היא הסתובבה. "אסון! תצילו!" קראה והיא רצה אל האפרוחים שלה "רוצו מהר! יצור שחור איום רודף אחרינו!" אמא-ברווזה עם הברווזונים ברחו לשדה. הם רצו בכל הכוחות, וטים רץ אחריהם וקרא: "חכו! חכו! זה אני, טים!" אבל אמא-ברווזה והברווזונים לא שמעו את טים.
81 הם רצו בין העשבים, נפלו, קמו ורצו הלאה. כך הם הגיאו עד הבריכה. "קפצו למים!" ציוותה אמא-ברווזה "אני מקווה שהיצור השחור לא יודע לשחות!" הברווזונים קפצו לבריכה ואמא-ברווזה קפצה אחריהם. וטים? טים גם הוא הגיע לבריכה וקפץ למים. הוא ירד עד הקרקעית ושם הוציא קולות "בל-בל" כמו הצפרדע.
82 אמא-ברווזה הראשונה, הברווזונים אחריה, ואחריהם טים גאה ומאושר. למחרת טים ישב על שפת הבריכה והתחמם בשמש. פתאום נזכר בצפרדע והתרגז: "איך היא העזה לעלות לי על הגב!" הוא הסתכל האם אמא לא רואה אותו. לא. אמא-ברווזה שמה את ראשה תחת הכנף ונמנמה, טים פתח מהר את הפשפש ורץ דרך השדה לנהר.
83 וזה ניגש לנהר, הוציא מהסל שקית וזרק אותה למים! עכשיו טים שכח לגמרי את הצפרדע. כשהאיש הלך טים מיד קפץ למים ושחה עד השקית. השקית הייתה קשורה ויללה בשקט. "מוזר" חשב טים "עוד מעולם לא שמעתי שקית מיללת." הוא משך את השקית בחבל והוציא אותה לחוף. "מיאו" קרתה השקית. "אוי!" הופתע טים וקפץ הצדה.
84 מיאו!" בכתה השקית. "מישהו שם בפנים" החליט טים. הוא משך בחבל. השקית נפתחה ויצא ממנה שחור, רזה, רטוב, רועד חתול! מקור – "מיאו" אמר החתול "תודה לך ברווזון. הצלת אותי ממוות. מי אתה?" "אני טים המפורסם" ענה טים בגאווה "ומי אתה?" "אני שחורי. בעל הבית אומר שאני גרגרן, שהחלב אף פעם לא מספיק לי.
85 רק החתול שלגי לא אמר דבר. זה היה חתול בית לבן. הוא עמד בחשיבות ליד הקערית שלו וללקק חלב. שחורי הסתכל על הקערית וגרגר בעצב. הוא עוד לא אכל דבר מהבוקר. אבל שלגי לא הביט על שחורי, והמשיך ללקק את החלב עוד יותר מהר. "הי שלגי!" קרא טים "תשאיר קצת בשביל שחורי!" אבל שלגי המשיך ללקק, כאילו לא שמע.
86 טים ידע ששלגי פוחד מעכבישים כמו ממוות. טים חטף את העכביש וקצת קורים ורץ לספסל. "הנה שחורי. עמוד כאן" אמר. שחורי נעמד ליד הספסל וטים עלה לו על הגב, בזהירות עבר עד הזנב וקפץ על הספסל. הוא פתח את הקורים והוריד את העכביש ישר לתוך הקערית של שלגי. "תצילו! עכביש!" קרא שלגי והתחיל לברוח.
87 איפה להסתתר? מהר, מהר, ארון המטבח פתוח! שלגי קפץ לארון. הכלים רעשו, קמח נשפך, מברשת נפלה.. שלגי הסתתר בפינה חשוכה והתכרבל לפקעת, רועד מפחד. וטים בחצר התגלגל מצחוק. "לך לאכול, שחורי. שלגי לא יחזור." שחורי ניגש לקערית. כמה טעים! תוך דקה אחת הוא גמר ללקק את כל החלב. ואז החליט להתרחץ.
88 אחר כך שוב ליקק כף וניגב את הלחיים. אחר כך ליקק שוב כף ורחץ את האוזניים. הוא היה חתול שומר מאוד על ניקיון! "תודה לך, טים" אמר שחורי כשגמר להתרחץ "אתה חבר אמיתי. בהתחלה הצלת אותי ממוות, ועכשיו מרעב." "שטויות" ענה טים "לא כדאי לדבר על כך." באותו הזמן אמא-ברווזה רצה בחצר וחיפשה את טים.
89 היה זה סל עגול עם מכסה בד. הטבחית הייתה הולכת אתה לשוק. "הנה משהו להסתתר בו" שמח טים "כאן השועלה לא תמצאה אותי." הוא הרים את המכסה וניכנס לסל. בפנים היה חשוך והריח מדבר מה טעים. בתחתית הסל נחה חתיכה גדולה של נקניק. "שהשועלה תחפש אותי עכשיו" חשב טים. והשועלה הציצה מעבר לפינה וראתה את הסל.
90 אך בחצר לא ראתה אף אחד. השועלה התגנבה לאורך הקיר, לקחה את הסל בכפה והלכה ישר משם, כאילו מביאה קניות מהשוק. השועלה חשבה שבאמת אף אחד לא ראה אותה, אבל טעתה. שחורי ישב אחרי הפינה וראה הכל. הוא שמע איך טים המסכן נבהל וצעק מהסל: "הצילו! הצילו!" "אעזור לך, טים!" קרא שחורי. הוא רץ בחצר.
91 מה לעשות? איפה השועלה?" שם, רחוק בשדה!" הראה לה "הנה היא! ראי – שחורי. "אני רואה!" קראה אמא-ברווזה "אשיג אותה. נרוץ!" "לא, לא נשיגי את השועלה" אמר שחורי "היא רצה מהר יותר ממך. אילו רק יכולת לשחות אליה!" "אני יכולה לעשות זאת טוב יותר" אמרה אמא-ברווזה בגאווה "אני יכולה לעוף אחריה.
92 הידד! הסל היה כבר על הצוואר שלה! "תחזירי!" צעקה השועלה "זה הסל שלי!" "זה יתכן!"זה קראה אמא-ברווזה "אבל הבן שלי שבתוך הסל." ובאותו הרגע נשמע מהסל קול הבכי של טים. "אל תפחד, בני!" קראה אמא-ברווזה "זו אמא שלך. אנו עפים הביתה." ובאמת, תוך רגעים הם הגיעו הביתה. כל החצר שמחה לבואו של טים.
93 ובאיזה הנאה הוא אכל את הנקניק! "תודה טים" אמר שחורי "זו הפעם השנייה שאתה מציל אותי מרעב." "דבר של מה בכך" ענה טים "לא כדאי לדבר על זה." במשך שלושה ימים טים לא עזב את אמא-ברווזה . הוא פחד מאוד לפגוש שוב את השועלה. אבל ביום הרביעי נמאס לו לשבת ליד אמא. הוא החליט לטייל וקרא אליו את שחורי.
94 אהא! המפתח בתוך המנעול! טים התכופף ושם את מקורו בטבעת של המפתח. הוא ראה לא פעם איך האנשים פותחים דלתות. זה פשוט מאוד. צריך רק לסובב את המפתח. "מהר, טים, תוציא אותי" ילל שחורי. "תכף, תכף!" קרא טים "רק שב בשקט." הוא נע בראשו הנה והנה, אך המפתח העיקש לא רצה להסתובב. טים השתדל בכל כוחו.
95 המפתח חרק והסתובב. הדלת נפתחה. "דחוף, דחוף חזק!" קרא טים. שחורי קפץ מהביתן. "נרוץ מהר, כל עוד בעל הבית לא חוזר!" טים ושחורי רצו בלי לנוח עד הבית שלהם. בדרך הם פגשו את אמא-ברווזה . היא בכתה מרות. "מה קרה? נבהל טים "יתכן שאכלו את אחי או את אחותי?" "לא" בכתה אמא-ברווזה " מעליבים ופוגעים בי בבית הזה.
96 אני אומללה מאוד." "ספרי, מי מעליב אותך" קרא שחורי "אנו נלמד אותו לקח!" "ראשית כל האווזה טילדה" אמרה אמא-ברווזה "היא לא נותנת לי לגשת לקערת האוכל. ושנית השועלה. מאז שלקחתי ממנה את הסל היא ימים שלמים עורבת לי מעבר לפינה." "ומי עוד?" שאל טים. "הקוף בימבו" בכתה אמא-ברווזה "הוא הגרוע מכולם.
97 הבוקר הוא תלש שש נוצות מהזנב שלי ואתמול נשך לי ברגל. וכל הזמן זורק עלי אבנים." "אל תבכי, אמא" אמר טים "נעזור לך." "בוודאי" אמר שחורי "טים כבר ימציא משהו. הוא חכם כזה, הוא יודע אפילו לפתוח דלתות!" טים ושחורי הלכו הצדה. "את בימבו הזה צריך ללמד לקח" אמר טים "צריך לצבוט את אפו.
98 תחת העץ עמד שולחן קטן ועליו נח מקל חום מוזר. "זה סיגר!" קרא שחורי "זה דבר כזה שמוציא עשן. בן אדם מדליק אותו, שם בפה ויוצא מזה עשן. בא לי רעיון! קח את זה, טים." טים ניגש לשולחן, נעמד על קצות אצבעות ותפס את הסיגר הבוער. "קפ, שורי!" קרא. הוא רצה לומר "קח, שחורי" אבל הסיגר הפריע לו לדבר.
99 ובימבו ישב על אדן החלון והסתכל לחצר. הוא חיכה לאמא-ברווזה . "הנה הוא! מהר, שחורי!" שחורי שם את הסיגר בזהירות לקשת, הסיגר עשן עדיין. בימבו הסתכל עליו בעניין רב. "עכשיו נעניש אתך על הגסויות" קרא טים "תירה שחורי!" באותו זמן הסיגר נפל מהקשת וצרב לשחורי בכף. "מיאו!" קרא שחורי.
100 נו שחורי, תודה לך. עם אויב אחד כבר עשינו חשבון." "ומה תרצה לעשות לאווזה?" שאל שחורי. "או, את זה אני יודע" אמר טים "נתחיל להאכיל ולפטם אותה עד שתיעשה מאוד, אבל מאוד שמנה, ואז בעל הבית יביא אותה לשוק וימכור אותה. וזה הכל." "ואיפה נמצא כל כך הרבה אוכל?" שאל שחורי "הרי אתה יודע שטילדה גרגרנית מאוד.
101 איפה אפשר להשיג אוכל בשביל טילדה? ופתאום ראה על האדמה איזה שהוא דבר, דומה מאוד לפרסה. טים קפץ מרוב שמחה. הרי זה מגנט! הוא הרים את המגנט במקור ורץ שוב למלונה. טופ קפץ מולו ופתח רחב את לועו. אבל טים עצר עוד לפני שניגש למלונה. הוא כיוון את המגנט אל קערת הברזל, וזו זזה וגלשה ישר אליו.
102 הרי המגנט מושך ברזל! טופ כעס ונבח כך שכל החצר שמעה וטים רק צחק. "טילדה!" קרא "איפה את? בואי הנה. מצאתי לך משהו טעים." האווזה רצה ובחמדנות התנפלה על האוכל. היא אכלה את כל הדייסה ועוד חיפשה סביב לקערה, אולי נשאר עוד קצת. שחורי הביא גם קערה של תפוחי האדמה. וגם אותם אכלה טילדה.
103 גם למחרת טים ושחורי הביאו אוכל לאווזה. ושוב היא אכלה את הכל. מהר מאוד טילדה נעשתה עבת בטן ושמנה. אף אחד בחצר לא הבין מדוע טים ושחורי מאכילים אותה כל כך. אפילו אמא-ברווזה אמרה פעם לאווזה: "אל תשמיני כל כך, טילדה. האם אינך יודעת מה קורה לאווזות שמנות?" "תשתקי אמא" כעס טים.
104 אמא-ברווזה השתתקה. וטילדה יצאה לצד וחשבה: "מה עושים עם אווזות שמנות?" "בול" היא שאלה את התיש "האם אתה יודע מה עושים עם אווזות שמנות?" "בוודאי. מביאים אותן לשוק ומוכרים" ענה התיש בול. "גע-גע-גע" קראה טילדה "איזה אסון! אפסיק לגמרי לאכול! אני לא רוצה להיות שמנה! אני לא רוצה לשוק!" אך היה כבר מאוחר.
105 בעל הבית ראה שטילדה נעשתה שמנה מאוד והחליט למכור אותה. הוא קשר לה חבל לרגל אחת וכך הלך אתה לשוק. וטים קרא אחריה: "לא תעליבי יותר את אמא שלי?" "טוב, עכשיו התפטרנו גם מהאויב השני" אמר בשמחה טים "ומה נעשה לשועלה?" "נחכה" הציע שחורי "היא בוודאי תופיע בקרוב." ובאמת, הוא לא הספיק לדבר כשהופיעה השועלה.
106 היא התגנבה בשקט לאורך הקיר, רצה דרך החצר והסתתרה במלונת הכלב. איזו ערמומית! היא ידעה שאין אף אחד במלונה כי רק לפני רגע ראתה את הכלב טופ בשדה. "מהר, שחורי" קרא טים "חשבתי כבר איך להעניש את השועלה. בוא אתי! צריך למצוא את התיש בול." הם רצו לשדה. בול ליחך עשבים וטופ שכב לידו.
107 רק קצה זנבה הג'ינג'י בלט החוצה. "אהא! תפסנו אתך!" קרא טים "האם תמשיכי להעליב את אמא שלי? הנה אקרא עכשיו לבעל הבית." אך לא צריך היה לקרוא לבעל הבית. הוא שמע רעש והסתכל דרך החלון. "אשתי! אשתי, תסתכלי! שועלה בתוך המלונה! מי תפס אותה?" "אני! אני!" פעה בול. "ומי חשב על כך? טים!" צעק שחורי וקפץ על המלונה.
108 ואמנם בא סופה של השועלה. "אעשה לי ממנה צווארון" אמרה בעלת הבית "זה יחמם אותי בחורף." היא עשתה צווארון יפה ומחוץ לימי חג אווררה אותו על אדן החלון כדי שלא יתעפש. ואז כולם היו מתאספים תחת החלון ומסתכלים על פרוות השועלה. "עכשיו כבר השועלה לא תקפוץ עלי" הייתה אומרת אמא-ברווזה .
109 האכלנו את טילדה ובעל הבית הביא אותה לשוק. תפסנו את השועלה ובעלת בית עשתה ממנה צווארון." "תודה בני" אמרה אמא-ברווזה "אני רק מבקשת, תהיה מעכשיו בן צייתן ואל תרוץ רחוק מדי." "טוב, אמא, אשתדל" נאנח טים. שמו של טים התפרסם בכל החצר. כולם שיבחו אותו. אפשר היה לשמוע רק "הברווזון הידוע שלנו, טים המפורסם.
110 כשהמלך היה בשיא תהילתו מתה אשתו המלכה. היא השאירה לו את בתו היחידה בת חמש עשרה, נערה יפה מאוד וטובת לב, שכולם אהבו אותה. אלא שלמלך האלמן הכיר אישה אצילה, עשירה מאוד, גם היא עם בת אחת, והחליט להתחתן אתה, למרות שהייתה זקנה, רעת לב, מכוערת מאוד, גבנונית, בעלת אף ארוך ועקום.
111 האם החורגת התייחסה לבתו של המלך באכזריות ומיררה לה את החיים. לכן הבת, כשפגשה את אביה פעם בגן של הטירה, ביקשה לתת לה אישור ללכת לעולם הרחב, לחפש בו את מזלה. המלך הסכים לה וביקש מאשתו החדשה לתת לבתו כל מה שנחוץ לדרך. וזו אכן נתנה לבתה החורגת שק עם כיכר לחם שחור וחתיכת גבינה יבשה וגם בקבוק בירה.
112 היא הלכה דרך חורשות, יערות וגאיות ובסוף פגשה באיש זקן שישב על סלע בכניסה למערה. הוא עצר אותה ואמר: "בוקר טוב, יפתי! לאן דרכיך?" "אני הולכת לחפש את מזלי, סבא טוב" ענתה הנסיכה. "ומה אצלך בשק ובבקבוק?" "בשק אצלי לחם וגבינה ובבקבוק בירה, לא חזקה אבל טעימה. תרצה אולי לטעום?" "ברצון רב!" ענה הזקן.
113 מהר מאוד היא ראתה מרחוק מלך צעיר שיחד עם המלווים שלו בא לצוד ביער. הנסיכה רצתה להסתתר, אך המלך הרגיש בה, וכשראה כמה היא יפה ושמע גם את קולה הנפלא, התאהב בה במקום וביקש שתינשא לו. לחתן נודע שהיא בת מלך ולכן מיד אחרי החתונה רצה לבקר את חמו. הזוג הצעיר בא לטירת קולצ'סטר במרכבה מקושטת בזהב ואבני חן.
114 חגיגות שמחות, סעודות וריקודים נמשכו שבועיים ובסוף הזוג הצעיר נסע הביתה, לארמונו של המלך הצעיר, עם הנדוניה הנדיבה שהמלך הזקן נתן לבתו. אחרי שהנסיכה המכוערת, בת המלכה השנייה, ראתה איך הצליחה האחות החורגת שלה, החליטה שגם היא תעשה כמוה. היא הודיעה לאמא שלה שגם היא תלך לחפש את מזלה והתכוננה לדרך.
115 מובן שאמה ציידה אותה טוב ויפה. תפרו לה במיוחד בגדים יפים, נתנו לה עוגה עשירה וצנצנת מרקחת מתוקה וגם בקבוק יין משובח. עם כל הצידה הזו היא יצאה באותה הדרך שבה הלכה הנסיכה הראשונה. כך היא הגיעה גם למערה שלידה ישב האיש הזקן. "לאן את הולכת, נערתי?" שאל האיש. "ומה זה עניינך?" ענתה הנערה בגסות.
116 אבל היא המשיכה בדרכה בלי לשים לב לדבריו. וכך היא הגיעה לגדר החיה הקוצנית. מקום אחד בגדר נראה לה דליל יותר והיא ניסתה לעבור בו. אך אז הענפים הקוצניים סגרו עליה וחדרו לבשרה. רק בקושי הצליחה לצאת מהסבך. ואז התחילה לחפש מים כדי לרחוץ את הפצעים שלה. היא הביטה סביב וראתה באר.
117 כשרק התיישבה על דופן הבאר הופיע מהמים ראש זהוב והתחיל לשיר: "רחצי אותי, סרקי אותי "שימי אותי על החול... אך לא הצליח להמשיך כי הנערה נתנה לו מכה חזקה ואמרה: "הה לך רחצה!" ומיד הופיעו מהבאר גם שני הראשים האחרים שגם אותם היא קיבלה במכות. הראשים קפצו על החול והתחילו להתייעץ במה להעניש את הנסיכה הרעה.
118 היה זה יום השוק ואנשים רבים התהלכו ברחובות. אך כשרק ראו את פניה המצולקות ושמעו את קולה הצרוד התרחקו כולם ממנה. היחידי שנשאר במקומו היה סנדלר עני. זמן לא רב קודם נזיר מתבודד אחד הזמין אצלו זוג סנדלים. כסף לא היה לנזיר ולכן בתמורה לסנדלים הוא נתן לסנדלר פחית משחה נגד פצעי צרעת וצלוחית שמן נגד צרידות.
119 הם ישבו ושוחחו אחרי הארוחה כשפתאום נשמע רעם, מנורת שמן כבתה והחדר התמלא בערפל. החברים נבהלו. אך הנגר התעשת ראשון, קם והדליק שוב את המנורה. ואז הם ראו שבאמצע החדר עומדת נערה צעירה, יפה ביותר, לבושה בבגדים יפים ועונדת תכשיטים עשירים. היא עמדה כמו מבוהלת ובכתה והדמעות שבעיניה עוד הוסיפו ליופייה.
120 החברים נבהלו מאוד. הם הביטו זה על זה, הסתכלו על הנערה שהופיעה אצלם פתאום. איך היא הגיעה הנה? הרי הדלת הייתה סגורה. הכל קרה ברגע אחד. איזה רוחות שלחו להם את הנערה היפהפייה? כבר מזמן התהלכה בעיירה השמועה על מפלצת שמסתובבת בסביבה, המקבלת צורות שונות של חיות ובני אדם, חודרת לבתים וטורפת את תושביהם.
121 וכעת הם חשדו כי הנה, המפלצת קיבלה צורת הנערה ומתכוונת לטרוף אותם. ארבעתם רצו מהר מהבית ונעלו היטב את הדלת אחריהם. אחר כך הלכו, כל אחד לביתו, מלבד הנגר, שהעדיף ללון הפעם אצל הצייד. למחרת הם נפגשו שוב. באור היום הם כבר פחדו פחות. באו לביתו של הנגר ובזהירות פתחו את הדלת. אך הבית היה ריק.
122 בוא, גש לעבודה וגלה לנו את התעלומה." האצטגנין התחיל לצייר על החול כל מיני צורות, שם אבנים קטנות בין הקווים המצויירים, הרבה זמן העביר את האבנים ממקום למקום וצייר שוב צורות שונות. בסוף אמר: "הנערה שהופיעה בביתו של הנגר היא נסיכה, ששד רע התאהב בה. הוא חטף אותה ונשא אותה אליו.
123 תוך זמן קצר בנה סירה שיכלה להכיל את ארבעתם, והם הפליגו בים על פי הדרך שעליה הצביע האצטגנין. לא עבר שבוע והחברים ראו כבר את חופי האי. "עכשיו הגיע תורי" אמר השודד "אני אגנוב לשד את הנערה אפילו אם הוא הסתיר אותה בתוך העין שלו. חיכו לי כאן." והוא יצא לכוון הארמון הגדול שניתן היה לראות מרחוק.
124 הדבר לקח זמן רב, והשד הרע מדי פעם מלמל דבר מה, אך לא התעורר ממש. בסוף הנערה הייתה חופשית ורצה יחד עם השודד אל סירת החברים. חברי השודד שמחו מאוד כשראו אותו חוזר עם נערה. אך עוד לפני שכולם עלו לסירה ראו שהשד הרע רץ אליהם מהארמון. הוא התעורר פתאום, הרגיש שהנערה איננה ורצה לתפוס אותה.
125 גם החץ השני שירה הצייד החטיא את השד הרע. "וי! רק חץ אחד נשאר לי!" קרא הצייד "תתפללו שהוא יפגע במטרה. הו, אללה, תעזור לנו!" ובמילים אלה הצייד מתח שוב את מיתר הקשת. המפלצת רצה מהר והתקרבה כבר לנסוגים. אך הצייד כיוון היטב את קשתו והחץ השלישי והאחרון פגע ממש במצחו של השד הרע, שהתמוטט במקומו ונפל מת.
126 תוך כדי ההפלגה החברים התחילו לדון למי מהם מגיע לקבל את הנערה. "היא צריכה להיות שלי" טען הצייד "אני הרגתי את השד הרע ואני רוצה אותה לאישה." "לא, היא צריכה להיות שלי. הרי אני גנבתי אותה מהשד והבאתי לחוף" אמר השודד. "ואילו אני לא בניתי את הסירה, איך היינו יכולים להגיע לאי בה היא הוחזקה?" אמר הנגר.
127 איך היינו מגיעים להציל אותה. היא שלי!" הוסיף האצטגנין. הויכוח התלהט והחברים הפסיקו לחתור. הסירה נעצרה באמצע הים. והייתה זו רק הנערה שהתערבה בעצמה: "אולי תחכו עד שנגיע לחוף. שם תתחילו לדון בדבר." החברים קיבלו את דעתה והמשיכו לחתור במרץ. כשהגיעו חזרה לעיר שלהם הציע הנגר: "נלך לקאדי.
128 לא!" קראו האחרים בקול אחד "אנו מכירים אותו. זו נערה כה יפה שאם הקאדי יראה אותה יחליט לקחת אותה אל עצמו ועלינו עוד יטיל עונש." "אז נפנה לסולטן. הוא כבר זקן ויש לו מספיק נשים יפות" אמר השודד. כך הוחלט וכל החמישה הלכו אל חצר הסולטן. בינתיים ירד כבר הלילה. אמר השודד: "יתכן והסולטן ישן כבר.
129 הסולטן לא ישן. הוא ישב בנוחיות על כריות רכות ושוחח עם הוזיר שלו. השודד התיז עליהם סם מרדים ושניהם נרדמו מיד. ואז השודד שם לראשו של הוזיר כובע בעל קרניים של אחד מחיילי צבא הסולטן, לקח את הוזיר וקשר אותו בצמרת של עץ בגן . אחר כך חזר אל הסולטן, נשף עליו באוויר צח וכך העיר אותו.
130 יש לי סיפור חדש. היה פעם שודד " והשודד והיו לו שלושה חברים, נגר, אצטגנין וצייד... התחיל לספר לסולטן את כל מה שקרה לו ולחבריו באותו לילה ויום. והוא סיים את הסיפור בדברים: "כאשר הם חזרו מהאי עם הנערה התחיל הויכוח מי יקבל את הנערה. הם החליטו בסוף לפנות לסולטן כדי שהוא יחליט.
131 כך אני הייתי עושה. לא רק שהוא העז להיכנס לארמונו של השד אלא גם באומץ רב הוציא את שערותיה של הנערה, אחת-אחת מידו של השד." כשהשודד שמע את הדברים הוא רץ מהר וקרא לחבריו וכשהם עמדו לפני הסולטן ביקש השודד שוב: "למי מגיע לקבל את הנערה, אמרת, הסולטן?" "כבר אמרתי לך. לדעתי את הנערה צריך לקבל השודד.
132 אז חפשו אותו ותביאו אותו אלי." "כן, נביא אותו ואחר כך נהרוג אותו על חוצפתו" הציע הוזיר. "מה פתאום!" נזף הסולטן בוזיר "מגיע לו שבח ונבטיח גם שלא יעונה לו כל רע." ולמחרת הכרוז פרסם בכל העיר: "יבוא לחצר הסולטן מי שסיפר לו על ההרפתקאות שלו ביום האחרון. יכול לבוא בבטחה והוא לא יפגע בשום אופן.
133 והאוויר היה נקי, שקוף, והריח מהשלג הטרי, בן יום אחד. אחרי ארוחת הבוקר הילדים התלבשו, ויחד עם הגננת מריה יצאו לחצר. וכאן התחילו בעבודה, העמיסו שלג על המזחלות, הובילו אותו למרכז החצר ופרקו אותו לערמה גדולה. הם השתדלו להעמיס על המזחלת כמה שיותר שלג ואחר כך אחד רתם את עצמו ומשך בחבל, והשני דחף מאחור.
134 זה שמשך היה לסוס, צהל ובעט, וזה מאחור היה לעגלון, צעק על הסוס ואפילו הכה לו בקלות בשוט. הסוס לא נעלב. "הנה איזה משא גדול הכנו עם פטיה" קרא קוליה כשעבר ליד הגננת. "גיבורים!" השיבה מריה. גם הילדים האחרים לא התעצלו ותוך זמן קצר באמצע החצר קמה ערמה גדולה של שלג. ואז התחילו לבנות סבא-שלג.
135 בהתחלה גלגלו גוף, אחר כך עשו כדור גדול ושמו על הגוף, כאילו ראש. במקום עיניים הכניסו שני גחלים שחורים ובמקום האף - גזר גדול ושמן. הגננת הכינה ידיים מהשלג ובאחת שמה מטאטא ובשנייה סבא-שלג תמך את המותן. וכך הוא שם עמד, עם המטאטא ביד. ועל הראש שמו לו כובע קש ישן. את הכובע הכירו הילדים היטב.
136 אחר כך מהסל הוא הפך לשק ושם הילדים הכניסו ראשנים וכל מיני חיפושיות. ועכשיו מריה שוב הוציא את הכובע מהמחסן, ועם מקל במקום נוצה שמה לסבא-שלג על הראש. "הנה גמרנו!" הילדים עם הגננת התרחקו קצת כדי לראות את העבודה שלהם טוב יותר ופתאום השתתקו כולם - מהעץ שבסביבה ירד ירגזי ישר על ראשו של סבא-שלג.
137 אל פחד!" צחקה הגננת "ואתם יודעים מה עלה לראשי? הבה ניתן לסבא-שלג שלנו להאכיל ציפורים." "כן! כן!" קראו כולם. הירגזי נבהל מהצעקות, ברח לעץ והתיישב שם על ענף. "אז תקשיבו" אמרה הגננת מריה "במקום המטאטא ניתן לסבא-שלג בידיים לוח, והוא יחזיק אותו לפניו כמו מגש. ועל הקרש נשים כל בוקר גרעינים ופרורים.
138 הם מצאו מהר לוח עץ מתאים והביאו למריה, ואז היא הזיזה את ידיו של סבא-שלג. עכשיו הוא כבר החזיק את הלוח. עליו שפכו הילדים פירורי לחם וגרעינים, וטניה הקטנה שמה אפילו חצי קוביית סוכר שנשארה מהארוחה של הבובה שלה. הכיבוד היה מוכן והילדים חזרו הביתה כדי לראות מהחלונות איך הציפורים יבואו לסבא-שלג.
139 הראשון בא הירגזי האמיץ ואחריו התאספה להקה שלמה של דרורים. סבא-שלג כיבד את הציפורים ברצון. הוא החזיק את הלוח כמו צלחת, על הידיים הפשוטות ובעיני הפחם השחורות שלו הסתכל על הדרורים כאילו רצה לומר: "אכלו, אכלו כמה שיותר. אספו הרבה כוח." והציפורים ברצון נקרו את הפרורים והגרעינים.
140 והתבונה תמיד תעזור לאדם!" "שטויות" כעס הסוחר "זה לא יתכן. אם התבונה שלך תוכיח את עצמה חזקה יותר מהכסף שלי אשלם לך אלף רופיות. ואם הכסף שלי יהיה חזק יותר, תהיה לעבד שלי לכל החיים. מסכים?" "מסכים!" ענה הפחח. "אז בוא, נלך לרג'ה ונספר על ההסכם שלנו כדי שאף אחד מאתנו לא ייסוג אחר כך.
141 וכששני המתווכחים באו אליו שמח שהגיעו לו קורבנות חדשים. אלא שאז נזכר באבא שלו שאמר לו: "בני, אף פעם אל תמית יותר משלושה אנשים ביום. אחרת לא יישארו לך בארץ אנשים שידאגו לפילים שלך, שיטפלו בסוסים שלך, שיקטפו את הכותנה שלך וייקצרו את האורז שלך." הרג'ה לא רצה להפר את דבריו של אבא והחליט להתחכם.
142 בדרך הסוחר ביקש מהשומרים: "אתן לכם את כל כספי אם תשחררו אותי!" "אם נשחרר אתך יצווה המלך להוריד את ראשינו" ענה אחד השומרים "ובלי ראשים איך נוכל ליהנות מהכסף שלך?" תוך שעה הופיע בכיכר התליין ובא גם המלך וכל אנשי החצר. התליין הרים כבר את חרבו, אך אז הפחח, שעד כה שתק, התחיל לצחוק בכל רם.
143 שמע ואז תבין. לפני חמישה ימים הופיע לפני הרג'ה מגיד עתידות וניבא לו: 'כל זמן שחיים שני האנשים האלה, הסוחר והפחח, יתחילו כאן אסונות כבדים - דבר, בצורת, רעב, מבול. תתפטר מהאנשים האלה. אבל לא תוכל להרוג אותם בעצמך, כי מי שינסה להרוג אותם יביא על ארצו את כל האסונות - דבר, בצורת, רעב ומבול.
144 תן לי את אלף הרופיות שלך!" "קודם נחזור הביתה" ענה הסוחר שלא רצה להיפרד מהכסף "ושם נראה מה יהיה הלאה." הם באו לרג'ה ומסרו לו: "המלך הכריז על מלחמה נגדך. תוך שלושה ימים החיילים שלו ידרסו את השדות של ארצנו!" הרג'ה נבהל ושאל: "מדוע הוא כועס כל כך עלי?" והסוחר אמר "הכעס של המלך הוא באשמתו של הפחח.
145 הפחח עלה על הסוס ורכב מול הצבא של המלך השכן. על הגבול הוא ראה כבר את החיילים ואת המלך הנוסע בראשם. הפחח התקרב אל המלך, נעמד מולו ואמר: "קודם תהרוג אותי, ואז החיילים שלך יוכלו לדרוך על אדמתי. כל זמן שאני חי אף חייל לא יוכל לעבור את הגבול." ואחרי שאמר זאת הוא שלף את חרבו וחיכה מה יענה המלך.
146 מוטב שהרג'ה שלך יהרוג אתך. אני לא רוצה להיות אויב לעצמי." והוא החזיר את החיילים שלו וחזר בעצמו הביתה. הפחח חזר לרג'ה ואמר: "מילאתי מה שהבטחתי. אף אחד לא יפגע עכשיו בנסיכות שלך." הרג'ה המרוצה ציווה לתת לפחח אלף רופיות. הפחח שם את הכספים בשקית ואז פנה לסוחר: "עכשיו תן לי את מה שהבטחת.
147 בחדר העבודה של אבא, מעל הספה, היו מחוברים לקיר קרניים גדולות של אייל. הסנאי עלה עליהן לעתים קרובות וישב שם כמו על ענף של עץ. אותנו, הילדים, הוא הכיר היטב. כשרק נכנסנו לחדר היה קופץ ממקום כלשהו, כמו מארון, ישר על הכתף. סימן שביקש קוביית סוכר או ממתק. הוא מאוד אהב ממתקים.
148 אף פעם לא סגרו אותם כי אנו, הילדים, לא לקחנו בלי לבקש קודם. והנה פעם אמא קוראת לנו לחדר האוכל ומראה לנו סל ריק: "מי לקח את הממתקים מכאן?" הסתכלנו זה על זה ושתקנו. לא יודעים מי עשה זאת. אמא נענעה בראשה אבל לא אמרה דבר. ולמחרת נעלמו קוביות סוכר מהמזנון ושוב אף אחד לא הודה שלקח.
149 לפעמים בא אלינו, עולה על הכתף, פניו נוגעים בלחי, מושך בשיניים מבקש סוכר. ומאין ניקח? באוזן – יום אחד אחרי הארוחה ישבתי על הספה וקראתי. פתאום ראיתי שהסנאי קופץ על השולחן, תופס פרוסת לחם בשיניו ויורד לרצפה ומשם על הארון. ואני רואה, אחרי דקה הוא שוב על השולחן, תופס פרוסה שנייה ושוב אל הארון.
150 חזרנו לפנות ערב עייפים. את הסל עם פטריות שמנו על החלון, שם איפה שקריר, כדי שלא יתקלקלו עד הבוקר. אנו קמים בבוקר והסל ריק. איפה הפטריות שלנו? ופתאום אבא קורא לנו מחדר העבודה שלו. רצנו הקרניים של האייל מעל הספה לשם, מסתכלים – מלאים בפטריות. על הוו של המגבת, אחרי בכל מקום פטריות.
151 זה המראה ואחרי הציור – הסנאי שעמל בבוקר ותלה את הפטריות לייבוש לחורף. ביער הסנאים תולים פטריות לייבוש על ענפי העצים. וכך גם עשה זה שלנו. כנראה הרגיש שחורף קרוב. ומהר מאוד באו גם הימים הקרים. הסנאי תמיד הסתתר בפינה כלשהי, שם איפה שחמים, ופעם הוא נעלם לגמרי. חיפשנו, חיפשנו ולא מצאנו אותו בשום מקום.
152 התחלנו להבעיר את התנור, סגרנו את אשנב האוורור, שמנו עצים, הדלקנו. ופתאום בתנור נשמע רעש, שפשוף! פתחנו מהר את האשנב והסנאי קפץ משם וישר על הארון. אבל העשן מהתנור יוצא לתוך החדר ולארובה לא ניכנס. מה זה? אז אחי עשה וו על חבל עבה ודחף אותו דרך האשנב לארובה, כדי לבדוק אם לא נתקע שם דבר מה.
153 הפועל עבד יום ולילה ובכל זאת בקושי הצליח לפרנס את משפחתו. ילדים שלו חיו על התנור, כי לא היה להם מה ללבוש ולנעול. בדמעות הרטיבו את קרום הלחם היבש שקיבלו לאכול. יום אחד הפועל העני עבר ליד הגורן של אחיו העשיר ושמע רעש דישה. הציץ, ושם תשעה אישים קטנטנים עובדים ביחד. "מי אתם?" שאל.
154 הוא ישן ואנו עובדים בשבילו." "עכשיו אני רואה ממה העושר של אחי ולמה הוא עשיר כזה." חשב האח העני. "וגם אני יכול להשיג עושר? ואיפה אפשר למצוא אותו?" שאל את אישים הקטנטנים. "העושר שלך ישן תחת סירה ישנה על חוף האגם" עונים הקטנים "שבור ענף ערבה, תכה בו שלוש פעמים ואמור: 'אתה ישן והילדים שלי מתים מרעב'.
155 ובאמת מצא: תחת סירה ישנה, על חוף האגם, ישן איש קטן במעיל אדום. הפועל שבר ענף ערבה, הכה באיש הקטן שלוש פעמים ואמר: "אתה ישן ואצלי הילדים מתים מרעב!" האיש הקטן שפשף את עיניו, פיהק והתיישב. "מה נחוץ לך?" שאל. "עזור לי באופן כלשהו" ביקש הפועל. האיש הקטן חיפש בכיסים ומצא מטבע זהב.
156 הוא בא לאחיו העני ושאל: "איך קרה, אחי, שהצלחת לצאת מהעוני?" והפועל היה איש ישר וטוב לב וסיפר לאחיו העשיר את הכל. ואפילו הראה לו את מטבע הזהב. לאחיו העשיר נדלקו עיניים מחמדה והוא ביקש: "תן לי את המטבע לזמן קצר, אחי, אני מתכונן לבנות בית חדש ונחוץ לי לכך כסף רב." האח נתן לו את המטבע.
157 בעל החווה מילא שקים שלמים בזהב ואת המטבע הטמין בתחתית הארגז. עבר זמן ולפועל העני נגמרו הכספים. הוא פנה לאחיו וביקש את המטבע בחזרה. "תחזיר לי אחי את המטבע!" אמר "הוא מאוד נחוץ לי עכשיו." ובעל האחוזה ענה: "על מה אתה מדבר? לא לקחתי ממך דבר ולא התכוונתי לקחת." נתן לו בעיטות וגירש.
158 האיש כעס על הפועל: "למה אתה, טיפש, נתת לו את המטבע. טוב, אעזור לך עוד פעם אבל אל תבוא אלי יותר." ונתן לו מפת שולחן באומרו: "אם תפרוש את המפה, תוכל למצוא עליה את המאכלים הטובים ביותר, כאלה שעוד אף פעם בחייך לא ראית. אך זכור - אל תיתן את המפה לאיש." חזר הפועל הביתה, פרש את המפה על השולחן.
159 לבעל החווה הגיעה השמועה על מפת הפלא והוא בא מהר לאחיו. "שמעתי שיש לך מפה מיוחדת." הפועל העני רצה להתגאות בפני אחיו העשיר, פרש את המפה ואמר: "אף פעם לא ביקרת אצלי, אחי. ועכשיו, כפי שתראה, אוכל לכבד אתך במה שרק תרצה." "הייתי רוצה לאכול אווז צלוי ולשתות קנקן יין צרפתי" אמר האח העשיר.
160 והעשיר רק לזה חיכה: "תן לי את המפה, אחי. מחר באים אלי אורחים חשובים, והייתי רוצה לארח אותם בכבוד." האם הפועל העני נזכר במטבע שלו? איפה! "קח את המפה, אחי" אומר "אני לא צר עין והמפה הרי לא תקטן מהשימוש." בעל החווה לקח את המפה ורץ הביתה. באו אליו אורחים, סוחרים, כמרים חשובים.
161 גם האח העני רצה לבוא ולשבת אתם, ובא גם הוא. אבל זה כבר סיפור אחר. אפילו מעל סף הבית לא נתן לו האח העשיר לעבור ומיד התחיל לצעוק עליו: "לשם מה באת? אינך רואה איזה אנשים חשובים יושבים כאן? אתה רוצה לבייש אותי?" הפועל חזר הביתה עצוב, בוכה ונעלב. עברו כמה ימים ובעל החווה לא מחזיר את המפה.
162 וזה התרגז כבר ממש: "נתתי לך מטבע, נתתי לך מפה כדי שתוכל לחיות בנחת. ואתה כל הזמן מפריע לי לישון! כנראה חסרה לך בינה." אבל כעבור רגע הוא נרגע, מצב רוחו השתפר, קרץ לפועל ואמר: "אתה רוצה שנוסיף לך בינה? הנה לך שק, תן לו מכה במקל הזה ותאמר 'שק, תן בינה!" הפועל לקח את השק והכה בו.
163 וכשרק אמר "שק, תן בינה!" קפצו מהשק שבעה גברתנים עם אלות והתחילו להרביץ לו מכות! התחיל המסכן להתחנן: "סלח לי! מספיק! תגיד להם שיפסיקו!" האיש במעיל האדום חיכה עוד רגע ואחר כך אמר: "שק, די בינה!" ושבעה הבחורים חזרו לשק. "נו למדת בינה? אתה יודע מה עכשיו לעשות?" "יודע" אמר הפועל.
164 הוא שם אותו על הכתף והתחיל לחזור הביתה. בדרך פגש את אחיו העשיר, בעל החווה. זה ראה את השק, התפלא מיופיו , ושאל: "איזה שק זה אצלך, אחי?" "הו, בשק הזה מוסתרת בינה של העולם כולו" אמר הפועל העני "עכשיו אהיה האיש החכם ביותר שבעולם." עיניו של האח העשיר נדלקו - לא רע להיות האיש החכם ביותר.
165 הבחורים מהשק ממשיכים להרביץ לעשיר והוא חמדן כזה שלא חושב להחזיר את המטבע והמפה. חושב שאולי האח העני שלו ירחם עליו גם כך. אבל הפועל יושב על ספסל ואומר: "לא, עוד לא קבלת מספיק בינה. הבה נוסיף קצת." העשיר לא יכול היה יותר לסבול וקרא לאשתו: "תוציאי את מטבע הזהב מהארגז." היא הביאה את המטבע ונתנה לפועל.
166 אבל הוא ממשיך לשבת, מחכה. נאלצה האישה להחזיר גם את המפה. רק אז אמר האח העני: "שק, די בינה!" שבע הגברים חזרו לשק. הפועל לקח את המטבע, המפה והשק ולפרידה אמר: "היית ערמומי אך לא היה לך מספיק בינה. עכשיו נוספה לך בינה. רק שים לב ואל תאבד אותה" והלך. ואת האח העשיר חיממו ושפשפו במרחץ שלושה ימים.
167 פתאום ארנבת יצאה מהשיחים והתיישבה מולם על השביל. האינדיאנים עצרו כי הארנבת ישבה כל הזמן ולא זזה. הם ירו את חציהם אל הארנבת, אבל החצים חזרו אליהם בלי טיפת דם. האינדיאנים מתחו את מיתרי קשתות בשנית, אבל אז לא ראו כבר ארנבת, אלא אדם זקן שעמד על השביל. נראה להם שהוא עייף וחולה.
168 הזקן הלך לאט אחריהם, לאורך השביל ועד לכפר הוויגוומים. לפני כל ויגוום עמד מוט עם עור חיה תלוי עליו. האיש ידע שאלה סימני השבט של אנשי הוויגוום. הוא עצר לפני ויגוום שלפניו תלוי היה עור של זאב וביקש להיכנס, אך האנשים שבפנים לא הרשו לו. הם אמרו: "איננו רוצים כאן אנשים חולים." הוא הלך לוויגוום שני.
169 שם תלוי היה שריון של צב. אך גם שם המשפחה לא נתנה לו להיכנס. הוא ניסה בוויגוום שלפניו ראה עור של בונה. שם אמרו לו להמשיך ללכת הלאה. גם האינדיאנים שחיו בוויגוום שלפניו תלוי היה עור של צבי לא היו מכניסי אורחים. ולא הרשו לו להיכנס גם לוויגוומים שלפניהם תלויים היו נץ, אווז בר ואנפה.
170 בסוף הוא הגיע לוויגוום שלפניו תלוי היה עור של דוב. "אנסה עוד פעם, אך זו האחרונה" חשב. בוויגוום הזה חיה אישה טובת לב. היא הביאה לו אוכל ופרשה עורות רכים כדי שיוכל לשכב ולנוח עליהם. האיש הודה לה אך גם אמר לה שהוא חולה מאוד. הוא הסביר לה איזה צמחים צריך לאסוף ביער כדי לרפא אותו.
171 היא שמעה בקולו והוא הבריא. אבל אחרי ימים אחדים האיש הזקן חלה שוב. ושוב הסביר לאישה איזה שורשים ועלים לאסוף לרפוי מחלתו. היא עשתה כפי שאמר לה והוא הבריא שוב. הרבה פעמים חלה האיש הזקן. וכל פעם קיבל מחלה שונה. וכל פעם גם אמר לאישה איזה צמחים יכולים לרפא את המחלה. היא זכרה היטב כל מה שאמר לה.
172 הבת שלי זריזה מאוד ומספיקה ביום אחד לטוות שבעה גלילים ועוד רוצה להמשיך. אמרתי לה שזה מספיק." "אם כך, תני לי אותה לכלה. אני זקוק לאישה חרוצה. אבחון אותה ואם היא כזו באמת, אתחתן אתה." הוא לקח את הנערה הביתה ואמר לה: "ראי את הבגדים היפים והתכשיטים שיש לי בבית. אם תהי לאשתי כל זה יהיה שלך.
173 הם האכילו אותה טוב, אבל היא חשבה רק על הבגדים היפים ועל התכשיטים ועסקה רק בהם. על הטוויה שכחה לגמרי. עבר הזמן ורב-החובל אמור היה כבר למחרת לחזור הביתה. רק אז נזכרה הנערה שאמרו לה לטוות פשתן. מה היא תעשה עכשיו? ישבה והתחילה לבכות. ופתאום דרך החלון נכנסה אישה זקנה, בעלת ריסים ארוכים.
174 וככל שמהר יותר היא טווה, כך שפתיה נעשו ארוכות יותר ויותר. כשהזקנה גמרה את העבודה אמרה, כמו הקודמת "אין לי צורך בדבר. רק תזכרי להזמין אותי לסעודת החתונה שלך. תקראי לי 'קולומברה' ואבוא מיד. אל תשכחי את שמי!" רב-החובל חזר בבוקר ושאל: "חוטי המשי מוכנים?" "מזמן מוכנים!" ענתה הנערה .
175 על גלגל הטוויה היא שכחה לגמרי. ופתאום, יום לפני חזרתו של רב-החובל הופיעה אישה זקנה השלישית, בעלת שיניים ארוכות שיצאו מפיה כמו חטים של חזיר בר. היא התחילה לטוות כתנה וככל שטווה מהר יותר כך השיניים שלה נעשו ארוכות יותר ויותר. מהר מאוד כל חדר סיבי הכתנה התמלא בסלילי חוטים.
176 היא רצתה לקרוא להן ולהזמין לחגיגה, אך בינתיים שכחה לגמרי את שמותיהן. היא עשתה מאמצים גדולים להיזכר בהם, אך הכל לשווא. התעצבה מאוד הנערה. מה יהיה? האם באמת כל החוטים יהפכו שוב לסיבי פשתן, כונה וגלמי משי, כפי שאמרו לה הטוות? החתן שלה הרגיש במצב הרוח הירוד של כלתו והתחיל לדאוג.
177 כשהתהלך ביער בחיפוש אחרי חיות בר התחיל לרדת גשם חזק. הבחור חיפש מחסה כלשהו וראה מרחוק אור. כשהתקרב מצא ביתן קטן ושמע קריאות: "קולומבינה, קולומברה, קולומבה! הגיע זמן לבשל ארוחה. הנערה בוודאי תשכח עלינו ולא תקרא לנו לסעודה. אם לא נבשל עכשיו נהיה רעבות מאוד." רב-החובל הסתכל וראה שלוש זקנות.
178 לנשים הזקנות המוזרות הוכן שולחן מיוחד מלא כל טוב, ודאגו להן יפה. אחרי הסעודה ניגש אליהן החתן הטרי ושאל את קולומבינה: "סלחי על השאלה, סבתא טובה, אבל למה הריסים שלך ארוכים כאלה?" "כי אני מאמצת את עיניי כדי להסתכל היטב בזמן שאני טווה חוטים דקים." "ולמה לך שפתיים ארוכות כאלה" שאל החתן את קולומברה.
179 ירד גשם סתווי ורגליו היחפות סבלו מאוד מהרטיבות. לכן הארנב חבש את הכובע הישן שלו על הראש, עטף את עצמו במעילו הדקיק ויצא לשוק, כדי לקנות לעצמו נעליים כמה שיותר מהר. כך הוא הלך והלך, מסתכל פעם ימינה ופעם שמאלה ומרים את אוזניו מול כל רעש חשוד. ולקראת הערב פגש על השביל את הכלב טרייר.
180 הכלב היה שמן וחזק. הוא לבש מעיל חם ועל רגליים נעל נעליים חדשות, חדשות לגמרי. הארנב והטרייר ברכו זה את זה והלכו יחד בשביל שביער. הולכים וארנב לא מוריד את עיניו מנעלי הכלב. הן היו כל כך יפות שרגלי ארנב נעשו קרות מרגע לרגע רק מהמבט עליהן. "אמור לי בקשה, כמה שילמת עבור הנעליים האלה?" שאל הארנב.
181 ועכשיו לילה וקר... כסף. מי יודע מה אנו עלולים לפגוש כאן. היער לפעמים מלא שודדים." ארנב עטף את עצמו חזק במעיל כדי לשמור טוב יותר על הכסף שבכיס. "אז מה נעשה?" שאל. "לשם מה יש פונדקים? הם כדי להסתתר בזמן צרה. לא רחוק מכאן נמצא פונדק של מרטין הדוב. נישן שם ומחר בבוקר נמשיך בדרך.
182 ואתה עוד יחף.. בוא, בוא לאש, תחמם את רגליך." "אולי נזמין כאן דבר מה לאכול, לשתות?" שאל בשקט הטרייר. "בקש אתה, ידידי" ענה הארנב "אני לא רעב. וגם אין לי כספים לכך. ואם אוציא את הזהובים שלי, אשאר יחף לכל החורף." "איזה מוזר אתה, ידידי. מי מבקש שתוציא כסף? יש לי מספיק כסף בשביל לשלם גם עבורך.
183 ואז סבא מרטין קשר לעצמו סינור, כפי שנאה לפונדקאי אמיתי, והתחיל להגיש אוכל. הטרייר זלל ובלע נתח אחרי נתח אבל הארנב הסתפק בחתיכת פשטידה עם כרוב. ואולי לא היה אוכל בכלל אילו לא הכלב שהיה מאיץ בו: "אוכל, ידידי, זה הכל בשבילך!" אפשר היה לחשוב שהטרייר לא אכל כבר חודש שלם, כל כך מהר הוא עבד בלסתות ובלשון.
184 עוד לא הזדמן לי לשרת אורח רעב יותר ממך. שיהיה לך לבריאות. אבל עכשיו - חברות היא חברות ועסק הוא עסק, כפי שאומרים. אכלתם ושתיתם בשני זהובים בדיוק." הטרייר התחיל לחפש בכיסים. בהתחלה במעיל, אחר כך במכנסיים, וכסף אין. ואז בחיוך אמר לארנב: "שלם אתה, ידידי!" "איך זה 'שלם אתה'? הרי הזמנת אותי?" "שלם.
185 והטרייר מצביע לו על ארנב. הארנב נרעד מפחד. באי-רצון הוציא את הסמרטוט שבו עטף את שני הזהובים שלו, ונתן אותם לדוב. הטרייר התפקע מצחוק, ואחר כך נשכב לישון ונרדם חזק. גם סבא מרטין הלך לחדר שלו. הארנב היה היחידי שלא התחשק לו לישון. הוא שמע איך הרוח שורקת בחוץ והגשם דפק בשמשות.
186 איך קרה שהטרייר הערום הצליח לעשות לו תרגיל כזה? תכף יבוא החורף, סערות שלג יתרוממו, נעשה עוד יותר קר והוא ילך יחף. הארנב לא ישן עד חצות. כל הזמן חשב מה עליו לעשות עכשיו. ועלה בראשו להעיר את הטרייר ולהתחשבן אתו. הוא ניכנס לחדר שבו ישן הטרייר והדבר הראשון שראה שם היו הנעליים של הטרייר שעמדו ליד התנור.
187 הארנב לא חשב יותר. מיד נעל את הנעליים ויצא בשקט מהפונדק, וכשהיה כבר בחוץ התחיל לרוץ בלי להסתכל אחורה. "רק צדק עשיתי לעצמי" חשב ורץ ליער. בבוקר הטרייר התעורר ורצה לנעול את נעליו. חיפש כאן וכאן אך לא מצא אותן. סבא מרטין רק הניע כתפיים. הטרייר לא השתהה יותר בפונדק אלא הלך לחפש את הנעליים.
188 הרוחות ינדנדו אותם, הגשם ירטיב, ואת לא תדעי מנוח. אני מייעץ לך לא לעלות על העץ אלא להישאר יחד אתי בערוגה. תחשבי טוב על כך." "אתה דואג לי לשווא, אחי. העץ הזה גבוה וחזק. אעלה עליו עד הצמרת ומשם אוכל לראות את העולם הגדול. וכולם ישתחוו לי, ישבחו אותי, ויקנאו בי. שם גם יותר שמש, רוח נקיה, קרירה.
189 כולם נהנים מהיופי שלי. כאן טוב כל כך, כל כך נעים כמו בשום מקום אחר. תתרומם גם אתה אלי, נוכל להשתעשע ביחד." והקישוא ענה: "אחותי היקרה, אל תכעסי עלי, אבל אינני רוצה ללכת אליך. אני לא אוהב להיות תלוי במישהו אחר. אומנם אני לא תופס מקום מורם כמוך, אך אני עומד יפה על הרגליים שלי.
190 הדלעת נבהלה וקראה: "אחי יקר, תציל אותי בבקשה! הרוח והגשם מעייפים אותי. כבר לא נשארו לי כוחות ועוד מעט אפול!" והקישוא ענה לה: "כבר מזמן יעצתי לך לא להסתמך על כוחות של אחרים, והזהרתי אותך במה עלולה להיגמר ההרפתקה שלך." אך בזמן שהם דיברו נשבה רוח סערה, תלשה את הדלעת, הפילה אותה על הארץ ושברה לחתיכות.
191 הוא היה הקטן, אך גם הנועז והנבון מבין ילדיה. קשה היה לאמא לגדל את כל הילדים וכשהם בגרו אמרה "לכו, ילדים, לעולם הרחב. חפשו את מזלכם, ואם יזדמן לכם מזל טוב חזרו הביתה." הלכו כל הילדים בדרך ובסוף היום הגיעו לבית קטן בשולי היער. עייפים ורעבים היו כבר מההליכה הארוכה ורצו לבקש שם מקום מנוחה ולינה.
192 רק טרנטינו היה בעל עצה. הוא ביקש "המלך, תן לי רק סיכה קטנה ואביא לך את השמיכה שלך." נתן לו המלך סיכה וטרנטינו יצא לחפש את ביתו של הזאב הערום והנבזה. חיפש וחיפש עד שמצא את הבית. הוא חיכה שהזאב הערום והנבזה יצא לצוד ביער, ניכנס לבית דרך הארובה, כי הדלת הייתה נעולה, והסתתר תחת המיטה.
193 הזאב הערום והנבזה חזר עייף מהציד, נשכב במיטתו ונרדם מהר. ואז טרנטינו התחיל לדקור לו בסיכה דקה דקירות קלות, כך שהזאב חשב שאלה פשפשים בשמיכה שדוקרים אותו. הוא קפץ מהמיטה, זרק את השמיכה על הארץ, הוציא מהארון שמיכה אחרת, עטף בה את עצמו ונרדם חזק. אז טרנטינו לקח את השמיכה ורץ מהר לביתו של המלך.
194 הזאב הערום והנבזה היה העייף מאוד ונשכב תחת השמיכה עם הפעמונים, כי טרנטינו לא החזיר לו את הראשונה. והפעם שינתו הייתה קלה, כי בכל תנועה שלו הפעמונים צלצלו והעירו אותו. אך שולי השמיכה ירדו כלפי מטה וטרנטינו, שישב תחת המיטה, יכול היה בשקט לאטום בצמר גפן את כל הפעמונים, זה אחרי זה, ולקשור בחוט.
195 זו האחרונה, אני מבטיח. רק תביא לי את הזאב הערום והנבזה. אני רוצה לשמור אותו בגן החיות הממלכתי שלי." "טוב" ענה טרנטינו "אבל לשם כך אני צריך ארגז גדול על מריצה." נתן לו המלך ארגז ומריצה וטרנטינו חזר ליער, לקרבת ביתו של הזאב הערום והנבזה. הוא הלך וקרא "אני רוצה לצוד את טרנטינו.
196 אוי אסון!" יתוש יתושביץ' קפץ מתחת העלה שלו וקרא: "מה קרה? למה צועקים?" והיתושים מתעופפים, מזמזמים, שורקים. אי אפשר להבין דבר. "חברים! לביצה שלנו הגיע דוב ונשכב בעשב. הוא חנק חמש מאות יתושים וכשנשם בלע עוד מאה. אוי צרה, חברים! בקושי הצלחנו לברוח משם, אחרת היה חונק את כולם.
197 מישה הדוב פתח עין אחת אך לא ראה דבר. פתח עין שניה, הביט והנה יתוש ממש לפני האף שלו. "מה נחוץ לך, ידידי?" נהם מישה והתחיל לכעוס. הוא רק נשכב לנוח קצת ומישהו קטן כזה שורק לו "לך מכאן כל עוד אתה שלם." פתח הדוב את שתי עיניו, הביט על החוצפן, נשף באפו והתרגז ממש. "מה נחוץ לך, יצור פעוט?" צעק.
198 אוכל אותו! יתכן שהוא כבר מת מפחד." היתושים שרקו, זמזמו והתחילו להתווכח איך לנהוג עם הדוב הנבזה. הרבה זמן – עוד מעולם לא היה בביצה רעש גדול כזה. שרקו ושרקו והחליטו לגרש את הדוב מהביצה. "שילך אליו הביתה, ליער, ושישן שם. הביצה שלנו. היא שלנו עוד מזמן שאבותינו וסבנו חיו בביצה הזו.
199 הוא התרגז נורא וצעק "חיכו! עכשיו אראה לכם!" בקול שנשמע לקילומטרים. היתושים הניחו לו וחיכו לראות מה יהיה עכשיו. והדוב עלה על עץ, התיישב על הענף העבה ביותר ונהם: "תנסו עכשיו להגיע אלי! אשבור לכולכם את האפים!" היתושים צחקו והתנפלו על הדוב בכל החיל שלהם. שורקים, מזמזמים, מסתובבים סביבו.
200 יזרע תירס בשדה שלו, והציפורים יתעה. יאכלו את הזרעים. ילך ליער – ופעם חיפש ביער שורשי עשבים אכילים. ופתאום משיח קוצני נשמע קול הקורא אין איש. בשמו. סיברי הביט סביב – "נדמה היה לי" חשב סיברי. אך כשרק התרחק מהשיח הקול נשמע שוב. סיברי הזיז את הענפים הקוצניים וראה דלעת רגילה.
201 היא בוודאי ריקה. הוא נאנח ועזב את ענפי השיח. אך באותו רגע הדלעת התנדנדה וסיברי שוב שמע את שמו. "סיברי תוציא אותי מהקוצים!" סיברי לא רצה להידחף לתוך הקוצים, אך קולה של הדלעת היה עצוב כזה שהחליט: "מילא, אולי למישהו יועיל הדבר". הוא הוציא את הדלעת למקום פנוי ואז היא התחילה לדבר.
202 מאז סיברי התחיל לחיות טוב. שלושה ימים התמלאה הדלעת באורז, בבשר ושוב בקוסקוס. סיברי יכול היה לתת אוכל לשכנים, אכל בעצמו לשובע ולקראת סוף היום השלישי כל הכפר היה כבר שבע. שמועות על דלעת הפלא התפשטו בכל הסביבה והגיעו לאוזניו של המושל. המושל היה חמדן וסקרן והחליט להסתכל על הפלא הלא נשמע.
203 הוא בא לכפר שבו חי סיברי וביקש לראות את הדלעת. סיברי הוציא את הדלעת מהבית, מילא אותה בקוסקוס, אורז, בשר ובפרות טריים. המושל שבע ושבעו גם שומרי הראש שלו שבאו אתו. כולם התפעלו מהדלעת הנפלאה. "וביקשת ממנה זהב?" התעניין פתאום המושל. "לא, לא חשבתי על כך!" ואז המושל הורה לדלעת להתמלא במטבעות זהב.
204 תוך רגע התרוממה ערמה של זהב שסיברי מעולם לא ראה כזו. עיניו של מושל הבריקו. "אז אתה טיפש, סיברי!" הוא קרא "לבקש אצל דלעת כזו אורז וקוסקוס בלבד! אינך שווה להחזיק את הדלעת. אני לוקח אותה לאחוזה שלי!" לא נשאר לסיברי אלא להסכים. לא מתנגדים למושל. שומרים מזוינים מלווים אותו. והמושל לקח את הדלעת.
205 עברו חודשים. קרה שסיברי עבר שוב ביער ליד המקום בו מצא את הדלעת. הוא נעמד לפני השיח הקוצני ונאנח: "אוי דלעת, דלעת!" ופתאום מהשיח נשמע קול הקורא בשמו. רק שהקול היה הפעם עבה וגס יותר. סיברי שמח. חשב שמצא עוד דלעת. הוא ניגש לשיחים, הזיז ענפים קוצניים ובאמצע השיח ראה מרצפת. מרובעת, ישרה, אפורה.
206 מכה כזו שהראש צלצל כמו סיר ריק. "צריך ללמד אתך, טיפש, לקרוא לי בכבוד!" קראה המרצפת בקול שנשמע בכל היער "אני לא סתם מרצפת. אני אריח משובח ויקר ערך." סיברי שתק ורק שפשף את מקום המכה. הוא התחיל כבר ללכת מהמקום, אך פתאום בא לו רעיון. הוא יביא את האבן למושלשלקח ממנו את הדלעת.
207 אבל האבן נתנה לכל אחד מכה טובה בראש כך שבמקום צמחה מיד חבורה גדולה. "סלקו את האבן המקוללת!" קרא המושל כשהוא חובש על ראשו את הבובו שלו. "הי, אתה!" קראו השומרים לסיברי "קח מכאן את האבן שלך!" השומרים ניסו להסתתר מאחורי סיברי, אך האבן המשיכה לקפוץ ובצלצול מכה אותם בראשיהם, בישבנים ובגבות.
208 והיא קפצה אחריהם ומכה שוב ושוב. בסוף הפסיקה עייפה, נפלה תחת שיח אקציה, ושם היא בוודאי מונחת עד היום. כמובן אם מישהו לא הרים אותה בינתיים. סיברי חיפש ומצא את הדלעת שלו וחזר אתה לכפר. ומאז כל מי שמבקר בצריף של סיברי אוכל קוסקוס הטעים. גם אני טעמתי אותו כשביקרתי אצל סיברי.
209 שם, בצפון, אחרי פסגת ההר המושלגת, במערה עמוקה חיו ענקים רשעים. הם אהבו את רוחות הצפון הקרירות ולא יכלו לסבול אש חמה שבוערת בתנור. הרשעית ביותר הייתה הענקית הזקנה קאלליך. אנשים סיפרו שבמערה ההררית הענקים שומרים אוצרות גדולים וגם חפצים קסומים, אך איש לא העז לעלות אליהם ולאמת את השמועות.
210 והיא לא רצתה להאמין ובמה שלא ראתה במו עיניה. לכן כשהאח יצא מהבית היא לא הקפידה להוסיף כבול לאש, ואם עשן יצא מהתנור הייתה פותחת את החלון הצפוני כדי לאוורר את הבית. ופעם לא חשבה על הזהרות אחיה ועשתה את שנים חיד – פתחה את החלון הפונה צפונה ולא הוסיפה כבול לתנור, והאש בתנור כבתה.
211 למקרה שהאח ירצה להלחם בו, היא הבטיחה לא לעזור לאח. עם ההבטחה הזו הענק הצעיר עזב את ביתו של פינלאי. הגיע ערב. פינלאי הלך הביתה עייף מההליכה ארוכה ופתאום מצא את עצמו בבקעה לא מוכרת. זה היה מוזר כי חשב תמיד שהוא מכיר היטב את כל הסביבה. ואז בצל עצים יפים ראה פתאום צריף קטן.
212 אנו כאן כדי להציל את חייך, פינלאי ! אמנם אתה צייד אמיץ, אך קורה גם שכדאי להזהיר את האיש האמיץ לפני הסכנות. האם ידעת שהיום, בבית שלך, היה הצעיר של משפחת הענקים? ושהאחות שלך הזמינה אותו אליה והוא הצליח לכשף אותה בכישופים רעים? מחר הוא יחזור כדי להרוג אתך בחרב כחולה מכושפת.
213 למחרת הוא יצא כרגיל לציד, אך לא הלך רחוק אלא הסתתר בסביבה. כעבור זמן הופיע הענק, שיום קודם בא כבחור צעיר וכישף את אחותו. פינלאי אמר לכלבים לתקוף אותו. הענק הופתע ושכח לגמרי על החרב הקסומה שלו שבה רצה להרוג את פינלאי. הכלבים התנפלו עליו בנביחות חזקות ואחותו של פינלאי יצא מהבית לראות מה קורה.
214 פינלאינישאר לבדו. אך הוא ידע שלא יעבור זמן רב ויבואו אליו אורחים כדי להתנקם. הוא תמך את הדלת במוט חזק, אחר כך הוסיף הרבה כבול לתנור ותוך רגע האש התחילה לבעור חזק. בכל זאת פינלאי היה מרוגש מאוד. פתאום נשמע רעש חזק, כאילו רעם בהרים. אלה היו האבנים הגדולות שהתגלגלו מתחת לרגלי ענק שירד מההר.
215 הענק ניגש לביתו של פינלאי וקרא בקול גדול: "פי! פו! פה! מי העז לסגור את הדלת? בושה וחרפה למי שלא נותן לעובר אורח להיכנס לביתו!" הוא נשען על הדלת בגבו והתפרץ לצריף. אך פינלאי כבר חיכה לו. הוא עמד סמוך לתנור הבוער עם מיתר הקשת מתוח וחץ מוכן. וכשרק הענק נכנס לצריף פינלאישחרר את החץ הראשון.
216 הם התנפלו על הענק ובזמן שהוא ניסה להשתחרר מהם פינלאי ירה את החץ השני והרג את המפלצת. למחרת פינלאי הלך לבקעה שבה גרה המכשפה הטובה והביא אתו את ראשו של הענק. "אתה בחור אמיץ!" שיבחה אותו הזקנה "איך הצלחת?" פינלאי סיפר לה על כל מה ואיך התרחש, ואיך הכלבים שלו עזרו לו להכניע את המפלצת.
217 ושוב באמצע הלילה נשמע רעש האבנים הנופלות והפעם הרעש היה חזק מהקודם. האבנים התגלגלו במורד ההר ותוך זמן נשמעה שוב דפיקה בדלת. "פו! פי! פה!" נשמע הקול "הרגת את הבן שלי ועלי להרוג אתך!" הענק פרץ את הדלת ונכנס לבית. פינלאי כבר המתין לו. באור של אש התנור ראה כי זה ענק בעל חמישה ראשים, אחד איום יותר מהשני.
218 בלעדיהם הענק היה הורג אותי." "לא" אמרה הזקנה "גם הפעם זה לא היה הקרב. הקרב עוד מחכה לך. עכשיו תקשיב לי, צייד אמיץ. הלילה תבוא אליך קאלליך הזקנה בעצמה כדי לנקום את מותם של בנה ובעלה. היא תבוא ללא רעש ובלי שתוכל להרגיש בה. היא תדבר אליך בקול מתוק ותבקש לתת לה להיכנס לביתך.
219 היא לא יכלה להפר את הבטחתה ולפגוע בו בתוך ביתו, ולכן הוציאה אותו מעבר לסף. ואז הכלבים קפצו ממקומם והתנפלו עליה. פינלאינאבק קשה עם הענקית. הוא התגלגל על הארץ הכה אותה חזק, ולו לא הכלבים המפלצת הייתה מכניעה אותו. אך הכלבים נשכו אותה כל הזמן ולכן פינלאי הצליח להפיל אותה על הארץ ולשים את חרבו על גרונה.
220 כך יעצה לו המכשפה הטובה. אחר כך הוא מצא אזוב פלא אדום, חבש את הפצעים שלו ולמחרת היה כבר בריא. הוא הלך לצריף של המכשפה הטובה וסיפר לה כל מה שקרה, איך הכלבים עזרו לו להכניע את קאלליך הזקנה. "עכשיו אתה גיבור, פינלאי " אמרה המכשפה הטובה "הפעם זה היה הקרב הממשי" והיא ליטפה את הכלבים של פינלאי.
221 וכך באמת היה. העשן מהזרדים הבוערים ניכנס למערה וכעבור רגע הופיע בפתח ראשו של הענק הצעיר. עיניו כאבו מהעשן והוא נשם כבדות. "אל תירה בו" קראה המכשפה הטובה כשראתה כי פינלאי מכוון את הקשת "כשרק אמצא את השרביט שלי אוכל להפוך אותו לעמוד אבן." אך הענק הצעיר לא השלים עם הגורל שהבטיחה לו המכשפה הטובה.
222 הוא חזר למערה, תפס את ידה של אחותו של פינלאי, נשף חזק במדורה ונעלם אחרי מסך של עשן... כעבור שבוע פינלאי התחתן עם בתה היפה של המכשפה הטובה. הם חיו בשלום ובאושר. לא היו להם דאגות כי לקחו את כל האוצרות של הענקים. ולא פחדו מאיש או ממפלצת. הרי הכלבים הנאמנים של פינלאישמרו עליהם.
223 ואתה צעקת, בכית, כעסת משום מה... " "מה זה חשוב" בכעס ענה הילד "ממילא עוד מעט אברח מהבית." "תברח?" "אברח. בגלל לנה אברח" פווליק קימץ אגרופים "כמעט והרבצתי לה! אף עפרון צבעוני לא מוכנה לתת לי! ויש לה הרבה!" "לא נותנת? נו, בגלל זה לא בורחים מהבית." "לא רק בגלל זה. סבתא גירשה אותי רק בגלל גזר קטן אחד.
224 אביא את המשוטים ובעצמי אשים בסירה.." פווליקהכה באגרוף על הספסל. ופתאום השתתק. "אז מה? האח לא רוצה לקחת אתך?" "ולמה אתה שואל?" הזקן ליטף את זקנו הארוך. "אני רוצה לעזור לך. יש מילה כזו קסומה..." פווליקפתח את פיו. "אגיד לך את המילה. אבל תזכור: צריך לומר אותה בשקט ולהסתכל ישר בעיניים למי שאתה אומר אותה.
225 זקנו הרך כאילו ליטף את הלחי של פווליק . הוא לחש משהו והוסיף בקול רם: "זו מילת קסם. ואל תשכח איך להגיד אותה." "אנסה" חייך פווליק"אנסה מיד" הוא קפץ מהספסל ורץ הביתה. לנה ישבה ליד השולחן וציירה. לפניה נחו עפרונות צבעוניים, ירוקים, כחולים, אדומים. כשפווליק ניכנס היא מיד שמה אותם בערמה וכיסתה ביד.
226 היא הסתכלה עליו ואז הוא הביט ישר בעיניה ובקול שקט אמר: "לנה, בבקשה, תני לי עפרון " אחד... לנה פתחה את עיניה בהפתעה. אצבעותיה זזו, היד ירדה מהשולחן והיא מלמלה: "איזה?" "את הכחול" בביישנות אמר פווליק. הוא לקח את העפרון, החזיק אותו ביד והלך בחדר הלוך וחזור ואחר כך החזיר אותו לאחות.
227 עכשיו רק חשב על מילת הקסם. "אלך לסבתא. היא אופה עכשיו. תגרש אותי או לא?" פתח את דלת המטבח. הזקנה הורידה כיסנים חמים מהמגש. הנכד ניגש אליה, בשתי ידיים סבב אליו את פניה המקומטים ולחש: "תני לי חתיכת כיסן, בבקשה." סבתא יישרה את גבה. מילת הקסם נכנסה לכל קמט בפנים שלה, לעיניים, לחיוך.
228 קוסם!" הוא חזר שוב ושוב כשחשב על הזקן מהספסל. בארוחה ישב פווליקשקט והקשיב לכל מילה של האח. כשהאח אמר כי הוא הולך לשוט פווליקשם לו יד על הכתף וביקש בשקט: "קח גם אותי, בבקשה." שקט נעשה ליד השולחן. האח הרים גבות וחייך. "קח אותו" אמרה האחות "מה אכפת לך!" "למה שלא תיקח?" חייכה סבתא "בוודאי, קח.
229 כשהבן גדל אבא החליט שהגיע זמן ללמד אותו מקצוע כלשהו והוא הלך אתו למצוא לו מורה מתאים. בדרך עברו ליד מעיין, וכאשר שתו מים האיכר קרא: "אוחאי!" מהמים יצא אוחאי, רוח המים, ושאל: "מה רצונך? לאן אתם הולכים?" "אני הולך לחפש את מי שילמד מקצוע לבני." "תן לי אותו. אני בעל מקצוע טוב. אלמד אותו" ענה אוחאי.
230 האיכר הסכים. אוחאי לקח את הנער וירד אתו למים, והאיכר חזר הביתה. עבר זמן. הורים של הנער עבדו קשה והיו זקוקים לעזרה. ויום אחד האיכר בא למעיין וקרא שוב: "אוחאי!" הופיע אוחאי מהמים ושאל: "למה קראת לי?" "קשה לנו לחיות" ענה האיכר "באתי לקחת את בני. מוטב שיעזור בבית." "הוא עוד לא למד מספיק" אמר אוחאי.
231 בבית פרש אותה על השולחן ועל המפה הופיעו במאכלים מובחרים שונים. מאז זוג האיכרים חיו טוב והיה להם אוכל בשפע. אבל פעם אמרה האישה: "אולי כדאי להזמין אלינו את אשת ראש הכפר?" "לא כדאי, אישה" ענה האיכר "היא תראה את המפה, תקנא ותרצה לקחת אותה." "אז מה? דווקא שתקנא! בכל זאת אזמין אותה!" התעקשה האישה.
232 אבל כשהגיע זמן הארוחה בעלת הבית פרשה את מפת הקסם וזו התכסתה מיד עם מאכלים מובחרים. אשת ראש הכפר מיד חשבה "אני מוכרחה לגנוב את המפה!" ואמרה לבעלה: "יש אצלנו מפת שולחן דומה בדיוק לזו! תביא אותה הנה." ראש הכפר רץ מיד והביא את המפה ואשתו החליפה אותה בהסתר במפת הקסם של בעלת בית.
233 האיכר מיד הבין שקרה המעשה שלו הוא ציפה, ושאשת ראש הכפר גנבה את המפה. כבר למחרת הלך יחד עם אשתו למעיין וקראו שם: "אוחאי!" אוחאי יצא מיד מהמים ושאל: "מה נחוץ לכם?" "אנו רוצים לאכול!" "הרי לשם כך נתתי לכם מפת שולחן!" "אבל אשת ראש הכפר גנבה אותה." אוחאי טבל שוב במים וחזר עם דלעת.
234 שם הכו בדלעת וממנה יצאו בחורים ופרשים שמיד התנפלו על ביתו של ראש הכפר והתחילו לשבור שם קירות, חלונות ודלתות. השכנים התאספו סביב ושאלו: "למה אתם הורסים את הבית הזה?" "באתי עם עוזרים כדי לקחת את מפת השולחן הקסומה שלנו. אשת ראש הכפר גנבה אותה" ענה האיכר. ראש הכפר נבהל ומיד החזיר להם את המפה.
235 לכן אם אבא ישאל אתך פעם האם למדת כבר מספיק את המלאכה, ענה 'לא'. אחרת גם אתה תאבד את ראשך." עברו שנים אחדות ויום אחד אמר האיכר לאשתו: "אני חושב שבננו למד כבר מספיק. נלך להביא אותו הביתה." הם הלכו שוב למעיין, שתו קצת מים וקראו: "אוחאי!" אוחאי הופיע ושאל: "למה קראתם לי?" "תחזיר לנו את בננו.
236 הוא ניגש לבן האיכר ושאל: "נו בחור, אמור האם למדת כבר מקצוע? אבא ואמא רוצים לקחת אתך הביתה." "לא, אדוני, עדיין לא למדתי מספיק" ענה הצעיר. אוחאי התחיל להרביץ לו מכות וצעק: "אמור שלמדת די! אמור שלמדת די!" אך הצעיר כל הזמן אומר "לא, לא, לא!" בסוף אוחאי התייאש והחזיר את הצעיר להורים.
237 לפני כמה רגעים עבר כאן סוס יפה. אילו היית כאן יכולנו לתפוס אותו." כל זמן שהלכו בדרך הבן הפך את עצמו לבעלי חיים שונים ועבר ליד ההורים. ובבית אמר לאבא: "אבא, הסוס וכל יתר החיות שראיתם בדרך, אלה הייתי אני. המקצוע שלמדתי הוא מטמורפוזה, שינוי דמות. עכשיו אהפוך לסוס ואתה תמכור אותי בשוק.
238 אך יום אחד אוחאי הזדמן לשוק. הוא הכיר בסוס את התלמיד שלו ובמוכר את האיכר, וניגש אליהם. אך האב לא הכיר את אוחאי. "כמה עולה הסוס הזה?" שאל אוחאי. "מאה וחמישים זהובים" ענה האב. "אני קונה אותו יחד עם המושכה." "לא. אני לא מוכר את מושכה." "אתן לך מאתיים זהובים אם תמכור עם המושכה." האיכר התפתה והסכים.
239 אוחאי הביא את הסוס אליו, קשר אותו לעמוד ואמר לבתו: "שמרי עליו ואני הולך להביא קשת וחץ כדי להרוג אותו." אך הבת שיחררה את הסוס וזה הפך את עצמו ליונה ועף משם. כשראה זאת אוחאי הוא הפך את עצמו לנץ והתחיל לרדוף אחרי היונה. היונה עפה מעל חגיגת חתונה, והפכה את עצמה לורד שנפל בין האורחים בסעודה.
240 ואז הנץ הפך לזמר חתונות ועם סאז ביד ניגש לאורחים. כל האורחים הריחו לפי התור את הורד. כשהורד הגיע לאוחאי, שהיה בדמות הזמר, זה תפס אותו ביד ורצה לשבור לחתיכות. אך הורד הפך לחופן דוחן והתפזר על הרצפה. הזמר הפך מיד לתרנגולת שהתחילה לנקר את הדוחן. אך גרגיר אחד של הדוחן נפל לתוך האפודה של אחד האורחים.
241 הפיקה תקפוץ ותפגע לך בעין." "לא אפגע. אצום את העיניים כאשר אירה." "לא, לא. עם אקדחים כאלה קורים מקרים לא נעימים. עוד תירה ותפחיד את מישהו" אמרה אמא. ולא קנתה אקדח. אבל לסשה היו שתי אחיות גדולות. מרינה ואירה. אז הוא התחיל לבקש מהאחיות. "יקרות שלי! קנו לי אקדח! אני נורא רוצה כזה.
242 אני מוכן להישמע לכן בכל דבר." "אתה ערמומי, סשה!" אמרה מרינה "אתה מתחנף כשנחוץ לך דבר מה, וקורא לנו יקרות, וכשאמא לא בבית כבר אי אפשר להסתדר אתך." "לא, אהיה בסדר. באמת! תראו איך אנהג יפה אתכן!" "טוב" אמרה מרינה "אני עם אירה נחשוב. אם תבטיח להתנהג יפה, אז אולי נקנה לך." "מבטיח! מבטיח! מבטיח הכל.
243 מיד הורגש ריח הפיקות ואחרי חצי שעה החדר היה כבר מלא עשן. "ירית מספיק" אמרה בסוף אירה "אני כל פעם נבהלת מהיריות האלה." "פחדנית!" ענה סשה "כל הבחורות פחדניות!" "תכף ניקח ממך את האקדח, אז תדע איזו פחדניות אנחנו" אמרה מרינה. "עכשיו אצא החוצה ואפחיד באקדח את הילדים" הודיע סשה.
244 סשה התקרב אליה וירה "בך!" מהאקדח! הזקנה נרעדה ועצרה. ואחר כך אמרה: "אוך! כמה שנבהלתי! זה אתה יורה מהאקדח?" "לא" אמר סשה והסתיר את האקדח אחרי גבו. "מה, כאילו אני לא רואה שיש לך אקדח ביד? ואתה עוד משקר, חוצפן! אלך ואתלונן במשטרה." היא איימה עליו באצבע, עברה לצד שני של הרחוב ופנתה לסמטה.
245 הבהלתי זקנה אחת." "איזו זקנה?" "מה את שואלת איזו, איזו. רגילה. פשוט הלכה ברחוב סבתא, ואני יריתי." "למה ירית?" "אינני יודע. הולכת סבתא. ואני חושב 'ארה'. ויריתי." "והיא מה?" "לא כלום. הלכה למשטרה להתלונן." "אתה רואה. הבטחת להתנהג יפה ומה גרמת!" "אני לא אשם שסבתא פחדנית כזו נקרה לי בדרך.
246 אך שום שוטר לא הופיע. במשך הזמן סשה נרגע, נעשה עליז יותר ואמר: "כנראה הסבתא רצתה רק להפחיד אותי, כדי שלא אתפרע." הוא רצה לירות שוב מהאקדח האהוב שלו ושם יד לכיס. ובכיס מונחת הייתה הקופסה עם הפיקות, אבל האקדח לא היה שם. הוא שם יד בכיס השני, אך גם זה היה ריק. ואז התחיל לחפש בכל הדירה.
247 הסתכל תחת השולחנות ותחת הספה. האקדח נעלם כאילו האדמה בלעה אותו. סשה התעצב עד כדי בכי. "לא הספקתי אפילו קצת לשחק!" אמר "היה אקדח כזה יפה!" "ואולי אבדת אותו בחצר?" שאלה אירה. "כן, כנראה נפל שם אחרי השער" תאר לעצמו סשה. הוא פתח את הדלת ורץ דרך החצר לרחוב. אבל גם אחרי השער לא מצא את האקדח.
248 סשה יצא לפרוזדור ולחש: "אל תפתחו לו!" אבל מרינה כבר פתחה את הדלת. על הסף עמד שוטר. על המדים שלו נצצו כפתורים כסופים. סשה ירד על ארבע וזחל תחת הספה. "אמרו בנות, איפה הדירה מספר שש?" נשמע קולו של השוטר. "זה לא כאן" ענתה אירה "צריך לצאת לחצר ושם דלת מצד ימין." "בחצר, דלת מימין?" חזר השוטר על דבריה.
249 תבין... לטייל." "ומה אתה יודע עליו? שאלה אירה את השוטר. "אני יודע עליו!" ענה השוטר "אני יודע שקוראים לו סשה. ואני עוד יודע שהיה לו אקדח חדש, ועכשיו כבר אין לו אקדח." "הוא יודע הכל!" חשב סשה. מרוב פחד דגדג לו דבר מה באף והוא התעטש תחת הספה: "אטשי!" "מי זה שם?" שאל השוטר.
250 בוביק" המציאה מרינה והסמיקה כמו סלק. "בוביק! בוביק! בוא! ראה, לא רוצה. והוא כלב טוב? איזה מין?" "אאא.. " משכה מרינה "אא.." היא בשום אופן לא יכלה לזכור שמות מינים של כלבים "מין כזה.." פוקסטרייר!" אמרה "מין טוב... "אא, זה מין מעולה" שמח השוטר "אני יודע. יש לו פרצוף כזה שעיר.
251 איפה מצאת אותו?" "כאן בחצר, לפני הדלת שלכם.. נו, תודה עכשיו, למה הבהלת את הסבתא?" שאל השוטר והתכופף שוב אל סשה. "אני בטעות.." ענה סשה מתחת הספה. "לא נכון. אני רואה בעיניך שזה לא נכון! תומר אמת אז אחזיר לך את האקדח." "ומה יקרה לי אם אגיד אמת?" "שום דבר לא יקרה. אחזיר לך את האקדח וזה הכל.
252 רציתי רק לנסות, האם היא תיבהל או לא." "וזה, חביבי, לא יפה! בגלל זה הייתי צריך לקחת אתך לתחנת משטרה, אבל מה לעשות, הבטחתי אז צריך לקיים. רק תזכור, אם עוד פעם תעשה דבר כזה בהחלט אעצור אתך. נו צא מתחת הספה וקח את האקדח." "לא. רק אחרי שתלך, אז אצא." "איזה מוזר" חייך השוטר "טוב, אני הולך.
253 למרות שהעיר ידועה בריקודים עממים, הם לא זכו בה להצלחה רבה והיו עניים שבעניים. ובמיוחד לאחרונה היה להם מזל כה רע שהחליטו לחפש מזל טוב יותר בעיר הגדולה אינברנס . ומובן שלא נסעו לשם במרכבה מפוארת אלה הלכו ברגל, בדרך ניגנו בכפרים ותמורת הנגינה קיבלו פרוטות אחדות ולפעמים גם ארוחה חמה ומקום לינה.
254 והזקן יצא לדרך עם הכנרים אחריו. הם הלכו מחוץ לחומות העיר והגיעו עד לתל טונאוריץ'. שם במרכז התל הזקן נעצר מול בית גדול. מהרחוב נראה כאילו הבית הוא ריק. לא נראה כל אור וסביב היה שקט מוחלט. הזקן עלה במדרגות אל שער כבד, ולמרות שאפילו לא נגע בו, השער התחיל להיפתח בלי כל רעש.
255 ההיסוסים שלהם עצבנו את הזקן. הוא פנה אליהם ובחומרה אמר שאם אינם רוצים לוותר על ההסכם עליהם להיכנס אחריו. כשרק הכנרים עברו את הסף שער הבית נסגר אחוריהם, שוב בשקט מוחלט. עכשיו הם ראו סוף-סוף אור, שמעו קולות וקריאות. הזקן הוביל אותם דרך פרוזדור והם מצאו את עצמם באולם גדול ויפה להפליא.
256 הוא רצה לפנות למישהו שעובר מולם אך הראשון שפגשו נראה לבוש בצורה מוזרה במקצת, וכששאלו אותו על הבית ועל הגשר ענה שהם עומדים כאן כבר מזמן. ולפני שהמשיך ללכת העיר: "ואתם זוג מצחיק. כאילו באים מאיזו מסיבת תחפושות." נכון. את בגדיהם לא ניתן היה לקרוא חדשים, אבל מצחיק הם בוודאי לא נראו.
257 הפעם הם כבר לא הלכו ברגל. היה להם די ממון כדי לשלם עבור הנסיעה, האוכל והלינה. ועל הכינורות הם ניגנו עכשיו רק להנאה שלהם עצמם. אך כשחזרו לעיירה שלהם הם בקושי הכירו אותה. גם כאן הכל השתנה. גם הרחובות, גם הבתים, הגשרים ואפילו בני האדם. כשרצו לקנות חלב אצל האיכר, פגשו באשת איכר חדשה.
258 גם בית הספר השתנה, נראה גדול יותר ועם גג מחודש ויפה. ואז הם הלכו אל ביתו של חברם ג'מס, הנפח המקומי, כדי לספר לו על ההצלחה הגדולה שלהם, וגם לברר איך קרה השינוי הגדול שהם רואים בעיירה, ואיפה נמצאים כל יתר החברים שלהם. אך הנפח שמצאו בנפחייה היה זר להם לגמרי ולא שמע על ג'מס ולא על החברים האחרים.
259 הנגנים הצעירים נבהלו מאוד והחליטו ללכת לכנסייה המקומית כדי למצוא שם מישהו שיכיר אותם. אך גם הכנסייה השתנתה ללא היכר. היא כבר לא הייתה הכנסייה הישנה, הקטנה והצנועה, אלא נעשתה גדולה ועשירה יותר, ורק בית הקברות העתיק שלידה נשאר כמעט ללא שינוי. הם פתחו את הפשפש החורק ועברו בין הקברים.
260 היא רפדה באזוב נקרה בעץ אלון בן מאה שנה. על האזוב היא גידלה שלושה גורי זאבים קטנים. הם שם השתוללו, נשכו זה את זה ומדי פעם הציצו דרך החלון האם אמא שלהם חוזרת. הזאבה הזקנה הסתובבה ביער מבוקר ועד ערב, צדה, התקרבה לעדרי צאן בתקווה למצוא שם טרף, ואת גורים הקטנים השאירה לבדם.
261 היה זה ארנב כמו שאר ארנבים, אבל גאה מאוד באוזניו הארוכות. הוא הציץ לחלון של הנקרה וקרא: "הי זאבים קטנים! אמא שלכם בבית?" "לא!" קראו הגורים במקהלה "היא יצאה לצוד!" "כמה חבל שלא פגשתי אותה. רציתי להרביץ לה מכות, כדי שתזכור אותי לתמיד!" ויאנקו הניע את האוזניים שלו ורץ הלאה.
262 בבוקר, כשהיער עוד בקושי התעורר, הופיע יאנקו באותו המקום. הוא הציץ בחלון וקרא: "הי גורים! אמא בבית?" "בבית! בבית!" קראו הגורים "היא תכף תקרע אתך לגזרים!" ינקו עוד לא הספיק לקרוא לרגליו "רוצו רגליי, ברחו!" כשהזאבה קפצה מהנקרה והתחילה לרדוף אותו. איפה יסתתר הארנב המסכן? היא תכף תתפוס אותו.
263 אך אז הוא ראה שני עצים שצמחו קרוב זה לזה, כך שרק מרווח קטן נשאר ביניהם. בקושי רב הצליח יאנקו להזדחל לצד שני. הזאבה רצה אחריו וראשה נתקע בין העצים. ואז יאנקו היערן לקח ענף עבה והתחיל להרביץ לה בגב "חך! חך!", כמה שהיה כוח בידיו. הזאבה אספה את כל כוחותיה, השתחררה והמשיכה לרדוף אחרי יאנקו.
264 היא חזרה ישר לבית שלה בעץ האלון, הסתתרה בין הגורים שלה ויותר לא העזה להסתובב ביער באור היום. יאנקו הארנב עבר ליד עץ האלון הזקן ועוד מרחוק צעק: "זאבים קטנים, האם אמא בבית?" והיא בעצמה ענתה לו בקול דקיק כמו של הגורים שלה: "לא! איננה!" יאנקו עוד איים עליה באגרוף מול החלון ורץ משם.
265 העטלף שעבר שם שאל: "מדוע את בוכה, בת המלך?" "אני רוצה את הירח אבל לא יכולה להגיע אליו." "מה לעשות, גם אני לא יכול" נאנח העטלף "אבל אעוף ואבקש מהלילה. אולי הוא יעזור לך." העטלף עף ובת המלך נשארה על הגג ובכתה מרות כי לא השיגה את הירח. בבוקר, כשנעשה בהיר, התעוררה סנונית שגרה תחת הגג.
266 היא ראתה את בת המלך הבוכה ושאלה: "מדוע את בוכה?" "רוצה י-ר-ח-ח-ח.." בכתה הנסיכה. "הם.. אני הייתי מעדיפה את השמש" העירה הסנונית "אבל מילא.. עכשיו אעוף אל היום. אולי הוא יעזור לך." והסנונית עפה לקראת היום. ובינתיים בחצר המלך קמה בהלה. האומנת הלכה להעיר את בת המלך ומצאה מיטה ריקה.
267 היא רצה מיד לחדרו של המלך תופפה בדלת אגרופים: "תתעורר! תתעורר! גנבו את הבת שלך!" המלך קפץ מהמיטה במצנפת הלילה שלו ושאל דרך החריץ: "מי?" "הנער ששוטף את כלי השולחן המוכספים" ענתה האומנת "עוד לפני שבוע נאבדה צלחת מכסף. מי שגנב את הצלחת גנב גם את הנסיכה." "להכניס את הנער לכלא!" ציווה המלך.
268 הגנרל נעל דרבנות ולבש כותפות, חגר חרב שלו, שם על חזהו את כל המדליות ואותות הצטיינות ונתן לחיילים הוראה ללכת הביתה לחופשה. למה? כדי שיוכלו להיפרד מהאמהות שלהם לפני המבצע. "את הנער נעצור באחד באפריל" הודיע הגנרל והוא סגר את עצמו במשרדו, כדי לתכנן את הפעולה. והאומנת חזרה לארמון והודיע על הכל למלך.
269 המלך שפשף את ידיו בהנאה: "מגיע לו, לנער הזה!" אמר "באחד באפריל נעצור אותו. ועד אז נעסוק בחיפושי הנסיכה." והמלך קרא לבלש הראשי שלו וסיפר לו כל מה שקרה. הבלש הראשי עשה פרצוף מתוחכם ואמר: "ראשית כל צריך למצוא את סיבת התעלומה. לקחת טביעות האצבעות." שנית – "של מי?" שאל המלך.
270 מיד נתחיל אתך." המלך הרגיש מכובד והושיט לבלש שתי אצבעות שלו. הבלש הראשי המיס פיח שחור בצלחת והמלך התכונן כבר לשים שם את האצבעות כשלחדר פרצה הטבחית המלכותית ואמרה: "אני מתפטרת!" "מדוע?" שאל המלך. "כי כמה שלא אטרח, אינני יכולה להבעיר אש בתנור" אמרה הטבחית "ואם האש בתנור לא בוערת אין לי בכלל מה לעשות.
271 כשנודע במדינה שהטבחית המלכותית התפטרה, התפטרו גם כל הטבחיות שבמדינה, כי המשק של המלך שימש דוגמה לכולם, לדוכסים ולרוזנים, לאופים ולחייטים, ולכל יוני, יוסי ויונתן. נכון שזה היה מטופש? אבל מה קרה בינתיים? העטלף עף לחפש את הלילה, כדי לספר לו על בת המלך. אך בדמדומים היה כבר קשה היה למצוא את הלילה.
272 אם עץ כלשהו רעד ברוח, הלילה היה מלטף אותו ומרגיע את הרעידה. הוא גם ליטף גוזלים שצפצפו בקן מפחד, והם היו נרגעים ונרדמים. ואת האוח ואת עש הלילה הוא היה מעיר: "אל תתעצלו! קומו! עפו!" והאוח היה עוזב את הנקרה שלו והעש את העלה שעליו ישן, והם עפו בין העצים. העטלף ירד על כתף של הלילה.
273 לא. עוף מכאן, נשארה לי עוד עבודה רבה." והלילה הוריד את העטלף מכתפו ונעלם בסבך היער והעטלף התנפח מהעלבון ונתלה על ענף עם ראשו למטה. האוח הוציא את ראשו מהנקרה ושאל: "אמרת כי עיניה אפורות?" "כן, אפורות כמו דמדומים." החולד הוציא את ראשו מהחור באדמה ושאל: "אמרת כי שערותיה שחורות?" "כן, שחורות כמו צל.
274 לילה לא צודק!" "מה אתם אומרים?" שאל הירח שעלה למרכז השמיים. "אנו אומרים וחוזרים ואומרים, ונחזור על כך עד מחר, שהלילה לא צודק." "שקט, שקט" אמר הירח "אל תדברו כך. מוטב שנחשוב ונדון על הכל בשקט. חכו עד אחד באפריל ואז נחליט האם הלילה צודק או לא צודק. ובינתיים כולם הביתה, עוד מעט כבר יום.
275 היא רוצה ירח ולא יכולה להגיע אליו." "איזה שטויות" אמר היום "רק בגלל זה באת לפגוש אותי? למה צריך לתת לה את הירח?" כי.." הסנונית חשבה איך למצוא תשובה "כי... טובה "אז בגלל זה שיש לה עיניים כחולות, שערות זהב ולחיים ורודות." "אז היא עשירה מאוד" אמר היום "למה לתת לה גם את הירח.
276 שחף נעצר במעוף כדי לשאול: "ולחיים ורודות?" "ורודות כמו השחר!" ענתה הסנונית. "אז היא כמו אחות שלנו" קרא חזק השחף מהאוויר "ואם היא רוצה ירח, צריך לתת לה ירח. היום לא צודק אם הוא לא מסכים לתת לה ירח. הלאה היום!" "הלאה היום!" חזר אחריו הסביון. "הלאה היום!" קרא גם הדג הגדול.
277 בכל מקום הם מצאו עקבות חשודים ואנשים חשודים שאותם הביאו לחצר המלך. הבלש הראשי התחפש לשומר לילה וכשרק יצא לרחוב ראה נווד שישן חזק תחת עץ. "אדם חשוד" חשב הבלש, התכופף מעליו וצעק לו ישר באוזן: "איפה בת המלך? תתוודה!" הנווד פתח עין אחת ומלמל: "הסמטה הראשונה ימינה, השנייה שמאלה" ונרדם שוב.
278 הבלש רץ מיד ימינה, אחר כך פנה שמאלה ומצא את עצמו לפני המסעדה "ראש החזיק". במסעדה, ליד שולחן ארוך, ישבו תשעה עשר מלחים עליזים. הם רק באותו היום חזרו מהפלגה לאיי האוקיאנוס השקט ובעל המסעדה עם בעלת הבית השקו אותם בבירה טובה. הבלש לקח את המסעדנים הצדה ושאל: "איפה בת המלך?" "איזו בת?" שאל בעל הבית.
279 ואתה תקבל פרס!" אחרי הבלש הראשי הופיע לפני המלך הבלש המשני, מחופש לקניין, ואתו סוחר בדים, ארבעים ושלושה מוכרי בדים, אומנת עם תינוק בעריסה ועוד מאה ושמונה עשר קונים. "מי אלה?" שאל המלך. "אנשים חשודים, הוד מלכותו" אמר הבלש המשני "ראיתי עריסה עם תינוק לפני חנות בדים וציפיתי בו במשך חצי שעה.
280 ואז נכנסתי לחנות וראיתי את האומנת. המוכר חתך עבורה חתיכת בד כותנה. שאלתי מה הם עושים והאומנת אמרה שזה לא ענייני. אז לקחתי ממנה את חתיכת הבד. תראה!" והבלש הוציא מהכיס בד כותנה פרחוני. "והוא למה?" שאל המלך. "זה בדיוק מה ששאלתי את האומנת. אבל היא ענתה שזה לא עניין של גברים.
281 מובן שכל אלה היו אנשים חשודים מאוד, ואת כולם סגרו בכלא עד שלא ימצאו לעצמם תירוץ. ואם לא ייענשו בחומרה באחד באפריל. ימצאו – וחיילי הצבא המלכותי מיהרו לבתיהם כדי להיפרד מהוריהם לקראת המבצע המסוכן, המתופף יוני יונסון דפק במקל התוף שלו בדלת בית ההורים: "טמ-טמ-טמ" למשמע הדפיקה אמא שלו רצה לפתוח את הדלת.
282 בוא הנה!" קראה הגברת יונסון. מהגן הופיע מר יונסון, ראה את בנו והתרגש כל כך שמיד הדליק מקטרת כדי להסוות את רגשותיו. "איך קרה שאתה כאן, יוני?" שאלה אמא "חשבנו שאתה בארץ זרה." "קיבלנו חופשה, אמא" ענה יוני "כל החיילים שוחררו לחופשה." "ולמה?" "הם" יוני עשה פנים חמורים "זה לא סיפרו לנו.
283 ואחרים חושבים שזה עם מלך " הצפון. ואני חושב... והוא השתתק כי עדיין לא ידע מה הוא חושב. "אולי אתה חושב, יוני, שזו מלחמה עם אלה ועם אלה?" בפחד גדול דיברה אמא של יוני. "מם.., למה לא" אמר יוני ועצם את עיניו ליתר חשיבות. "הנה זה" גנחה הגברת יונסון "את שניהם ביחד לא נוכל לנצח.
284 אינני יכולה לנהוג אחרת." יוני התיישב לשולחן יחד עם אבא. "כלומר החופשה שלי השתבשה" אמר "ומה שיותר גרוע הוא שהשתבשה החופשה של כל החיילים שלנו. אינכם יודעים מה זה אוכל בשביל חייל הבא לחופשה הביתה!" "ולא רק לחייל בחופשה" הוסיף מר יונסון והדליק שוב את מקטרתו כדי להסתיר את רגשותיו "גם לאחרים.
285 והם כעסו על הנשים שלהם, ומדי יום נעשו מרוגזים יותר ויותר, והנשים התעקשו יותר ויותר. "איפה ארוחת הבוקר? איפה ארוחת הצהריים? איפה ארוחת הערב?" התרגזו הגברים. "המלך מסתדר בלי ארוחת בוקר, צהריים וערב" אמרו הנשים "ובמה אתם טובים מהמלך?" ובכל הממלכה הגברים היו מתאספים במסעדות, כדי להביע את הכעס שלהם.
286 ירדתי מהעגלה וצעדתי בדרך כדי לשחרר קצת את הרגליים. הדרך ביער הייתה כולה מלאה עלים יבשים, הם שכבו בשכבה שמנה והתפזרו לפני הרגליים כמו גלי ים לפני חרטום של ספינה. ופתאום על הדרך בין העלים ראיתי משהו אפור. ארנבון, התכופפתי והסתכלתי – אבל קטן כל כך! השתופף ויושב בלי לזוז. השתוממתי.
287 לפניי נסע בדרך זו החבר שלי. איך קרה שלא דרס אותו? "טוב" אמרתי "יש לך מזל, ארנבון!" הרמתי אותו והוא ישב לי על כף היד, יושב, רועד, אבל לא מנסה אקח אותו הביתה, לברוח. חשבתי – אולי אצלי יחיה. ממילא לא יוכל לחיות כאן, כי הסתיו כבר עבר, החורף יבוא מהר והוא יקפא, המסכן, או אולי שועל יטרוף אותו לארוחת בוקר.
288 שמתי חופן עלים יבשים בתרמיל הצד שלי, הכנסתי את הארנבון פנימה והבאתי הביתה. בבית אמא שלי שפכה קצת חלב לצלחת ושמה לפני הארנבון. אבל הוא לא התחיל לשתות, היה עוד קטן מדי ולא ידע איך. ואז לקחנו צלוחית, מילאנו בחלב, שמנו על צוואר הצלוחית מוצץ ונתנו לארנבון. הוא הריח את המוצץ, הניע בשפם.
289 הארנב התרגל אלינו. הוא רץ בחדרים ולא פחד מדבר. עבר הארנב שלנו חודש, שני, שלישי... גדל, נעשה ממש גדול וקראנו לו אושן. הוא חי ליד התנור. אם רק הבהיל אותו משהו, רץ מיד לשם. מלבד אושן היה לנו גם חתול זקן איווניץ' וכלב ציד ג'ק. איווניץ' וג'ק הם אכלו היו ידידים של ממש – מאותה הצלחת וגם ישנו ביחד.
290 בחורף, כשבבית נעשה קר, איווניץ' היה בא למחצלת של ג'ק. היה מתגלגל בפקעת וג'ק היה מתחבק אליו, מכניס את אפו הקר לתוך הבטן של איווניץ' וכך חימם את עצמו, וגם נושם חם-חם ואז גם איווניץ' היה מרוצה. כך היו מחממים זה את זה. איווניץ' לא שם לב על הארנב כשזה הופיע בבית, וג'ק בהתחלה התרגש קצת, אבל גם הוא התרגל.
291 אחר כך שלושתם התיידדו. במיוחד יפה היה כשהבערנו אש בתנור. אז שלושתם באו להתחמם שם. ישבו קרוב זה ליד זה ונמנמו. חושך בחדר, רק בבואות אדומות מתרוצצות על הקירות, והכל בחדר מתנועע, שולחנות וכיסאות כאילו חיים. העץ דולק בתנור ומדי פעם משהו מתפוצץ ומהתנור נופלת על הרצפה חתיכת פחם קטנה .
292 וזה תמיד כך: הם שוכבים כולם ביחד, מנמנמים. פתאום איווניץ' נוגע בקלות באושן – פט! נוגע פעם, פעמיים. הארנב שוכב, שוכב, ופתאום קופץ ומתחיל לרוץ סביב לחדר ואיווניץ' אחריו, וג'ק אחרי איווניץ', וכך זה אחרי זה דרך כל החדרים. והמשחק הולך כמו סחרחרה. ועד שלארנב נמאס, הוא חוזר ישר לתנור וזה סוף המשחק.
293 כך תמיד רצים הארנבים בשדה לפני שהולכים לישון. אם תראה בשלג עקבות של ארנב לא תוכל להבין לאן הוא הלך. לא סתם קוראים לעקבות כאלה "לולאות הארנב". אם כלב ציד ימצא כאלה, עד שיתמצא, ילך הנה והנה, והארנב כבר מזמן שמע אותו וברח רחוק-רחוק. אושן שלנו לא חי אמנם ביער, אבל ירש נכונה את התכונה של ארנבים.
294 הוא לקח קצת פיח שמן מקצה פתיל המנורה, הוציא נוצה אחת מזנבו ואמר לאוח להתכונן. האוח עלה על אבן והעורב התחיל לצבוע אותו בזהירות. הוא הלך סביבו ועל כל נוצה צייר סימנים שחורים. צובע את האוח וחושב לעצמו: "אשתדל לצבוע אותו יפה. כשיראה את העבודה שלי ישתדל גם הוא לתת לי מראה יפה." הרבה זמן עמל העורב.
295 לאוח נמאס לשבת וחושב, העורב מענה אותי. כשיגיע תורו לא אתן לו לשבת כך הרבה זמן. אצבע אותו במהירות." בסוף העורב גמר את המלאכה ואומר: "ראה איזו ציפור יפה עשיתי ממך! שב עכשיו ברוח, תתייבש, ואחר כך תצבע אותי!" האוח התייבש ואמר לעורב להתכונן. העורב עלה על האבן אבל האוח אומר: "לא, שב ליד האבן.
296 אני אעשה זאת אחרת. עצום את עיניך ופתח אותן רק כשאומר לך." העורב התיישב ליד האבן ועצם עיניים. והאוח לקח מנורה מלאה פיח שמן ושחור, עלה על האבן ושפך את הפיח על העורב, מהראש ועד הזנב. העורב השחיר כולו. "עכשיו" אומר האוח "שב ברוח ותתייבש, ואחר כך פתח את עיניך ותסתכל על עצמך.
297 ובמשך הזמן בובו למד להתייעץ עם טילדה שלפני שיצא למשימה כלשהי, וכך הצליח לא פעם להישמר מהלעג של אנשי הארמון. כאשר בובו היה בארמון כבר קרוב לשנה, בוקר אחד המלכה זנזה התעוררה חצי שעה מאוחר יותר מאשר הייתה רגילה. כשקמה ויצאה מחדרה ראתה את כל אנשי החצר כבר ממתינים לרגלי מדרגות הארמון.
298 וכך, תוך חצי שעה בובו הטיפשון היה כבר מוכן למשימה חדשה שלו. אך לפני שעזב את הארמון הלך בובו להיפרד מטילדה. "מה, אתה שוב נוסע?" אמרה המשרתת הקטנה "לאן עכשיו?" "המלכה אבדה חצי שעה ואני הולך לחפש אותה" אמר בובו בגאווה. והוא סיפר איך המלכה בעצמה הטילה עליו לחפש את חצי השעה בעולם.
299 היא רק ניצלה הזדמנות שהטבח הראשי לא הסתכל, תקעה לבובו חצי כיכר לחם לכיסו ואיחלה לו מזל בדרך. בובו עלה על הסוס, שצלע והיה עיוור על עין אחת, ויצא לדרך. "שלום בובו" צחקו אנשי החצר שראו אותו יוצא משערי הארמון "ואל תשכח להביא חזרה את חצי השעה האבודה." זמן רב רכב בובו דרך גבעות ועמקים.
300 פעם הוא שאל כך אדם זקן שהלך בדרך המלך ממלכת המזרח לממלכת המערב. "חצי שעה אבודה?" אמר הזקן "אני אבדתי משהו הרבה יותר חשוב. אבדתי את המוניטין שלי. אולי ראית מוניטין אבוד מונח איפה שהוא בדרך? הוא היה מכובד מאוד ובעל משקפיים במסגרת שריון צב." אבל בובו ענה רק "לא" ואיש המשיך בדרכו.
301 ובובו, אמנם מוכה ורטוב, הצליח למצוא מחסה בין סלעי החוף למשך הלילה הסוער. בבוקר לא נראה כבר כל סימן של הספינה. בובו מצא את עצמו על אי יפה שבמרכזו הר גבוה, מוסתר בחלקו על ידי הערפל המגיע עדיין מהים. לא נראה כל בית, דרך או שביל, אבל על החוף עמד עץ בודד גדול ובו ראה בובו דלת קטנה.
302 היו אלה נעלים קסומות וכאשר בובו רק נעל אותן הן הפנו את רגליו אל פנים האי. בצייתנות נתן בובו לנעליים להוביל אותו. פה ושם הנעליים היו פונות ימינה או שמאלה ואם בובו לא הלך בכוון הנכון הן צבתו אותו. במשך יומיים הלך בובו לכוון ההר הגדול. רוח חמה העיפה את העננים והשמש זרחה בחמימות.
303 בבוקר של היום השלישי הנעליים הובילו אותו לחורשה של עצים גבוהים ושקטים, ולקראת ערב מעל צמרות העצים הופיעו צריחים של טירה גדולה. בדמדומים הגיע בובו אל הטירה. הוא מצא את עצמו בגן יפה שבין חומת הטירה ומדרון ההר הגדול. לא נראה כל יצור חי, ולמרות שבחלונות הטירה דלקו אורות, לא נראה כל שומר בשער שבחומה.
304 פתאום נשמעו מהטירה שבעה צלצולים של פעמון גדול וגם קולות אנשים. כשהד הפעמון השתתק נפתח השער בחומה והופיע רכוב, בחור צעיר על סוס שחור נהדר. הוא נעלם במהירות ברק בתוך החורשה, ואז ראה בובו שליד השער עומד איש זקן, בעל זקן לבן ארוך ואחריו אחד-עשר אנשים צעירים, דומים זה לזה כמו אחים.
305 ובמשך שנה אחת בובו דאג לסוסים השחורים של שעות הלילה ולסוסים הלבנים של שעות היום, ותחת טיפולו ודאגתו כל הסוסים היו יפים וחזקים, כפי שלא היו עד כה אף פעם, כאשר עברה שנה אבא זמן פנה שוב לבובו. "עבדת טוב ובנאמנות" אמר אבא זמן "והנה התגמול שלך" והוא נתן לבובו תיבה קטנה עשוית עץ שחור.
306 בובו לא ידע זאת, אך אלה היו מי תבונה, וכשהוא שתה אותם נעשה נבון ולא היה כבר יותר טיפש כמו קודם. ופתאום הוא נזכר באנשים שאותם פגש בדרך, הזקן שאבד את המוניטין שלו, האיש שסבלנותו נאבדה והמלך שבתו הקטנה נגנבה. ואז בובו העז לפנות עוד פעם לאבא זמן ושאל האם ידוע לו דבר מה על המסכנים האלה.
307 אם יצליח לשכנע את שכניו שיחזירו לו את החתיכות יוכל להרכיב לעצמו מוניטין יפים וטובים. ולגבי הסבלנות האבודה, הרי היא מונחת בעשב לצד הדרך, במקום שבו פגשת אותו. אם יירגע ולא יתרגז כל הזמן הוא יוכל למצוא ולהחזיר לעצמו אותה. ומה שנוגע לילדה שנחטפה על ידי פיות, הרי היא המשרתת בארמון המלכה זנזה, ושמה טילדה.
308 בובו הודה לאבא זמן ובצהריים השעה השתים-עשרה הצעיר העלה אותו מאחריו על סוסו הלבן, והם יצאו יחד לדרך. הם רכבו במהירות עצומה ובובו, שהחזיק בידיו את תיבת העץ היקרה, פחד מאוד לפול. אך הם הגיעו בשלום לחוף האי. שם הסוס הלבן הכניס את רגליו הקדמיות למי הים והמים נשאו אותם כאילו הם רוכבים ממש על פני הקרקע.
309 השעה שתים-עשר עצר, איחל לבובו דרך צלחה, עלה לאוויר עם סוסו הלבן ונעלם בין קרני השמש. ובובו, עם תיבת העץ שלו, התחיל לצעוד לכוון הממלכה של המלכה זנזה. ביום שני של דרכו ראה בובו מרחוק את האיש שאבד מוניטין שלו. הוא ניגש אליו וסיפר לו את מה ששמע מאבא זמן, והאיש מיד התחיל לחזור הביתה ולבקר את השכנים שלו.
310 האיש הרגזן שאבד את סבלנותו לא נראה בדרך, אבל בובו הצליח למצוא בעשב את הסבלנות. היה זה חפץ דמוי אבטיח עשוי מזכוכית אדומה ובו נעוצים קוצים רבים. בובו החליט לקחת אותו למקרה שהאיש הרוגז, חסר סבלנות, יקרה לו בדרך. בהמשך הדרך הגיע בובו אל המלך האומלל, אביה של טילדה, וסיפר לו על גורל בתו.
311 אחר כך המלך קרא לליווי של כל הנסיכים, הלורדים, הדוכסים, כולם לבושים בגדי משי מפוארים, ועוד לגדוד חיילים בשריונות מבריקים, וכולם יצאו לממלכת המלכה זנזה כדי לתבוע החזרת הנסיכה טילדה. הם רכבו בפאר גדול במשך שבוע בלבד, כי לא עשו כל הפסקות בדרך, לא נחו ולא לנו עד שהגיעו לגבולות של ממלכת זנזה.
312 האם תמצא אישה או נערה די אמיצה כדי לבצע משימה כזו? כי מה יקרה אם הדרקון לא יאהב את הרפרפת שהיא תכין לו? הוא בוודאי יבלע אותה חיה! והכל היה אבוד אילו לא התנדבה בחורה צעירה אחת, טילדה שמה, להיות משרתת של הדרקון. אנו מתאבלים עליה. היום בשעה שתיים הדרקון יבוא לקחת אותה והשעה הזו כבר קרובה מאוד.
313 הוא פתח את תיבת העץ. משהו כמו להבה בעלת כנפיים יצאה מהתיבה ועפה בזמזום לכוון השמש. והשמש נתנה חריקה חזקה והתחילה להתגלגל מזרחה בשמיים. ידי כל השעונים התחילו לזוז חצי שעה אחורה, מהשעה שתיים וחצי לשעה שתיים. ופתאום לפני שער הארמון עמדה טילדה הקטנה ממתינה לדרקון שייקח אותה.
314 בובו התנפל עליו בחרבו אך הלהב נשבר על קשקשי הדרקון הקשים. הדרקון נהם שוב. וברגע שלוע הדרקון היה פתוח ביותר בובו זרק לתוכו את הדבר הסבלנות האבודה. האחרון שעוד נותר לו – החפץ הדומה לאבטיח חדר עמוק ללוע הדרקון נעצר. הוא המפלצת וראה זה פלא – הביט סביבו כאילו מופתע, נרגע, המראה שלו נעשה פחות מאיים.
315 איזו שמחה השתררה לפני שערי הארמון! כולם קראו "הידד!", "יחי!", "כל הכבוד!". תותחים רעמו ופעמונים צלצלו. ואז המלך, אבא של טילדה, לקח אותה בזרועותיו ואמר לה שהיא הבת שלו, נסיכה אמיתית. המלכה זנזה העניקה לבובו אותות כבוד וביקשה את סליחתו על כך שלעגה לו ולא האמינה שימצא את חצי השעה האבודה.
316 הוא אמר: "הארץ זה מעגל. אם הולכים ישר, אפשר לעבור סביב כל הארץ ובסוף לחזור למקום שממנו יוצאים." וכשלא האמנתי הוא נתן לי מכה בעורף ואמר: "אני יוצא בקרוב למסע סביב לעולם עם אחותך לילה ולא אקח אתך. אין לי עניין ללכת עם טיפשים." אבל אני רציתי מאוד ללכת ולכן נתתי לסטפקה אולר במתנה.
317 ושם אמר לי וללילה: "מחר ההורים שלכם נוסעים העירה, ואמא שלי הולכת לכבס לבנים בנהר. אנו נעשה מה שתכננו. נלך כל הזמן ישר וישר, מעל הרים ומדבריות, עד שנחזור שוב הנה, אפילו אם זה ייקח שנה שלמה. ולילה שאלה: "סטפקה, ואם נפגוש אינדיאנים?" "מה שנוגע לאינדיאנים" אמר סטפקה "אז ניקח אותם שבויים.
318 ולתוך השק הזה התחלנו להעמיס דברים הנחוצים למסע ארוך. שמנו בשק לחם וסוכר, צלחות, וחתיכת שומן, אחר כך שמנו כלים שונים – קנקנים, מזלגות וסכינים. אחרי מחשבה שמנו גם עפרונות צבעוניים, פנס קסם, קערת חמר לרחצת ידיים, וזכוכית מגדלת להדלקת אש. ונוסף לאלה שמנו גם שתי שמיכות וכרית מהספה.
319 חוץ מכל אלה הכנתי גם שלוש מקלעות, חכה ורשת לציד פרפרים טרופיים. למחרת, כאשר ההורים נסעו העירה לעבודה, ואמא של סטפקה הלכה לנהר לשטוף לבנים, עזבנו את הכפר פאסקי, בו גרנו. הלכנו בדרך היער. לפנינו רץ טוזיק, הכלב של סטפקה. אחריו הלך סטפקה עם השק הגדול על כתפיו. אחרי סטפקה הלכה לילה עם חבל קפיצה.
320 הלכנו בערך שעה. בסוף סטפקה אמר: "השק כבד מאוד. אני לא אסחב אותו לבדי. נישא אותו כל אחד מאתנו, לפי התור." ואז לילה לקחה את השק. אבל היא לא נשאה אותו הרבה זמן, כי לא היה לה מספיק כוח. היא זרקה את השק על הארץ ואמרה: "עכשיו מינקה יסחב." כששמו לי את השק על הראש נאנחתי והשתוממתי כמה שהוא כבד.
321 קודם כל נפל לתעלה השק, ואני בעקבותיו, ישר על כל הדברים שבשק. ולמרות שלא הייתי כבד הצלחתי לשבור את כל הקנקנים, צלחות וגם את הקערה לרחצת ידיים. לילה וסטפקה התפוצצו מצחוק כשראו איך אני מתגלגל בתעלה. ולכן גם לא כעסו עלי, כשראו את השברים. סטפקה קרא לכלב טוזיק ורצה לשכנע אותו לסחוב את השק.
322 אך שום דבר לא יצא מזה, כי טוזיק לא הבין מה אנו רוצים ממנו. גם אנחנו לא כל כך ידענו איך לשים את השק עליו. בזמן שתכננו זאת, טוזיק קרע את השק ותוך רגע אכל את כל השומן. אז סטפקה החליט שנשא את השק ביחד. תפסנו בפינות והלכנו עם השק. אך זה היה קשה ומאוד לא נוח. בכל זאת הלכנו כך קרוב לשעתיים.
323 בסוף יצאנו מהיער למדשאה. כאן החליט סטפקה שנעשה הפסקה. הוא אמר: "כל פעם שננוח או כשנשכב לישון, אני אפשוט את הרגלים שלי בכיוון שבו אנו צריכים ללכת. כל מגלי הארצות הגדולים נהגו כך, ולכן לא סטו מהדרך הישרה שלהם." וסטפקה התיישב על הדרך ופשט את רגליו קדימה. פתחנו את השק והתחלנו לאכול.
324 אכלנו לחם עם אבקת סוכר. פתאום התחילו להסתובב מעלינו צרעות. ואחת מהן, שכנראה רצתה לטעום סוכר, עקצה אותי בלחי. הלחי שלי התנפחה מיד כמו לחמנייה. ובעצת סטפקה שמתי עליה אזוב, אדמה לחה ועלים. אבל לפני שהלכנו הלאה סטפקה הוציא מהשק כמעט הכל ממה שמנו בו, והלכנו ביתר קלות. הלכתי בוכה ומילל אחרי כולם.
325 היא נאנחה ודיברה על חזרה הביתה. נזכרה שגם בבית היה לנו טוב. אבל סטפקה אסר לנו לחשוב על הבית. אמר: "מי שידבר על חזרה הביתה אקשור אותו לעץ ואשאיר למאכל הנמלים." המשכנו ללכת במצב רוח ירוד. ורק לטוזיק היה מצב רוח טוב. הוא הרים את זנבו, רדף אחרי ציפורים ובנביחות ליווה את המסע שלנו.
326 סטפקה זרק את השק על הארץ והחלטנו ללון. אספנו זרדים למדורה. סטפקה הוציא את הזכוכית המגדלת מהשק, כדי להדליק מדורה. אלא שהשמש כבר לא נראתה בשמיים. סטפקה לא ידע מה לעשות. גם אנו התעצבנו. אכלנו לחם ונשכבנו לישון בחושך. סטפקה נשכב בכובד ראש עם רגליים קדימה והדגיש שלמחרת יהיה לנו ברור באיזה כיוון ללכת.
327 סטפקה נרדם מיד. גם טוזיק הוריד את אפו. אבל אנחנו עם לילה לא יכולנו להירדם במשך הרבה זמן. הפחיד אותנו היער החשוך ורעש העצים ברוח. לילה נבהלה מענף יבש שחשבה אותו לנחש, והתחילה לבכות. אצטרובל שנפל מעץ הבהיל אותי כל כך שקפצתי מהארץ כמו כדור. אבל בסוף נרדמנו. התעוררתי כי לילה משכה אותי בכתף.
328 היה עוד בוקר מוקדם, השמש עדיין לא עלתה. לילה אמרה לי בלחש: "מינקה, בזמן שסטפקה ישן, נסובב אותו עם רגליים בכוון הפוך. אחרת הוא יוביל אותנו מי יודע לאן." הסתכלתי על סטפקה. הוא ישן עם חיוך על פניו. תפסנו אותו ברגליו ותוך רגע סיבבנו אותו בכוון הפוך, כך שראשו עשה חצי מעגל. סטפקה לא התעורר.
329 יתכן שחלם כי אינדיאנים מתנפלים עליו וקרא אותנו לעזרה. חיכינו שיתעורר. הוא התעורר עם קרני השמש הראשונות, הביט על רגליו ואמר: "אילו שמתי את רגליי בלי לחשוב איך, היינו עכשיו בצרה. לא היינו יודעים לאן ללכת. ועכשיו, הודות לרגליים שלי, ברור לנו שצריך ללכת לכאן." והוא הצביע בידו לכוון שממנו באנו אתמול.
330 סטפקה ממש פתח את פיו בהשתוממות. ובכל זאת אמר: "מסע סביב העולם נבדל ממסעים אחרים שהכל חוזר ונשנה כפי שהאדמה היא עגולה." מאחורנו שמענו חריקת גלגלים. סבא כלשהו נסע עם עגלה ריקה. סטפקה אמר: "למען מהירות המסע, וכדי לסוב את העולם מהר יותר, טוב יהיה לנסוע בעגלה הזו." ביקשנו מסבא שיוביל אותנו.
331 נסענו מהר. לא עברה חצי שעה ו לפנינו כבר נראה פאסקי, הכפר שלנו. סטפקה פתח את פיו מפליאה ואמר: "הנה כפר, ודומה בדיוק לכפר פאסקי שלנו. זה קורה בזמן מסע סביב לעולם." אבל הוא הופתע עוד יותר כשהגענו לתחנת הרכבת וירדנו מהעגלה. זו הייתה התחנה שלנו ובדיוק אז לא היה כל ספק – הגיעה לשם הרכבת.
332 צריך להעניש אותם!" סבתא הרימה מקל ואמרה: "את תענישי את מינקה ובלילה אני אטפל." אבל אבא אמר: "הלקאה זו השיטה הישנה של החינוך. וזה גם לא מועיל. הילדים כבר הבינו איזה שטות הם עשו." אמא נאנחה ואמרה: "יש לי ילדים טיפשים. הם יוצאים למסע סביב העולם בלי לדעת לוח הכפל וגיאוגרפיה.
333 וישבנו לאכול. וההורים שלנו נהנו וצחקו כששמעו סיפורים שלנו על ההרפתקאות של אתמול. ואמא סטפקה סגרה אותו במחסן ושם מגלה הארצות הגדול נשאר כל היום. אבל למחרת אמא שלו שחררה אותו. ושוב התחלנו לשחק כאילו לא קרה דבר. ועוד כמה מילים על טוזיק. טוזיק רץ אחרי העגלה כל הזמן והתעייף מאוד.
334 יתכן והוריכם יחשבו שזה מוזר להתיידד עם עכבר.. אבל אתם, ילדים תבינו זאת. נכון? כך חשבתי. הדבר קרה לפני כשבוע, אחרי מסיבת ראש השנה נהדרת של העכברים. אני בליתי את ליל ראש השנה עם ידיד אחר שלי, בני הגירית. בילינו בשקט ובפשטות. בני הכין קצת עוגה וחלב חם וישבנו ליד האש שבערה באח.
335 בל העכברים ארגנו משהו הרבה יותר מרשים וחגיגי. ערכו א זאת מדי שנה באולם רחב הידיים תחת פני הקרקע. הם הגיעו מכל קצוות היער וחגגו עד מאוחר בלילה. השמלות היפות והחליפות המכובדות עשו רושם חגיגי, ואני מרשה לעצמי לציין שגברות עכברות נראו בתלבושתן יותר יפה מאשר בנות אדם יכולות להראות.
336 עכבר המקבל פנים בדלת בירך אותם יפה ונתן לכל אחד מהם קליפת אגוז מלאה דבש חם ומתוק, חייך אליהם יפה ואיחל להם ערב שמח. הם ירדו במדרגות ארוכות ונכנסו לאולם, ומהר מאוד התחילו גם הם לטעום מהפירות והאגוזים הטעימים המונחים על השולחן הארוך, בדיוק כפי שעשו כל העכברים הידידותיים הנוכחים שם.
337 ובכל זאת טילר ידע איפה הוא יוכל להשיג קצת ריבה. ממש בקצה היער, בבית חווה קטן, חי איכר בשם פרנקי. לא ייתה לו אישה ולא ילדים, הוא חי לבדו ועשה ריבה. ולא ה סתם ריבה כלשהי, אלא ריבת תות, כזו שטילר אהב מעל הכל. "מממ. ריבת תות שדה טרייה" מלמל טילר כשהתעורר בבוקר, הוא ליקק את שפתיו הדקיקות כשחשב על כך.
338 גבה היה מופנה לחדר והיא לא הרגישה בו, והוא ניסה בשקט לעבור מאחוריה. זה הצליח והוא קפץ דרך הדלת ורץ ביער לכיוון בית האיכר פרנקי. בדרך הוא עבר ליד פרדי השועל, שהיה בדרכו אל בני הגירית, ולאכול שם ארוחת בוקר של אוכמניות ודבש. "מה מעשיך כל כך מוקדם בבוקר, טילר" קרא פרדי שניסה להשיג את העכבר הקטן.
339 אלך אתך לפני שאבקר אצל בני." "בוא פרדי. תראה שלא תצטער." בינתיים מילי התחילה כבר לדאוג ולשאול את עצמה לאן הלך בעלה כל כך מוקדם בבוקר. "איפה הוא יכול להיות? בדרך כלל בשעה זו הוא רק קם מהמיטה ויושב לאכול ארוחת הבוקר. אוי, וי! וי!" היא נכנסה לחדר השינה אך ראתה רק מיטה ריקה. "איפה באמת.
340 זה באמת נהדר." "אמרתי לך, פרדי." טילר הכניס את ראשו לתוך הצנצנת ונהנה מהריבה המתוקה. זנבו הארוך רעד והתפתל באושר. "סנאפ!" "אווו!" "מה קרה, טילר? שאל פרדי שנבהל מהרעש והצעקה. טילר הביט אחורה וראה מלכודת עכברים התלויה מהמדף העליון. "מה קורה?" פתאום נפתחה הדלת ובה עמד האיכר פרנקי עם רובה ביד.
341 פרדי התחמק בין רגליו של האיש ורץ החוצה דרך הדלת. טילר רץ אחריו. הם רצו כמה שרק יכלו מהר ואחריהם נשמע ירי. כדוריות אחדות פגעו לפרדי ברגל אחורית, אך הוא, צולע, הספיק עוד להגיע למקום טוח אחרי העצים. שם שני הגיבורים נעמדו, והתחילו שוב ב לנשום ולהירגע. יותר כבר לא נעשה זאת." שנסכים... "טוב.
342 טילר! אוי לי! טילר!" "טילר... "אני כאן. למה את צועקת?" וי! וי!.. תודה לאל, חשבתי שאתה כבר הרוג. ממש חשבתי " כך." "לא, אני בסדר." ופתאום מילי שמה לב למשהו איום אצל טילר. "הו, טילר. לאן נעלם הזנב היפה שלך?" טילר הסתובב, הביט מעל כתפו, אבל לא ראה את זנבו. הזנב נשאר תפוס במלכודת בבית החווה.
343 מרגלו של פרדי הוצאתי את הכדוריות וחבשתי את הפצעים. בזמן כשעשיתי זאת נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי וראיתי את פניו החמודים של בני הגירית. "שלום. האם טילר כאן? לא מצאתי אותו בבית." "כן. טילר. בני רוצה לראות אתך!" קראתי והוא בא לאט ובראש שפוף. "שלום בני. היום אין לי מצב רוח לשיחה. מוטב שאלך עכשיו " אני מצטער.
344 הביתה... "חכה רגע, טילר. אני רוצה להראות לך דבר מה." ובני הוריד כיסוי המשי מהמריצה שלו ושם ראינו שורות שלמות של צנצנות גדולות עם ריבת תות. "הו!" קרא טילר מופתע, וחיוך רחב עלה על פניו. "למדתי לעשות אותה, כי ידעתי שאתה אוהב מאוד את הריבה." "הו, תודה לך, בני, תודה" טילר טיפס על המריצה ובדק את הצנצנות.
345 טילר עדיין התאבל על הזנב שלו, אבל הריבה של בני בהחלט עזרה לו לגרש את המרה השחורה. יומיים אחר כך, בדרכי לכפר, הזדמן לי לעבור מול ביתו של האיכר פרנקי. על הדלת האחורית של הבית ראיתי דבר מה מוזר. כשניגשתי קרוב ראיתי שזה הזנב של טילר, עם הודעה מהאיכר, אל מה שהוא קרא "המזיקים מהיער".
346 הם היו תמיד יחד, לא נפרדו לרגע, יחד אכלו, יחד טיילו ויחד שמחו. יום אחד שלושת החברים יצאו לציד איילים ביער מרוחק מהכפר שלהם. הם יצאו מוקדם בבוקר, ובשעות הצהריים החליטו לנוח ולאכול. הם מצאו עץ גדול בעל צמרת רחבה, נשכבו בצלו והתכוננו לסעודה. בצל העץ היה נעים וקריר והם התחילו לאכול.
347 אך פתאום אחד מהם ראה נקרה בגזע העץ, ובה נצץ דבר מה. הוא אמר זאת לחבריו. הם ניגשו לראות וראו שלושה מטילים צהובים ונוצצים. המבוגר שביניהם, המלומד ומנוסה אמר: "חברים, נדמה לי שהאלים הביאו לנו מזל גדול. אלא כנראה מטילי זהב." נדהמו שני החברים האחרים, אך כשהסתכלו היטב ראו שהוא צודק.
348 כאן שומר מישהו על הזהב הזה!" והם ראו נחש קוברה ארסי יוצא מאחורי המטילים. הם הצליחו להתגבר על הנחש, הרגו אותו, הוציאו את המטילים מהנקרה והחליטו שכל אחד מהם ייקח מטיל אחד. אך בינתיים עבר זמן ושלושת החברים הרגישו שוב רעבים. "אחד מאתנו ילך לקנות עוד אוכל" החליטו "ואחרי שנאכל נמשיך בציד.
349 החבר הצעיר יצא לדרך ותוך כדי ההליכה, תוך חמדנות רבה, התחיל לחשוב מה לעשות כדי לקחת את כל שלושת המטילים לעצמו. בסוף נשאר בכפר ואכל שם לבדו, קנה עוד אוכל, ולזה שקנה הוסיף רעל חזק. "הם יאכלו וימותו" חשב "וכל האוצר יישאר לי". ובינתיים שני חבריו שנשארו ליד העץ היו לא פחות חמדנים ממנו.
350 הם התכוננו להרוג אותו כשיחזור, ולהתחלק ביניהם בכל הזהב שנשאר. כשהצעיר חזר עם האוכל אל העץ הגדול אמר לחבריו: "הייתי כל כך רעב שאכלתי כבר שם. והנה האוכל שלכם. אכלו ושבעו." הוא לא הספיק לגמור את דבריו כששני החברים התנפלו והתחילו להרביץ לו במקלות, והכו בו עד שהוציא את נשמתו.
351 אחר כך חפרו בור, קברו בו את גופתו, ובעצמם התנפלו בשמחה על האוכל שהביא, בלי לדעת שהוא מורעל. אך מהר מאוד אבדו את הכרתם ומתו תוך סבל איום. שלושה מטילי זהב זהרו חזק באור קרני השמש. אך לא היה שם אף אחד שיכול היה לראות אותם או לומר שהם שייכים לו. חמדנות היא אחד התכונות החמורות ביותר.
352 את כל הכסף שהיה להם בזבזו על בילויים, ועכשיו הוא הלך רעב ובלי פרוטה בכיס. אתם חושבים שקל ללכת ככה בדרך? לא, ודאי שלא! בטן ריקה כבדה יותר מאשר שק מלא אבנים על הגב. עוד רחוקה הדרך לכפר בו הוא חי, והוא עבר ליד כפר זר ושם חיפש עבודה. אולי יוכל להרוויח מספיק כדי לקנות לו אוכל.
353 אז אתה תכה קצת בפטיש, תדפוק בברזל שעל הסדן." מבוקר ועד הצוהריים הכה הסטודנט בפטיש. ידיו נרדמו, גב כאב והבטן כבר זימרה בקול. "קשה" חשב "אבל אולי אקבל ארוחה טובה בצוהריים." ואז חזר הבן הגדול עם פחמים. אומר הנפח לסטודנט: "אינני צריך אתך יותר, נסתדר עכשיו שלושתנו. הנה לך שלוש פרוטות.
354 בשלוש פרוטות לא אוכל לקנות אפילו שתי פרוסות לחם." ובאותו הזמן אשת הנפח הכינה ארוחה למשפחה. הוציאה מהתנור קערת תפוחי אדמה, שפכה עליהם שומן חזיר. הוציאה לביבות חמות ושמנת. הבחור ראה זאת דרך החלון הפתוח ואומר: "למי את מכינה את האוכל, בעלת בית?" "עוד מעט יבוא בעלי הנפח עם שני הבנים.
355 בסוף הבחור נאנח ואמר: "צדקת. הפסדתי בהתערבות. לא אוכל יותר." ונתן לה את שלושת הפרוטות. ובעלת הבית שמחה שניצחה: "בפעם הבאה תדע שלא כדאי להתערב. סתם זרקת את כספך לרוח!" יצא הבחור בדרך הביתה עם בטן מלאה ושרק בעליצות כל הדרך. ומה שאמר הנפח לאשתו כשבא לאכול צהריים, לא נספר לכם.
356 ואניה ואחותו הקטנה קוניה חיפשו בכל הפינות, אפילו הציצו תחת המיטות, בדקו בארון המטבח, שוב פתחו את דלת התנור והסתכלו פנימה "סבתא, תני לנו לטעום" ביקש ואניה. – הכל לשווא, הלביבה נעלמה. "סבתא, אפילו חתיכה קטנה" נדנדה לה קוניה. "ששש! תירגעו! אתם רואים שאני עסוקה" מלמלה סבתא שישבה ליד גלגל הטוויה.
357 הילדים שוב התחילו לחפש. "סבתא, איפה הלביבה?" התחנן ואניה. "איפה היא צריכה להיות? הלכה לשדה ששם גדלה. כנראה התגעגעה למקום מולדתה. לא ראית איך היא קפצה? הנה היא, רצה בדרך. ושחורי רץ אחריה." ואניה וקוניה הדביקו את אפיהם לחלון מעורפל. הם ראו דרך לבנה רחבה. פתיתי שלג גדולים נפלו לארץ באיטיות.
358 איש לא יעז לצאת החוצה במזג אוויר כזה! והנה הלביבה החמה קפצה מהתנור, כולה מחוממת, ניערה מעצמה פחמים ורצה! החליטה לבדוק מקום שבו גדלה! "סבתא, את מספרת באמת שהיא ברחה לשדה?" "בוודאי." הילדים שוב נדבקו לחלון. השלג מסתובב, מעל השדות הלבנים מתנוסס ערפל כחלחל. בדרך הולכים תאוים רתומים למזחלות עמוסות בעצים.
359 בשקט עברה בחצר והתחילה לרוץ בדרך. שחורי רדף אחריה, הגיע עד הגשר אבל לא השיג אותה, כי היא רצה קדימה כמו ארנבת. שחורי ראה שהוא רץ לשווא, נבח פעמיים וחזר הביתה. הלביבה רצה דרך השדה והגיעה ליער. וכשרק נכנסה בין העצים, ממקום כלשהו הופיע זאב, ועוד כזה שכבר שלושה ימים אפילו גרגיר פרג לא ניכנס לפיו.
360 ראה כמה אני חמה! אני רוצה לבקר בשדה שבו גדלתי. תחכה כאן, ועוד מעט אחזור.' הזאב הטיפש האמין לה, נתן לה ללכת, התיישב בשביל וחיכה. והלביבה רצה הלאה. רצה בשביל, מגיא לתל, מתל לגיא ובסוף היה לפניה השדה, רחב ידיים, גדול. במרכז השדה עומד עץ אגס, יפה כמו בתערוכה, ותחת העץ - מעיין קפוא.
361 השדה היה מוקף ביער מכל הצדדים. רוח קרה מאוד נשבה, העצים רעדו. והגרעין שכב במקום חמים ולא ידע דבר על מזג האוויר הקשה. 'אתה רעב?' שאלה הלביבה. 'לא.' 'אז שכב בשקט. באביב, כשהשלג ימס והזמירים ישירו ביער, יגדל לך נבט ארוך ועליו שיבולת כבדה מלאה בגרעינים. ואחר כך עלומות גדולות של שיבולות יביאו לגורן.
362 הגרעין צחק בשקט תחת השלג. מה המציאה הלביבה החמה הזו! איך גרעינים יהפכו ללחמניות וסופגניות? זה לא יתכן. הגרעין לא האמין ללביבה, כי היה עוד קטן וטיפש. הזאב יושב על השביל ביער מושלג והלביבה החמה רצה חזרה, אבל לא דרך היער, היא הלכה סביב, דרך העמקים, אחר כך בשדות וכך עד הכפר.
363 סביב נושבת רוח קרה והזאב רק מילל עליה. היא נבונה מאוד הלביבה שלנו." נפתח שער החצר. לחצר נכנסה מזחלת עמוסה בעצים. "ואניה רוץ, פגוש את אבא!" "אוי אבא! אתה כולך מכוסה בשלג!" "קוניה, לכי ותביאי מים חמים לאבא לרחצה. הרי הוא קפא ביער. ואני אלך למזווה, אסתכל, אולי נשארה שם לביבה חמה.
364 כך הלך כבר שעות דרך גיא יפה והגיע לעץ גדול, חלול מרוב זקנה. מר תן היה כבר עייף מאוד ורצה לנוח, אך פחד לשכב סתם בשדה גלוי. לכן פנה לעץ וביקש: "תעשה לי טובה, תפתח קצת, ואוכל לנוח בתוכך בבטחה." העץ נפתח כך שמר תן יכול היה להיכנס, ואחר כך נסגר שוב כדי לשמור עליו. מר תן ישן שם שעות.
365 אבל כשהתעורר לא זכר מה אמר קודם ואיך לבקש מהעץ שיפתח שוב. הוא אמר: "תן לי לצאת, מר עץ!" אבל דבר לא קרה. הוא אמר שוב "בבקשה, תן לי לצאת!" ושוב דבר לא קרה. העץ אפילו לא חרק. מר תן דפק בעץ אך זה לא נפתח. מר עץ נעלב, כי מר תן לא ביקש יפה ולא אמר "בבקשה" בפעם הראשונה, ולכן החליט להחזיק אותו עוד זמן מה.
366 הציפורים שמעו איך מר תן דופק מפנים העץ, ובאו לנקר ולעזור לו. אבל הן היו קטנות מדי והעץ היה גדול ועבה. בסוף הגיע מר נקר ועשה חור קטן בעץ. היה זה רק חור קטן מאוד, אבל מקורו של מר נקר התכופף והוא לא יכול היה לנקר יותר. מר תן העביר יד אחת דרך החור אבל לא יכול היה לעבור שם בעצמו.
367 אחר כך ניסה להעביר רגל אחת, אך גם זה לא עזר. הוא היה צריך למצוא דרך כלשהי לצאת מהעץ, כי מקורו המכופף של מר נקר לא יכול היה לעזור. מר תן ידע שיש דרך כלשהי לצאת. "הי, עץ זקן!" קרא "תן לי לצאת!" אך עדיין לא קרה דבר. שקט שרר סביב. מר תן החליט להוריד את הזרועות שלו ולהעביר אותן דרך החור זו אחרי זו.
368 מר תן ניסה להעביר אותו אבל הראש היה גדול מדי. האוזניים הפריעו. ואז הוא הוריד את האוזניים והעביר אותן דרך החור. ושוב ניסה להעביר את הראש, אך הפעם העיניים שלו היו בולטות מדי. אז מר תן הוציא מהראש את העיניים והעביר אותן אחת, אחת, דרך החור. מר עורב, שישב על ענף העץ, ראה את העיניים.
369 ממש אוצר למר עורב. הוא ישמור אותן באוסף אבני חן שלו! מר תן הצליח בסוף להעביר את ראשו דרך החור הקטן, ואז אסף את כל החלקים שלו ביחד ובסוף נעשה שוב תן שלם. רק את העיניים שלו לא יכול היה למצוא. הוא מישש סביב והאוזניים שלו הקשיבו היטב כדי לשמוע את צליל העיניים, אבל שום דבר לא נשמע.
370 בינתיים עבר שם מר חילזון, שראה את מר תן עם עלי ורד בעיניים. הוא שאל: "מדוע יש לך עלי ורד על עיניים, מר תן?" ומר תן ענה: "כי הם יפים מאוד. איזה צבע נהדר! תוכל לבדוק בעצמך אם תרצה. קח, ואני אחזיק בינתיים את העיניים שלך." מר חילזון הוריד את העיניים שלו, נתן אותן למר תן וניסה את עלי הכותרת של הורד.
371 ומר עורב עדיין שומר את העיניים הכחולות של מר תן, אלא שהוא לא זוכר איפה הסתיר אותן, ולכן לא יכול להסתכל עליהן. ומר חילזון? האם הוא נשאר עיוור? לא ולא! אחרי שמר חילזון ראה כי רימו אותו וגנבו לו עיניים הוא נשם עמוק, ועוד פעם נשם "פופ!" מראשו עמוק, ונשם עוד יותר עמוק עד ש..
372 זה באמת סברסקהאו אולי איזה סוס יפה אחר?" "לא, אני סברסקה-מלמלן" היה אומר סברסקהוהולך הלאה. כך הוא הלך ביער ופתאום ראה לפניו נמר מפוספס, מלך חיות היער. סברסקהכמעט מת מפחד ורק רוק מפיו נזל, אבל אחרי רגע ראה שהנמר עומד ולא עושה לו כל רע. אזר סברסקהאומץ ושאל: "מי אתה?" "אני נמר מפוספס, מלך חיות היער.
373 כפות רגליו היו רכות מדי לכך. דפק, דפק עד שדם התחיל להופיע על רגליו, ושום ניצוץ לא בא. "איך, אתה!" אומר סברסקה-מלמלן "רחוק לך להתחרות בי!" הוא דפק באבן בשתי הפרסות החדשות שלו וניצוצות התפזרו סביב כמו גשם. הנמר נבהל והתחיל לברוח, וסברסקה רק הסתכל לאן הוא רץ, ובעצמו רץ בכיוון הפוך.
374 הנמר המפוספס רץ ביער ומולו בא דוב. שואל הדוב: "למה אתה רץ כל כך מהר?" "אני בורח מסברסקה-מלמלן!" "מה אתך!" צוחק הדוב "מצאת ממי לפחד! תראה לי איפה הוא ואני מיד אטרוף אותו." "הוא כאן, לא רחוק!" הראה הנמר המפוספס. "אינני רואה אותו!" "טוב, ארים אתך כדי שתראה" אומר הנמר. הנמר תפס את הדוב והרים אותו.
375 החזיק אותו גבוה ושאל: "רואה?" אך לנמר כפות חזקות מאוד, וכשהחזיק את הדוב באוויר חנק אותו בלי להרגיש בכך, והדוב מת. "נו ראית?" שאל הנמר כשהוריד את הדוב לארץ. והדוב לא עונה, לא זז. "דוב מסכן!" אמר הנמר המפוספס "הוא ראה את סברסקה-מלמלן ומת מפחד!" והנמר המשיך לרוץ עוד יותר מהר.
376 שוכבת בעריסה, לבנה וסמוקה, בריאה וחזקה, חמודה ושמחה כמו השמש שמשתקפת בבוקר בגלי הים הבלטי. קראו לה ההורים נרינגה. השנים עברו מהר ונרינגה בגרה וגדלה. נעשתה גבוהה יותר מעץ האורן הגבוה ביותר, עיניה כחולות כמו שמי הקיץ, צמות זהובות ארוכות כשלושים רגל, מטולטלות כמו הנהר ניימן ביום רוח.
377 ולבה של נרינגה טוב. קורה שאדם שוקע בחולות שפת הים, ונרינגה מוציאה אותו יחד עם הסוס והעגלה. ואם סערה קמה בים, תתפוס ספינה ודוחפת אותה לחוף, עוד מעט תזרוק אותה על הסלעים, ונרינגה נכנסת לים, ובלי מאמץ תופסת את שרשרת העוגן ומוציאה את הספינה לחוף. לכן גם הספנים לא פחדו מסערות שקמו בשפך של ניימן.
378 ואת טוב לבה פרסמו בכל העולם. כשסערה דוחפת סירות הדייגים מהים הפתוח אל החוף, כשהיא הופכת את סירות יחד עםהדייגים והדגה, מי בא לעזור לדייגים? נרינגה. היא מוציאה את הדייגים מהמים, סוחטת מים מהרשתות, שופכת מים מהסירות ומוציאה את הדייגים לחוף לייבוש. ובמזג אוויר שקט הייתה נרינגה יוצאת לדוג עם הדייגים.
379 הדייגים שטים בסירות, ולפניהם הולכת נרינגה, הגלים הגדולים נפתחים לפניה ועל גבה היא נושאת מטאטא משלושה אורנים. הדייגים מטילים רשתות ונרינגה, באורנים שלה, מטאטאה דגים לתוך הרשתות... אך בשפך הנהר ניימן מזג אוויר כזה קורה רק לעתים רחוקות. מלך הים והרוח, נחש בעל תשעה ראשים מקים סערות בים.
380 בא לו מצב רוח רע והוא מתחיל להשתולל, לסעור. הוא אוהב להטביע ספינות ואנשים. ולא מספיק לו בים, הוא גם דוחף גלים גבוהים לחוף, מציף שדות ומרעה, שוטף בתים של הדייגים יחד עם האנשים, עם העדרים ועם הרכוש. יום אחד נרינגה התרחצה במי השפך של ניימן, הביטה היטב על הסביבה והחליטה על מעשה.
381 והזקנים הרהרו זמן רב, דנו לפי התור, ובסוף הסכימו אף הם: "טוב, נרינגה, נקים קיר!" כך אמרה להם תבונת השנים. אנשים רבים התאספו לעזרה לנרינגה. היו שבאו בנסיעה, אחרים הגיעו רגלי או שטו בסירה. באו עם אתים, גרזנים, מכושים וחבלים. הם יישרו הרים והוציאו אבנים מאדמה מאות קילומטרים סביב.
382 את החול היא נשאה בסינור. חולית, דיונה שלמה יכלה להיכנס לסינור שלה.והיא מביאה חולית, שופכת אותה למים, ומרחוק, רחוק מתרוממים גלים לגובה של בית. זה בעל תשעה הראשים ששמע על המבצע של נרינגה. הוא מתרגז, שולח רוחות חזקות אל בני אדם, מערבל את מעמקי הים. תשע-עשרה ימים ולילות נמשכה הסערה.
383 תשע-עשר ימים ולילות עמלו האנשים. אך כוח הרצון שלהם גבר על הכל והם בנו קיר אדמה ארוך, ארוך ביותר, מול השפך של ניימן, והפרידו בו בין המפרץ והממלכה של הנחש בעל תשע הראשים. נרינגה חזרה הביתה וישנה שלושה ימים. וכשהתעוררה, ראתה: המפרץ שקט. בעל תשעה הראשים הבין שלא יוכל להרוס את הקיר.
384 נכון, היו גם כאלה שהלכו לחפש את המפלצת, אבל אלה לא חזרו כבר הביתה מעולם. נרינגה הצטערה מאוד: האם אף אחד לא ינצח את המפלצת בעלת תשעה הראשים, האם לא ימצא גיבור אמיץ כזה? והיא גם התגעגעה לצעיר שיהיה חביב על לבה. לפעמים הייתה יוצאת לחוף הים, יושבת ותומכת את ראשה בידה ומתעצבת הרבה זמן.
385 העננה התקרבה ונרינגה ראתה שזה מפרש. אחרי המפרש הופיעה ספינה. ועוד איזו ספינה! התורנים בגובה של ששה אורנים גבוהים, ירכתיים מוזהבים, חרטום אדום, מפרשים ממשי לבן. הספינה נעצרה רחוק בתוך הים, נתקעה בקרקעית מהספינה יורד אביר, רחב חולית, ונרינגה רואה – כתפיים, יציב, חזק כמו עץ אלון.
386 איפה שנגליס הולך האדמה שוקעת תחת רגליו, עקבותיו יוצרים אגמים. איפה שנעצר הענק, שם עולה הר. אך גם במבצעים אחרים התפרסם נגליס. להרוג דוב זה בשבילו דבר של מה בכך, גם לצוד חזיר בר לא בעיה בשבילו. תאוים קנאו בכוחו, נמרי בר ואיילים רעדו מפחד, הסתתרו מפני המבט שלו. הוא יכול היה לצוד אותם ביד לא מזוינת.
387 האנשים אהבו את נגליס. הוא עזר להם לעקור יערות, לבנות בתים מקרשים כבדים, להקים גשרים מעל נהרות רחבים. ידיעות על מעשיה של נרינגה הגיעו לנגליס והוא קרא לאנשים לחוף הים, שם בנו לו ספינה, ועכשיו הוא הגיע לשפך של ניימן. כשירד מהספינה עלו גלים בים. גל אחד הכה ברגליה של נרינגה.
388 הגל קפץ בשמחה וחיבק את נגליס בחגורתו. וכך הם שוחחו ביניהם בעזרת הגלים מספר פעמים. אחר כך נגליס הוציא את הספינה שלו למים רדודים ובעצמו עלה לחוף. הוא הלך ישר לאבא של נרינגה ואמר: "אני הצייד נגליס. תן לי את בתך לאישה!" "הבת שלי תתחתן רק עם מי שיהרוג את מלך הים והרוחות, הנחש בעל תשעה הראשים" ענה אבא.
389 הוא הלך הרבה ימים ולילות, דרך עמקים וביצות, מעל נהרות רחבים. כשהיה רעב צד חזירי בר ויעלים, את הצמא הרווה ממעיינות הרריים, ונח בצל עצים רחבי הצמרת. בסוף הגיע נגליס להר גבוה, מכוסה כולו ביער חשוך ובפסגה עלה עשן קטן. הוא עלה על ההר הזה וראה: ליד האש יושב איש זקן, כולו מכוסה אזוב, כמו גדם עץ ישן מאוד.
390 אמור לי את שמו של מלך הימים והרוחות. אני רוצה להרוג אותו." הזקן תחילה החמיר פנים, הביט על נגליס מלמטה וחייך: "גיבורים גדולים ממך באו הנה. ועצמותיהם נשארו כאן. ראו-נא! להגיד לו את השם!" והזקן הצביע באצבע מיובשת על עץ אלון גדול. "ראה! בנקרה של האלון הזה מונח גרזן. ברק מוטמן בגרזן.
391 פרצה אש, עלה ריח גופרית והאלון התפורר לעפר. "נו בחור" אמר הזקן כשנגליס חזר אליו "גאלווירדאס שמו של מלך הימים והרוחות. קח את הגרזן, לך לחוף הים וקרא לו שלוש פעמים!" נגליס שם את הגרזן על גבו, הודה לזקן ויצא בדרך חזרה, דרך עמקים וביצות, מעל נהרות רחבים. הגיע נגליס לחוף הים.
392 יצא מהמים הנחש בעל תשעה ראשים, מכוסה בטין, גופו מלא ספחת. הוא עלה על החוף, כולו שחור כמו לילה. מכל תשע הפיות שלו יוצאת אש, מכים ברקים. התמתח גאלווירדאס ורעם: "מי קורא לי?" "אני, הצייד נגליס! הגיע סופך!" ונגליס הכה את גאלווירדאס בגרזן. הכה ברק ושלשה ראשים של הנחש נפלו על הארץ.
393 הים הרעיש שוב ועלה עד החגורה של נגליס. הגלים הכו לצייד בחזה, ניסו להפיל אותו, משכו אותו למעמקי הים, והרוחות ניסו להוציא את הגרזן מידיו. אך נגליס תקע את רגליו חזק בחול, נשם חזק והכה את הנחש בשלישית! ברק יצא מהגרזן ועוד שלושה ראשים נפלו לתוך המים. ובאותו הרגע שקטה הסערה, נרגע הים, שמש בהירה האירה.
394 אך הרופא שילם לו שכר זעום ולכן איוונס החליט לעזוב את הכפר הקטן ולחפש את מזלו בעיר הגדולה לונדון. שם, האמין, בוודאי ימצא פרנסה טובה יותר. בוקר מוקדם אחד הוא נפרד מהרופא ויצא לדרך. בכיס החזיק כיכר קטן של לחם ועוד כמה פרוטות. הוא הלך במשך כל הבוקר ולקראת צהריים החליט לנוח.
395 איוונס הוריד ממנו ענף ישר וחזק, ועם מקל הליכה הזה המשיך בדרכו ללונדון. עם המקל היה קל יותר ללכת. איוונס הלך מהר ושרק מנגינה כלשהי בדרך. בסוף הגיע לשערי העיר. עבר את השער והתקדם עד לנהר. עמד על החוף והסתכל על הספינות והסירות הרבות שעל המים. פתאום ניגש אליו איש זקן קטן, בעל זקן לבן שהגיע לו עד החגורה.
396 הזקן נעמד והסתכל על איוונס. איוונס, מופתע ממבטו של הזקן, החליט לשוחח לשם נימוס. "לדעתי לונדון היא עיר יפה" אמר. "אכן ישנו מי שחושב כך, ישנו" ענה הזקן ונע בראשו "ואתה לשם מה באת הנה?" "לחפש את מזלי. אמרו לי כי בלונדון אפשר למצוא עבודה טובה." הזקן הביט עליו במבט חודר ולאיוונס נעשה לא נעים.
397 תחזור למקום בו חתכת את המקל שבידך." "המקל? מה זה שייך למקל?" "לא שייך? איפה הורדת אותו?" "ומה זה עניינך?" קרא איוונס שהשיחה כבר הרגיזה אותו, ורצה ללכת הלאה. הזקן נראה לו שיכור או משוגע. "ענייני הוא" המשיך הזקן בשקט "שבמקום הזה מוסתרות ערמות זהב וכסף, וכלים מלאי אבני חן.
398 אבני חן? ואפשר למצוא אותם?" "תוכל, כמובן, אם תחזור למקום בו הורדת את המקל. אתה זוכר את שיח האגוז?" "שצומח לרגלי הסלע הגדול? זוכר." "זה לא סלע רגיל. שמעת על המלך ארתור?" "בוודאי שמעתי. סיפרו לי הרבה על המלך והאבירים שלו. הם חיו מתישהו בוויילס, אך מתו כבר מזמן." "הם לא מתו אלא ישנים.
399 מאות מהם ישנים במערה שתחת הסלע הזה. וסביבם אוצרות שלא ניתן לספור." עיניים של איוונס נפתחו לרוחה: "הייתי רוצה להגיע לאוצרות האלה. אמור לי מהר, אישי הטוב, האם בן תמותה פשוט יכול להיכנס לסלע הזה שבו ישן המלך ארתור עם האבירים שלו?" והזקן ענה באיטיות: "יכול גם יכול, אבל זה לא פשוט.
400 תסכים שאבוא אתך. בלעדי לא תצליח להגיע לאוצר." הדרך חזרה לוויילס נראתה לאיוונס ארוכה מאוד. הזקן שתק ולא ענה על שאלותיו, כך שאיוונס לא למד דבר. בסוף הם הגיעו למקום בו נח איוונס בפעם הראשונה בדרך ללונדון. "הנה השיח" אמר איוונס והראה לזקן את האגוז הצעיר "ראה, החתך עוד טרי. כאן חתכתי את המקל.
401 הם נכנסו פנימה וירדו במעבר צר. במרכז המעבר, תלוי על שרשרת, נראה פעמון כסף ענקי. "בזהירות" הזהיר אותו הזקן "שמור שלא תיגע בו." הם השתחלו ליד הפעמון, והלכו לאורך המעבר, עד שהגיעו לאולם ענקי. כי המראה נשימתו של איוונס נעצרה – היה מופלא אך מפחיד. האולם היה מלא אבירים ישנים.
402 על השולחן עמדו כוסות זהב, קערות, על החרבות נצצו אבני אודם ויהלומים. "אפשר לקחת מזה?" לחש איוונס. "לא! לא! אסור לגעת באוצרות האלה. הם חייבים להישאר כאן, כל זמן שהמלך ארתור ישן. אבל תסתכל כאן" הצביע הזקן בידו "יש כאן עוד משהו. מזה תוכל לקחת." ואיוונס ראה ערמה שלמה של מטבעות זהב וכסף.
403 נחזור עכשיו, אבל תקפיד לא לגעת בפעמון. אם האבירים ישמעו, הם יתעוררו ואז לא תצא מכאן חי." "אל פחד, לא אגע." "לא תיגע אם לא תתפתה לחמוד. אבל אם תיגע, הפעמון יצלצל, יעיר את האבירים ואחד מהם ישאל 'האם יום כבר?' ותענה לו מהר 'תישנו, ליל עדיין', והם יחזרו לישון. אבל עכשיו נפרד.
404 הוא ניגש לערמת המטבעות, לקח חופן, נהנה מהברק שלהם. שם אותם עוד חופן או שניים והסתובב בצער – בכיס כי לא היה לו מקום אחר, לקח ערמת הזהב לא קטנה. הוא חזר דרך האולם תוך מבט זהיר על האבירים. פחד להפיל מטבע או למעוד ורק הצטער שיכול היה לקחת כל כך מעט מטבעות זהב. בסוף הוא עזב את האולם בלי להעיר את האבירים.
405 הוא עבר בזהירות על יד הפעמון, אך מטבע אחד החליק מידו ונפל על הרצפה. איוונס התכופף להרים אותו ובכתף נגע בפעמון. צליל עמוק, נקי, מילא את המעורה. שני אבירים הרימו את ראשיהם. איוונס מבוהל ראה איך הם קמים מכיסאות שלהם. "האם יום כבר?" שאל ואחד מהם. "תישנו, ליל עדיין" מלמל מהר איוונס.
406 האבירים ירדו שוב על הכיסאות ועיניהם נעצמו שוב. קול הפעמון נדם. עכשיו שמע איוונס שוב את הנשימה הקצובה של האבירים ודפיקות חזקות של הלב שלו. בסוף הוא הגיע למוצא המערה ולא זכר איך יצא החוצה. הוא פתח את כפות ידיו ומטבעות זהב נפלו על הארץ. הפך את הכיסים וכמו מוקסם הסתכל על הזהב הנשפך.
407 לעתים כל פעם קרובות יותר נזכר איוונס בערמת מטבעות הזהב המונחת לרגלי המלך במערה. "לקחתי כל כך מעט זהב" קילל את עצמו "אך לא היה לי מקום אחר אלא רק הכיסים. צריך לחזור לשם עם שק, לא, מוטב עם שני שקים." כל כך משכה אותו המחשבה על המערה והזהב, שהחליט לא לחכות עד שכל הזהב ייגמר.
408 ויום אחד עלה על סוס, לקח אתו שני שקים גדולים, הרבה אוכל, ורכב עד הסלע הגדול. בדרך נזכר באותו היום שבו הלך רגלי ללונדון, עם כיכר לחם קטן בלבד, כשבכיסו רק פרוטות בודדות. הוא הגיע לסלע, מצא את פתח הכניסה, השתחל בזהירות ליד פעמון הכסף, וניכנס לאולם הגדול. שם היה הכל כמו שלוש שנים קודם.
409 המלך ארתור והאבירים שלו ישנו בשינה עמוקה, וערמת הזהב והכסף לא פחתה. איוונס שם את ידו בערמת המטבעות והתחיל להעביר אותם לתוך השקים. איזה מזל זה. עכשיו הוא יהיה האדם העשיר ביותר בעולם! בסוף הוא מילא את שני השקים. כל כך כבדים היו, שלא הצליח להרים אותם מהרצפה. נאלץ למשוך אותם, וגם זה היה קשה מאוד.
410 בלית ברירה איוונס משך את השקים מהאולם ובמעבר התיישב לרגע כדי לנוח. התעייף וקשה היה לו עכשיו לנשום. ואז נשמע רעש כאילו אחד האבירים התחיל לנוע. "צריך מהר להסתלק מכאן" חשב איוונס ושוב משך את השקים, אך תוך כדי המשיכה ראשו נגע בפעמון. הפעמון הוציא צליל חזק, רם יותר מהפעם הקודמת.
411 נדמה היה לאיוונס שכל הסלע התמלא בצלצול. עשרות אבירים הרימו את ראשיהם בבת אחד. "האם יום כבר?" קראו. ואיוונס מרוב פחד שכח את מילות התשובה הנכונות. "לא, לא" צעק "עוד לא יום!" האבירים התנפלו עליו והתחילו להכות אותו. מכות רצח הכו. הוא כבר שכח איפה הוא, נדמה היה כי כל עצמותיו שבורות.
412 כמעט מת זרקו אותו החוצה מהמערה. כמה זמן שכב איוונס בלי הכרה, אין לדעת. התעורר לא בטוח שנשאר חי. איכשהו עלה על הסוס וחזר הביתה. מאז רגל אחת שלו קצרה יותר. מהר מאוד גם יתר הזהב התפזר והוא נאלץ לחפש עבודה. למערת המלך ארתור הוא כבר לא חזר. האבירים ישנים שם בשלום, ויחד אתם אוצרות לאין ספור.
413 הם חיו בשלום, אבל אחרי זמן מה האישה הצעירה נעשתה עצובה. שאל אותה בעלה: "מה מדאיג אתך?" והיא עונה: "טוב לי לחיות אתך, אך אינני יכולה לשכוח את ביתי בו נולדתי, את הוריי שם, ואני מתגעגעת מאוד." הבעל לא האמין לה. הוא עוד מעולם לא התגעגע ולא ידע כלל מה הם געגועים. והאישה - כל הזמן עם דמעות בעיניה.
414 וכך גם עשה. עזב את הבית, יצא לנכר ומצא עבודה אצל סוחר עשיר. הסוחר נתן לו זוג נעלי עבודה חדשות ואמר: "תעבוד אצלי עד שהנעליים האלה ישחקו." מילא, כמה זמן ייקח לשחוק נעליים בעבודה קשה..? התחיל האיכר הצעיר לעבוד אצל הסוחר. עבד, עבד, והנעליים כמו חדשות. עבר זמן רב והבחור התחיל להתגעגע הביתה.
415 הוא נזכר באשתו, בבית בו חי. הסתכל על הנעליים, אולי הן נשחקות? אבל איפה! הן חדשות כפי שהיו ביום ראשון. ויום אחד הוא הלך עם המחרשה על גבו וממולו הולך אדם. כשנפגשו ראה כי זה שכן מכפרו. שמח האיש, התחילו לדבר על הכל, על האישה, על הבית, על הא ועל דא. הוא הוריד את המחרשה על הארץ ודיברו הרבה.
416 אני כבר עובד בהן שמונה-עשרה שנה והן כמו חדשות." אמרה לו האישה: "הנעליים אלה מכושפות, אבל אתן לך עצה. כשתחזור לבעל הבית שלך זרוק אותן בסתר לתוך התנור, ולמחרת תוציא ותנעל. הן לא ישרפו, אבל ישחקו במהירות ואז יגיע סוף להתחייבותך. האיכר כך גם עשה. זרק את הנעליים לתנור וכשקם בבוקר נעל אותן והן מיד התפרקו.
417 הוא הלך לסוחר: הנעליים שלי "הנה, בעל הבית – שחוקות. הגיע זמן להתחשבן." בלית ברירה שילם לו הסוחר על העבודה והאיכר יצא בדרך הביתה. הלך שמח ולא הביט על דבר סביב מרוב שמחה. יום חם היה והוא נעשה צמא. ובדרך ראה נחל. התכופף כדי ללגום מים זכים ורוח המים, זה שקוראים לו מימיאן, תפס בזקנו.
418 האיש מתחנן: "אבא מימיאן עזוב אותי. כבר שמונה-עשרה שנה לא הייתי בבית!" ומימיאן מחזיק חזק בזקנו ואומר: "לא אעזוב עד שלא תבטיח לתת לי מה שאינך מכיר בביתך." הרי את הבית שלו וכל מה שבפנים הוא האיכר שמח – מכיר היטב. והבטיח למימיאן למסור לו מה שאינו מכיר בבית. מימיאן שחרר אותו, והא המשיך בדרך הביתה.
419 בא הביתה ושם יוצאות לקראתו האישה עם בתה. בזמן שהוא עבד אצל הסוחר היא ילדה בת נסטו, בת היפהפה. ובזמן שהאיכר היה בנכר נסטו גדלה ונעשתה לאישה, וכל כך יפה שלא ניתן בסיפור לתאר, לא בספר לכתוב. לא תחת האדמה ולא על פני האדמה ולא בעולם תת-מימי אפשר כזו למצוא. עד המרפקים ידיים בזהב.
420 כמו שמש הפנים. כמו פנינים בשערות. שמחו האישה והבת, מאושרות לא יודעות איך לקבל את הבעל ואבא, במה לכבד, איפה להושיב! והוא לא יכול לשמוח, כי הרי הבטיח למסור את בתו למימיאן! כשנשאר לבדו עם האישה היא שאלה: "מדוע אינך שמח, בעלי? אתה צריך לשמוח שחזרת לביתך, ואתה דווקא עצוב!" והוא סיפר לה הכל.
421 כשהייתי בדרך ורציתי לשתות מפלג מים, מימיאן, רוח המים, תפס אותי בזקן ואמר שיעזוב רק אם אתן לו מה שאינני מכיר בביתי. ואיך יכולתי לדעת שתלדי בת? ואני הבטחתי לו." האישה התייפחה גם היא ואמרה: "מה שצריך לקרות לא נוכל למנוע. אבל לא אוכל לראות איך מוסרים את הבת שלי האהובה לרוח המים.
422 הבה ונלך מוקדם בבוקר מהבית ונשאיר כאן את נסטו. מוטב שנחיה במצוקה בנכר, אבל כך יהיה קל יותר." בלילה אבא ואמא של נסטו עזבו את הבית. ונסטו היפהפה נשארה לבדה. היא התעוררה בבוקר – ואין איש בבית. יצאה החוצה, ושם רק עז זקנה אחת מסתובבת. חיבקה נסטו את העז ופרצה בבכי. והעז אומרת לה: "אל תבכי, נסטו, אל תדאגי.
423 מוטב שתרתמי אותי, שמי קש על מזחלת ותסתתרי בקש." נסטו רתמה את העז והסתתרה בקש, והעז משכה את המזחלת, הלכה לאן שהעיניים הובילו. כך הן נוסעות ומולן קבוצת מימיאנים הולכת, ושואלים את העז: "נסטו היפהפה מחכה לנו?" "מחכה, מחכה!" עונה העז "השולחנות ערוכים, המייחם רותח, הנרות דולקים.
424 הן הגיעו לכפר אחד ושם נסטו יצאה מהקש. הן ביקשו בכפר מקום לינה. אנשי הכפר הסתכלו על נסטו ולא יכלו לנתק את עיניהם ממנה. עד המרפקים ידיים בזהב. עד הברכיים רגליים בכסף. כמו שמש הפנים. כמו פנינים בשערות! שמע עליה בן המלך ובעצמו רכב, דהר, עד הכפר. התאהב בנערה במקום ורצה להתחתן אתה.
425 ונסטו אמרה לו: "אני מחבבת אתך, הנסיך, ומוכנה להתחתן אתך. אבל תבטיח לי שמעולם לא תפריד ביני לבין העז שלי. איפה שאהיה, שם גם היא צריכה להיות. איפה שאשב לאכול, שם גם העז תאכל ותשתה." אמר בן המלך: "שיהיה כפי שאמרת. בשבילך אני מוכן לכל!" והוא לקח את נסטו לארמון המלך וגם את העז אתה.
426 ושם התחילו לחיות ביחד. כך עברו שנים אחדות ובמשך הזמן נסטו ילדה בן, בעל יופי בלתי רגיל. לפחות יפה כמוה. נודע על כך לסוטראפ המכשפה, והיא קיבלה דמות של זקנה, ובאה לארמון כדי לעבוד כאומנת לילד. הנסיך לא חשד בדבר וקיבל אותה לעבודה. פעם הובילה האומנת את נסטו עם הילד אל המרחץ, שעמד קרוב לאגם.
427 ולא רק הילד – העצים הפסיקו להניב פרי, הפרחים בגן הארמון נבלו, הציפורים הפסיקו לשיר. אבל בת של סוטראפ שנאה את העז הזקנה של נסטו היפה. היא ביקשה מהנסיך: "סלק את העז מעיניים שלי! היא מעצבנת אותי! ומוטב שתצווה לשחוט אותה!" מה קרה לאשתו? השתומם הנסיך – קודם לא עזבה את העז שלה לרגע.
428 והעז באה לחוף האגם וקראה: "הי מימיאן, שחרר את נסטו היפה! תן לי לומר לה מילת פרידה!" מימיאן קשר את נסטו בשרשרת זהב ושחרר את היפהפה לחוף. נסטו חיבקה את העז הזקנה ושתיהן בכו ביחד. ואחר כך העז אמרה: "באתי להיפרד ממך, נסטו. עוד מעט וישחטו אותי!" שתיהן בכו עוד, ואז מימיאן משך בשרשרת והחזיר את נסטו למים.
429 והבת של סוטראפ שוב אומרת: "לשם מה להחזיק את העז המלוכלכת. תשחטו אותה!" לקחו משרתי הנסיך את העז והיא אומרת להם שוב: "תנו לי בפעם האחרונה לפני מותי לצאת לשטחים רחבים, לאחו ירוק." שוב ריחמו עליה המשרתים ושחררו אותה, כדי שתצא לרעות באחו הירוק. אלא שהנסיך השתומם למה אשתו רוצה להמית את העז הזקנה.
430 הוא הרגיש שמשהו רע מתרחש, וכששחררו את העז, התגנב אחריה לראות מה היא עושה. הוא הסתתר אחרי סלעים וחיכה. והעז באה לחוף האגם וקראה שוב: "מימיאן! שחרר את נסטו היפהפה לחוף. תן לי לאומר לה את המילה האחרונה שלי!" יצאה לחוף נסטו היפהפה, מצלצלת בשרשרת זהב. היא חיבקה את העז הזקנה ושתיהן בכו יחד.
431 והעז נשארה לבדה, בוכייה על החוף. אז הנסיך ניגש לעז הזקנה ואמר: "אל תבכי, עז נאמנה! לכי בשקט הביתה ואני אבוא אחריך." הלך הנסיך בעקבות העז ומתכנן כל הזמן איך להציל את אשתו נסטו היפהפה, ואיך להעלים לתמיד את סוטראפ המכשפה ואת בתה. הוא הלך לנפחיה ובחר לו פטיש, ולא סתם, אלא קורנס גדול וכבד.
432 אחר כך אמר לכסות את הדוד בענפים ולשים שטיח אדום על השביל המוביל מהארמון עד בית המרחץ. כשהכל היה כבר מוכן, חזר הנסיך לארמון ואמר לסוטראפ ולבתה: "היום שבת, הגיע זמן ללכת לבית המרחץ. הכל כבר מוכן, האמבט החם מחכה לכן. לכו שתיהן בכבוד, על שטיח האדום, כפי שמגיע לכן." הלכה סוטראפ עם בתה למרחץ.
433 אלה שאחרי זמן מה נסטו התחילה להתגעגע אל הוריה. ואז הנסיך הוביל אותה לנכר, שם איפה שחיו אמא ואבא שלה. רק הגיעו והנה ההורים יצאו לקראתם. שואלת נסטו "האם חיכיתם לי או לאו?" ואבא עונה "איך לא לחכות, בתנו היקרה, הרי ידענו שאין כוח גדול מהגעגועים לבית ולמשפחה." הם התחבקו כולם ובכו יחד מרוב האושר.
434 הזקנים יודעים הרבה, תמיד יכולים לתת עצה טובה. אבל גם צעירים יכולים לעלות רעיון טוב – להם עוד כוחות רבים, עין חדה, ידיים זריזות, כל החיים לפניהם – הם מביטים קדימה. לפני זמן רב אנשי אודגי חיו בארצות חמות, בערבות, על שפת הים. רבים היו, כמו עצים ביער. חיו בשקט, בשלום, לא לחמו עם אף אחד.
435 צדו חיות, דגו דגים, שמרו על חוק, גידלו ילדים. זה היה מזמן. בראש של ישוב אחד עמד השמאן באטא. כשמישהו חלה היה באטא מוציא את התוף שברק מצוייר עליו, מבעיר מדורה, מחמם את התוף מעל המדורה ומתחיל לכשף. הולך סביב המדורה, מרקד, לוחש מילים שונות, שר ודופק חזק בתוף. התוף משמיע קול כמו רעם.
436 והתוף עושה רעש כזה שההד אחר כך עוד יומיים נשמע. אם החולה יבריא – מה טוב. ואם ימות.. אז השמאן מתחיל במעשה שלו: על ציפור אפורה עם מקור אדום מוביל את נפשו של המת לממלכה תת-קרקעית. נכון, את הציפור עוד אף אחד לא ראה, אך איך אפשר לא להאמין לשמאן! האנשים מפחדים מהשמאן, נשמעים לו.
437 מה שהשמאן רוצה לקחת, נותנים. איך לא לתת לשמאן? לא תיתן, הוא ישלח שדים רעים על כל הישוב, ולכולם יהיה רע.. אמרו על באטא שהוא שמאן גדול! השדים מחבבים אותו, לשמאן היה הכל, גם כשהאודגי האחרים רעבו, לעסו את המגפיים שלהם מרוב הרעב. וחי באותו הישוב בחור צעיר דימדיגה. צייד מצוין – בחץ אחד צד שני אווזים.
438 בחור כמו בחור, לא גרוע מאחרים, דווקא טוב יותר. ואותו הבחור ראה את באטא ולא יכול היה להבין למה זה כך: הוא צד שני ברווזים, אחד בשביל עצמו, והשני צריך לתת לבאטא. יצוד שני שועלים, אחד לעצמו, שני לתת לבאטא. ובאטא לא יוצא לציד, השמאן לא נרטב בבוץ, לא מתייבש בשמש, לא קופא בקור ומקבל שלל כמו דימדיגה.
439 הזקנים מבקשים: "לא, שמאן! אל תקשיב לצעיר! הוא לא צד סכל, רק חיות צד.." "טוב" אומר השמאן "הפעם אני סולח לכם!" ודימדיגה שוב יוצא לציד, צד חיות, אחת לעצמו, שנייה לבאטא. והשמאן כל הזמן נוזף בדימדיגה. מה שהצעיר לא אומר, השמאן תמיד להפך. יום אחד הגיעו בבהלה אודגי מישוב מרוחק, אנשים מרופטים, רעבים.
440 נלחמים בנו. הם כמו נמרים, ורוכבים על חיות מוזרות!" "על איזה חיות?" שואל דימדיגה באספה "על כלבים?" "לא, לא כלבים!" "איילים?" "לא, לא איילים. איך? לא נכיר איילים? כל החיים אנו יחד אתם! לא! ארבע רגליים אצל החיות האלה, עור חלק, ראש דומה לאייל, אבל שונה. לחיות אלה זנבות ארוכים ופרסות עגולות על הרגליים.
441 והאנשים אלה לא מרחמים על איש! הורגים גברים, חוטפים נשים, ילדים קטנים זורקים תחת פרסות החיות שלהם!" "אנשים רעים" אומר דימדיגה "צריך יהי לברוח. אין לנו כוח להיאבק אתם!" אבל באטא אומר: "זה לא אנשים!" שתי ידיים, שתי "אבל בעצמנו ראינו – רגליים, ראש אחד אצל האנשים האלה. מדברים ולא בשפתנו.
442 אין אנשים כאלה! אתחיל לכשף רק תנו לי מתנות ואגרש את השדים!" האנשים מהישוב הרחוק רצים הלאה – ובמקומם באים מישוב קרוב יותר. "ברחו!" הם קוראים "אנשים רעים התנפלו עלינו! אין כוח לעמוד נגדם! הם שורפים יורטות, הורגים אנשים!" "צריך לברוח" אומר דימדיגה באספה "רוחות רעות לא שורפים יורטות.
443 רק תביאו לי מתנות!" האנשים מהישוב היותר קרוב רצים הלאה, ואחריהם מגיעים אנשים מישוב קרוב: "לאנשים האלה קוראים מונגולים! אומרים שהם עברו כבר את כל העולם ולא השאירו אף חי. נשארנו רק אנחנו ואתם!" "הם יורדים מהחיות שלהם, המונגולים?" שואל אותם דימדיגה באספה. "יורדים כדי לאכול ולהרוג.
444 צריך לברוח מלפניהם! ומה אוכלות החיות של המונגולים?" "עשב!" עונים לו. "צריך לברוח ליערות, צריך לברוח להרים!" אומר דימדיגה "האנשים האלה בוודאי לא רגילים ליער ולהרים.!" "אלה שדים!" אומר באטא "שדים רעים. דימדיגה הרגיז אותם! תביאו לי מתנות! אגרש כל צרה! אבנה אני שמאן גדול – אליל מנגי.
445 בנה מנגי איום, הולך ומכשף סביבו. מנגי עומד על תל. הוא גבוה כמו שלושה. הבטן שלו ריקה, כדי שיהיה תמיד רעב! נחשים על הידיים שלו, כדי שיהיו גמישות במאבק. לטאות על רגליים שלו, כדי שירוץ מהר. בחזה שלו ציפור במקום לב. על החזה לוח נחושת ממורקת, זורח כמו השמש, כדי לסנוור אויבים! הכל משתקף בלוח נחושת הזה.
446 הוא עשה עוד שני אלילים מנגי, לעזרה, כדי להיאבק עם השדים. אומר דימדיגה: "הי, אנשים! צרה גדולה באה עלינו. באטא הזקן לא יציל אתכם! קחו קשתות, חצים וחניתות, לכו ליער, לכו להרים! חיות של המונגולים אוכלים עשבים. הם יגיעו ליערות, להרים, יראו שאין במה להאכיל את החיות, יסתובבו וילכו!" התחיל רעש גדול בישוב.
447 הזקנים נבהלים כשרואים אותו. דימדיגה אומר לחברים: "מי שבא אתי, שיעבור את הנחל! מי יעבר את הנחל! מי לא מאמין לשמאן – הנחל! מי שלא מתבייש להחזיק בנשק – שמרחם על הילדים שלו, שיעבור את יעבור את הנחל!" נשארו עם השמאן רק אלה שהאמינו בשדים יותר מאשר בידיים שלהם. דימדיגה הלך. והמונגולים ממש כאן.
448 והם כמו חול על חוף הים. האדמה רועדת, רעש נשמע כמו של מבול. הם צועקים, מעודדים את החיות שלהם! בידיהם חרבות ארוכות ועקומות. על גביהם נדנים עם חצים, ליד האוכף גרזן לחימה. אמת אמר דימדיגה שאלה אנשים ולא שדים. המונגולים ראו ישוב והרימו צעקה עוד יותר גדולה. ירו עננת חצים שהסתירה את השמש.
449 ודימדיגה עם האנשים שלו עדיין רחוק מהיער. ראו אותם המונגולים והתחילו ברדיפה. כמעט והשיגו אותם, אך אודגי כבר נכנסו ליער. את הנשים עם ילדים שלח דימדיגה עמוק יותר לתוך היער ובעצמו עם הגברים הסתתר אחרי העצים. הם התחילו לירות חצים מהקשתות שלהם. החצים שרו, עפו. את השד החץ עובר בלי לעשות לו דבר.
450 האם אדם יכול להרוג שד? והמונגולים נופלים מהאוכפים. הם לא שדים! מעץ לעץ, כל פעם עמוק יותר ליער ניכנס דימדיגה. מעץ לעץ הלכו אלה שבאו אתו מהישוב. הרבה זמן רדפו המונגולים אחרי דימדיגה. אך החיות שלהם לא רגילות ליער. צפוף להן מדי ביער. ואין במה להאכיל את החיות, אין למונגולים איפה לרעות את החיות שלהם.
451 סביב רק אזוב תלוי על העצים.. התחילו המונגולים לחזור. דימדיגה שלח אנשים שלו לספר לאודגי אחרים איך הם ניצלו מהמונגולים. גם אודגי אחרים הלכו ליערות ולהרים. התחילו לחיות ביערות ובהרים. נעשו אודגי לאנשי היער. כך גם קוראים להם עד היום. מי יודע כמה זמן עבר. דימדיגה הלך למקום הישוב הישן.
452 רצה לראות האם מנגי האליל עזר לבאטא עם כישופים שלו. ראה דימדיגה שהמונגולים הגיעו עד הים, הסתובבו וחזרו לערבות רחבות הידיים שלהם. רואה דימדיגה איך בישוב הישן שוכב מנגי על הארץ, בבטן הריקה שלו צומח עשב ובחזה הריק מסתובבות לטאות. רואה דימדיגה איך שוכב השמאן, רגליים שמוטות, בידיים מחזיק עוד גרזן.
453 יחד אתו גווייה של מונגול הרוג בגרזן. נאנח דימדיגה. כנראה השמאן נזכר ברגע האחרון מה אמר דימדיגה, אך היה כבר מאוחר. שוכב באטא. עורב שחור יושב עליו. זאבים ובואשים מסתובבים בשטח הישוב. חזר דימדיגה ליער. לקרובים ולחברים אמר: המגינים הטובים ביותר "היער והסלע – שלנו." התחילו אודגי לחיות ביערות.
454 סבא שלי היה עני, אבא שלי היה עני, גם אני הייתי עני כל חיי, וכנראה כזה יהיה גם גורלך! כל החיים עבדתי לבולדה העשיר ולא הרווחתי אצלו כשהוא לוקח. דבר. לבולדה יד קלה – כשהוא נותן. לא אוכל לבולדה יד קשה – להשאיר לך אלא רק לשלושה חפצים - סכין, אבן צור וחנית. הם נשארו אצלי עוד מאבא, שירש אותם מסבא שלך.
455 החוב שלו עובר עכשיו עליך. אם לא תחזיר את החוב שלו, השמאן לא יצליח להעביר את נפשו לשמיים. אאכיל אתך, אלביש, אבל אני אעזור לך – ומה שתאכל ותלבש ארשום לחובתך. התחיל מונוקטו לעבוד אצל בולדה עבור חוב של אבא. התחיל בולדה לעזור למונוקטו. רק מהעזרה שלו כל יום נעשה קשה יותר לבחור העני.
456 את כל הצלעות שלו אפשר לספור, כל כך רזה נעשה. ובולדה נעשה כל פעם עשיר יותר ושמן יותר. הוא מתיידד עם הסוחרים שבאים מעבר לים, מוכר להם סחורה במחירים מפולפלים. דגים מחצית אנשי הכפר עובדת בשבילו – בים, מייבשים את הדגה, יוצאים לצוד חיות, פושטים ומעבדים עורות. ובולדה לוקח את הכל אליו הביתה.
457 עשר נשים אצל בולדה, את כולן קיבל תמורת החוב. לא הצליחו לפדות אף אחת. עשרה עבדים אצל בולדה. כל שנה יוצא בולדה לעיר הבירה, בעשר סירות עם מפרשים צהובים מעור דגים! בבירה עומד האסם הגדול שלו. המנהל מכבד אותו בתה. סוחרים קונים אצל בולדה עורות במחיר מופקע. ובולדה מיום ליום נעשה שמן יותר.
458 הוא התנדנד על חגורתו של מונוקטו, קפץ מהנדן ורץ ליער. שם התחיל לחטוב ענפים יבשים. הכין ערמה שלמה. אחר כך התחיל לחטוב ערבה לצריף והכין קרשים רבים. הסתכלה אבן צור על בעל הבית שלה, ומונוקטו שוכב ולא זז. קפצה אבן הצור מהשקית שלה, רצה לערמת הענפים היבשים והציתה אש, הכינה מדורה.
459 אחר כך רץ לטייגה, חטב צפצפה גדולה והתחיל לחצוב סירה. שביבים מתפזרים סביב, בול העץ מסתובב מצד לצד, מגיש לסכין פעם צד אחד, פעם צד שני... לא הספיק מונוקטו להתאושש כשסכין של אבא הכין כבר סירה כזו שאף אומן עוד לא עשה. מונוקטו ניכנס לצריף, הושיט את ידיו למדורה וחימם אותן כדי שיוכל לאחוז בחנית.
460 ואז גם החנית זזה. היא התביישה שהחברים שלה עובדים והיא מתבטלת. היא דחפה את הסירה למים. גם אבן צור קפצה לסירה והדליקה שם אש. הדגים ראו אש ובאו לסירה, ואז החנית התחילה לעבוד. מכה במים ופעם מוציאה זאב מים, פעם קרפיון, פעם שמך! הסירה התמלאה והגיעה שוב לחוף. החנית נכנסה לצריף, אבן צור חזרה לשקית שלה.
461 מונוקטו אכל לשובע והרגיש שהכוחות חוזרים אליו, הוא נעשה שוב בן-אדם, גבר. והסכין חזרה לנדן שעל החגורה שלו. אמר להם מונוקטו : "תודה לכם. עכשיו אני רואה שיש לי עוזרים של ממש. בעזרתכם אוכל גם להחזיר את החוב של אבא. אחר כך אתחיל לעבוד בשביל עצמי. לא אחשוב יותר על בולדה!" אבל בולדה כבר בא אליו.
462 וראה שהפועל העני שלו יושב ליד המדורה, מעליו צריף מגן ועל החוף עומדת סירה חדשה, מלאה דגים. "הי, אתה!" אמר בולדה "כך אתה נוהג? אינך יכול להחזיר את החוב של אבא למרות שהצלחת כל כך יפה בדייג שלך? אמרת שאין לך כוח, וראה איזה צריף יפה בנית! ולמה לקחת את הסירה שלי?" "זו לא סירה שלך!" עונה לו מונוקטו.
463 אוותר לך על חוב של אבא, אבל תן לי רק את הסכין שלך!" מונוקטו התעצב וחשב זמן רב. כנראה יצטרך לתת את הסכין. ובסוף נתן אותו. אבל בולדה עוד לא הלך. הוא שוב אומר בנדיבות: "אני מוותר על החוב הגדול של אבא שלך, אלא שיש לו עדיין חוף לא גדול. באסם שלי רשום על הקיר. אז אם תחזיר לי את החנית, אוותר גם עליו.
464 עכשיו החפצים יעבדו בשבילו! ואותם לא צריך להאכיל ולא להלביש. הוא הלך ליער, שם עבדו בשרותו כפריים עניים. הוא פיטר את כולם. "אתם עובדים גרועים. לא אאכיל אתכם! הסכין שלי יעשה את העבודה מהר יותר מכם, עצלנים! הסכין הזה בנה סירה בזמן שהבחור בעצמו עישן מקטרת אחת!" בולדה הוציא את הסכין מהנדן וזרק בין העצים.
465 לקח את החנית וזרק למים. החנית נתקעה בקרקעית ובולדה, איך שלא ניסה, לא יכול היה להוציא אותה. התרגז בולדה מאוד. הוא הבין שהחפצים של הכפרי הזקן לא ישרתו אותו. הוא הוציא את אבן הצור מהשקית וזרק על הארץ. האבן שפשפה בחול והדליקה אש. התחילה האש לרוץ על האדמה לכוון ביתו של בולדה והאסמים שלו.
466 בולדה לא הספיק למצמץ בעיניים והאש הדליקה את האסמים ובית שלו. כל הרכוש של העשיר עלה באש. בולדה ניסה לרמוס, לדרוך את האש, אך לא הצליח. מהחום כל השומנים שלו התחילו להמס. בסוף התמוסס בולדה כולו. רק מעיל ומגפיים נשארו. מונוקטו בא ליער, שבו העשיר זרק את הסכין הכה באבנים והאבנים הסכין, וראה – הפכו לברזל.
467 הלך מונוקטו לחפש את החנית שלו וראה – על החנית הופיעו שלוחות ירוקות, עץ צמח מהחנית. מהעץ התחילו ליצור חניתות, מוטות קשים אבל גמישים, כאלה לא תמצא במקום אחר! מונוקטו הלך לחפש את אבן הצור. וראה שבמקום בו עמד הבית והאסמים של בולדה, קמה ביצה גדולה ועליה להבות קטנות בוערות, שומרות על המקום המקולל.
468 לכלב פלוק מלונה משלו במרכז החצר. הוא שם לרוב קשור, ומשגיח ביום ובלילה על החצר. רק בחורף מותר לו לשכב כאן בבית, בסל שליד המטבח. תארו לכם! הגשם יורד, קר והחתול בצבע קפה בעל אוזניים שחורות ועיניים כחולות נכנס מהגינה וממשש בכפות רגליים את אבני החצר, כאילו שוקל האם כדאי לו בכלל לעבור כאן.
469 ובאותו הזמן הוא מביט על פלוק הקשור בשרשרת. הוא עובר לידו ואז מסתובב עם אחוריו אל פלוק, מניף את זנבו בקצב ודוחף בראשו את דלתית האשנב שהבעלים חתך במיוחד בשבילו. לפעמים הבעלים (זה אני) מרשה לפלוק להיכנס לחדר. אם הוא רואה שם את החתול, ששוכב מגולגל כמו עוגה באמצע המיטה של הבעלים וישן בנחת, הוא נובח עליו.
470 החתול ישן חזק. אבל לא רק הכלב הציץ דרך החלון, אלא התרנגול, שלוש תרנגולות והעזה גם, רצו לראות את החתול הישן. כן, אפילו חילזון קטן הופיע בחבורה ועלה גבוה על המטפס, כדי לראות טוב יותר. באו גם שני האוגרים הצהובים, שלא יוצאים אף פעם לחצר כי מפחדים מהחתול, ועלו על אדן של החלון השני.
471 הוא מקבל אוכל מהבעלים." אבל התרנגולות קרקרו: "ואולי הוא מטיל ביצים?" והתרנגול הסביר: "הוא לא יכול להטיל ביצים כמוכן, והוא גם לא קורא כמוני!" "שתוק! זו אשמתך" אמרו התרנגולות "כי אתה לא קורא מספיק חזק והמסכן לא שומע אתך ולא מתעורר!" "מההה?! אפילו בעל הבית מתעורר מהקריאה שלי.
472 ואחרי שהאמין כי הכלב גרם לו בושות, החליט להתנקם בו. למחרת הוא הלך אל הכלב ואמר לו: "ראה, אם הבעלים לא בבית ואתה פנוי, חשבתי שארשה לך לישון במיטה הגדולה. אבל קח דוגמה ממני ורחץ את רגליך קודם, כי אחרת עלולים עוד לכעוס עלי." פלוק שמח כל כך על ההצעה שהפסיק בכלל לחשוב בהגיון.
473 האשנב לא התאים לרוחב הגוף שלו. במאמץ גדול הוא דחף את חציו פנימה, אבל נתקע באשנב. החתול עודד אותו כל הזמן. "תמשיך, אל תוותר, נסה לדחוף את עצמך יותר!" פלוק התאמץ, אבל לשווא. "אוריד לך קצת מהפרווה כי אתה שמן מדי" קרא החתול. הוא רץ להביא מספריים של בעלת הבית והתחיל לגזור מפרוותו של הכלב.
474 ואז החתול הסתכל בשעון והתחיל לילל: "וי! וי!, הבעלים יחזרו עוד מעט! אם הם יתפסו אותנו יכעסו עלינו מאוד!" והוא התחיל למשוך את הכלב פנימה באוזניו. פלוק לא השמיע מילה ונתן לו למשוך באוזניו, כדי להשתחרר מהר ככל האפשר מהמצב הביש. החתול משך, פלוק נתן לו למשוך עוד יותר חזק, ומרוב פחד לא הרגיש בכלל כאבים.
475 חתכתי את האשנב במסור כדי לשחרר אותו ואחר כך הבאתי אותו לספר הכלבים. הוא נשאר בבית עד שהפרווה צמחה שוב. לכן לכלב שלי אוזניים אבל זה הולם אותו כאלה ארוכות... מאוד!" "כן" אמרה גם קוקו "אבל מה עשית לחתול?" "החתול? את יודעת איך זה כשאתה חוזר עייף הביתה מהעבודה, והחתול קופץ לך על הברכיים ומתחיל לגרגר.
476 מדי שנה קיבל מראש הכפר חלקה לעיבוד ושם גידל קסאווה, יאם או תירס. הצליח במיוחד בגידול יאם ובו יכול היה להאכיל את משפחתו הגדולה. הגיע זמן להכין את האדמה לגידול. "היום אכין את החלקה שקיבלתי מהכפר" אמר סיימון לאשתו "אקח אתי מעדר חדש." שביל צר הוביל את סיימון לחלקה שהקציב לו הכפר.
477 והציפור שרה שיר כל כך שמח ויפה שסיימון הניח את המעדר והתחיל לרקוד. הציפור שרה ושרה והפסיקה לשיר רק כשסיימון לא יכול כבר לרקוד מרוב עייפות. הוא נשכב על הארץ, נח קצת ורצה לחזור ולעבודה, אך אז הציפור שוב התחילה לשיר. סיימון לא הרגיש בכלל ששוב הניח את המעדר והתחיל לרקוד. וכך קרה מספר פעמים.
478 הובילו אותם למרפסת, שם ישב הצ'ף על מושב מגולף. "צ'ף מכובד" אמר סיימון "יש לי חדשות רעות." "איזה חדשות?" "בקרוב תמות כל משפחתי, ואני אתם" אמר סיימון "ציפור כלשהי לא מאפשרת לי להכין את החלקה שלי לגידול." "מה אתה מדבר!" קרא בחומרה הצ'ף. וכשסיימון סיפר לו הכל בפרוטרוט הצ'ף התרגז באמת.
479 הציפור ישבה כרגיל על עץ גבוה. הצ'ף התיישב במושב שלו. "תתחיל לעבוד" ציווה על דודו של סיימון. ואז הציפור התחילה הדוד הניף את המעדר – לשיר. הדוד זרק את המעדר והתחיל לרקוד ורקד עד שלא יכול היה יותר. "אף אחד לא יוכל לשלוט בצ'ף!" קרא הצ'ף. הוא קפץ מהמושב שלו, תפס ביד את המעדר והניף אותו גבוה.
480 הוא החזיק מעמד רגע או שתיים, ואחר כך זרק את המעדר ורקד עד שהציפור השתתקה. "חוזרים לכפר" ציווה הצ'ף. וכולם, הצ'ף, נושא המושב שלו, הדוד של סיימון, וסיימון חזרו לכפר אל ביתו של הצ'ף. "קראו לכל התושבים!" ציווה הצ'ף. כשכולם התאספו הצ'ף הורה שכל אחד ייקח את המעדר שלו ויחד יצאו כולם אחריו לחלקה של סיימון.
481 וכשכל הציידים התאספו הוא ציווה להם בחומרה: "ציד הוא המקצוע שלכם. עכשיו נראה איך אתם מבצעים אותה." והוא אמר לכל הציידים ללכת לחלקה של סיימון ולתפוס או להרוג את הציפור. כשהציידים הגיעו לחלקה הם טענו את כלי הנשק שלהם והתחילו לראות בציפור, אך זו קפצה במהירות מענף לענף ואף כדור לא השיג אותה.
482 ואז הציידים מתחו את הקשתות שלהם וירו חצים על הציפור, אך זו, זריזה ומהירה, עברה מעץ לעץ, בלי להיפגע. סיימון היה כבר מיואש לגמרי. אבל אז קם צייד צעיר ואמר: "לדעתי הבעיה היא בחלקה עצמה. בואו ונחשוב למה הציפור מנסה לשמור כל כך על החלקה הזו." אחדים מהנוכחים הסכימו אתו, למרות שהיה הצעיר שביניהם.
483 בסוף סוכם שכולם יסתדרו בשורה לרוחב החלקה וילכו יחד, כדי לבדוק מה קורה בין השיחים הרבים. וכך הם התחילו ללכת בזהירות לאורך החלקה. קשה היה לעבור בין השיחים הקוצניים, אך הציידים התביישו לחזור לצ'ף ולספר לו כי לא הצליחו לצוד את הציפור. ופתאום אחד ההולכים נתן צעקה "עצרו!" והוא הרים בידיו גוש עשב גדול.
484 כולם התאספו סביבו וראו שאין זה אלא קן של ציפור ובו ארבע ביצים כחולות. הם נשאו את הקן בזהירות והניחו אותו בדשא שבין העצים בצד החלקה. וכשהתרחקו ראו שהציפור המזמרת עפה מהר אל הקן. היא הייתה כל כך עסוקה שם שלא שמה לב בכלל מה עושים האנשים. ואלה לקחו מעדרים והתחילו לעקור את השיחים.
485 הזקן קרא לאשתו: "רצית בת, רצית עוזרת. הנה לך בת, הנה לך עוזרת!" הזקנה הביטה על בובת האלון ואמרה: "האם רציתי בת כזו? שמנה, ידיים ורגליים גדולות... היא מתאימה רק לעבודות גסות. שתלך לגזוז כבשים, לעשות בד גס מהצמר שלהם." היא זרקה לבובה מעיל קוזאקים קרוע, הבובה לבשה אותו והלכה לגזוז צמר.
486 הוא החיה אותה והביא לזקנה. הסתכלה הזקנה על בובת האורן ואמרה: "האם בת כזו רציתי? קשוחה כמו קרש, שערות רק על הקודקוד. שתלך לחלוב כבשים ולעשות גבינה." גילף האיש בובה מענף עץ אגוז. הראה אותה לאשתו. זו החליטה שהבובה עקומה, אך גם לה היא מצאה תעסוקה לאסוף זבל להסקה בערבה, לעשות מדורה, לאפות עוגות.
487 ילדה שלי, מתוקה כדבש. עולם של עיניי, יפהפה!" קראה. היא חיבקה את הבת החדשה אל לבה, קראה לה טאיטריש, הלבישה אותה בשמלה צהובה, סינור אדום, הושיבה על שרפרף והודיעה ליתר הבובות: "שמרו עליה כמו על בבת עין, על טאיטריש שלי! אל תתנו לרוח לנשוב עליה, לגשם לטפטף עליה, לקרן שמש לפול עליה, ליתוש לעקוץ אותה.
488 כל האחיות עבדו, וכך זה נמשך – וטאיטריש שכבה במיטה. לא קמה עד שלא ילבישו אותה, לא באה לאכול עד שלא יקימו אותה. וככל שהבובות דאגו יותר לאחות, כך היא נעשתה גחמנית יותר. "אוא!" התלוננה "האם אפשר להאכיל יפהפייה כמוני בבשר שמן כל כך? אתן רוצות שאשמין?" וזרקה את הבשר לכלבים. האחיות הגישו לה מרק.
489 נכין לך כל שרק תרצי!" "אל תעזבי אותי, אור עיניים שלי!" בכתה הזקנה. אך טאיטריש לא הקשיבה לאף אחד, רצה ורצה בערבה הלילית. בבוקר מעיל צמר, פגשה בזקן בבגדי רועה – סנדלי עור וכובע איל. "לאן תלכי, טאיטריש?" שאל הרועה הזקן. טאיטריש הביטה עליו ואמרה: "אליך אני הולכת!" "ברוכה הבאה! תהי אורחת מכובדת.
490 לא, לא אבוא להתארח אצלך!" הזקן האדיב נעלב והיא הלכה הלאה והלאה עד שפגשה ילד בבגד של רועה. "לאן תלכי, טאיטריש?" שאל אותה הרועה הקטן. "אליך אני באה!" "ברוכה הבאה! אבקש מאבא והוא ישחט את העגל השמן ביותר כדי לכבד אתך כראוי!" "אוא!" קראה טאיטריש "אתה רוצה ללכלך את השמלה היפה שלי? לא, אלך הלאה.
491 והעכברים העמידו צלחת עם בשר הדרור. למרות שטאיטריש הייתה רעבה מאוד, בקושי רב בלעה חתיכה קטנה של הבשר האפור דמוי סמרטוט, ומהר נשכבה לישון. את השמלה והסינור הורידה ושמה בצד. בא הבוקר. כל החבורה של העכברים הייתה כבר מזמן על הרגליים וטאיטריש, כמו תמיד, התעוררה רק לקראת הצהריים.
492 הם היו טעימים מאוד." "ומה עכשיו? ואיך אוכל ללכת? "בלי שמלה אפשר ללכת" אמרו לה העכברים "אבל בלי אוכל אי-אפשר. מהר מאוד מתים מרעב." טאיטריש בכתה מאוד ובלי בגדים רצה הביתה. היא הבטיחה לעצמה שתהיה עכשיו כמו האחיות שלה, תאכל מה שהן אוכלות, תקום ותעבוד יחד אתן, ואף פעם לא תתלונן עליהן לאמא הזקנה.
493 אך למזלה, פיה טובה ניחמה אותה והבטיחה למלכה שהבן שלה יהיה טוב ונבון, וגם העניקה לו כוח שיאפשר לעשות טובה וחכמה את האישה שהוא יאהב. זה ניחם קצת את המלכה, אך היא עדיין הצטערה מאוד שבנה כל כך מכוער. זאת למרות שכשרק קצת גדל, היה מדבר יפה ובתבונה רבה, ודבריו היו כה חכמים שאנשים סביבו הוקסמו מאישיותו.
494 אך גם גדלו התכונות הלא טובות להן, וקשה היה לא להרגיש שהצעירה מהבנות נעשתה מכוערת יותר מדי יום, והבכורה נעשתה כל יום טיפשה כל כך, שלא יכלה לענות גם על השאלה הפשוטה ביותר, וכל כך גמלונית שלא יכלה לסדר כמה פרחים בצנצנת, בלי להפיל ולשבור אותה, או למלא כוס מים, בלי לשפוך חצי מהם על שמלתה.
495 היא גם סבלה לעתים מנזיפות של אמא המלכה, שלמרות לבה הטוב, קשה היה לה להשלים עם מגרעותיה של הבת הגדולה. יום אחד האחות הגדולה יצאה ליער כדי להתרחק מהחברה ולהרהר בעצב על גורלה, ושם פתאום ראתה איש קטן שהלך מולה. הוא היה מכוער ביותר ואפילו דוחה בהופעתו, אך לבוש היה בהידור רב.
496 כי אני אמנם פגשתי נשים יפות רבות, אך עדיין לא ראיתי מישהי שישווה לך ביופי.." "יופי" המשיך הנסיך תלתל "זה הדבר כה חשוב ששווה הכל שבחיים, ואם מישהו יפה כמוך, לא אבין איך יכול להדאיג אותו דבר כלשהו." "הייתי מעדיפה להיות מכוערת כמוך" ענתה הנסיכה "ולהיות חכמה, מאשר להיות יפה כפי שאני, אבל טיפשה.
497 מיד הם התחילו לשוחח בנעימות ותוך כדי כך הנסיכה השמיעה הערות מבריקות ביותר, והנסיך תלתל התחיל לחשוד שמסר לה את כל התבונה שלו ולא השאיר לעצמו דבר. כשהנסיכה חזרה לארמון המלכותי כולם הופתעו מהשינוי המוזר, כי במקום לעשות הערות מטופשות היא הייתה עכשיו מלאת רעיונות מבריקים, אותם היא ביטאה בצורה נאה ביותר.
498 השינוי הפתאומי של הנסיכה התפרסם תוך זמן קצר בכל הסביבה, ונסיכים צעירים ממלכות השכנות באו לבקש את ידה, אך היא דחתה את כולם כי אף אחד לא נראה מתאים לה . אלא שבסוף הגיע נסיך אחד, כל כך עצום, עשיר, חכם ויפה תואר, שאפילו המלך, אבא שלה, לא יכול היה למצוא בו כל דופי, והמליץ לה לבחור אותו לבעלה.
499 הנסיכה הבטיחה לשקול זאת, וכדי להרהר בשקט יצאה ליער. היא הזדמנה במקרה לאותו המקום שבו פעם פגשה בנסיך תלתל. כשעברה ביער שמעה פתאום רעש גדול בסביבה וקריאות מסוג "תן לי את הקלחת" או "תוסיף עצים לאש" ובקרבה ראתה מטבח גדול, מלא טבחים ומשרתים שטרחו בהכנת נשף מפואר. היא שאלה את האנשים בשביל מי הם עובדים.
500 היא חיה לא סתם, אלא בחצר של מקדש, בבאר ישנה, יבשה למחצה. היה לה שם טוב לחיות. תחתית הבאר הייתה רכה, לחה, דביקה. אך פעם בא קיץ חם מאוד. כל כך חם שהכל סביב התייבש, שלוליות, תעלות, נחלים. וגם הבאר הישנה התייבשה לגמרי. סדקים הופיעו בקרקעית, היא נעשתה כה יבשה שקשה היה להאמין שזו באר.
501 ובעיר אוסקה חיה צפרדע אחרת. היא גרה בבריכה עגולה גדולה. היה לה שם נעים מאוד. היא טבלה את ראשה בטין רך, שחתה במים עכורים בין אצות מים ירוקות, וביום יפה התחממה בשמש על אבן גדולה. אך גם באוסקה נעשה חם מאוד. גם שם התייבשו התעלות, הנחלים והבריכות. התייבשה גם הבריכה הגדולה שבה חיה הצפרדע.
502 הקרקעית נעשתה מאובקת. כל החיים הצפרדע חיה במים ופתאום מצאה את עצמה ביובש. לא מים, לא טין, רק אבק ואבק יבש. "בצורת באוסקה!" חשבה הצפרדע "צריך לזוז מכאן. אלך לעיר קיוטו. קיוטו, אומרים, בירת יפן. בהזדמנות אסתכל גם על הארמונות ועל המקדשים שעליהם מספרים כל כך הרבה." כך חשבה הצפרדע והיא יצא בדרך לקיוטו.
503 אחת יצאה מקיוטו לאוסקה, השנייה דילגה מאוסקה לקיוטו. ומנוחה, דילוג – הן דילגו בלי למהר, דילוג – ומנוחה. וכפי שיצאו לדרך, כך גם הלכו, באותו הקצב, וכל אחת מהן לא דילגה יותר מהר ולא יותר לאט מהשנייה, כך שבסוף הן אמורות היו להיפגש בדיוק באמצע הדרך. ובאמצע הדרך בין קיוטו ואוסקה עומד הר טנודזאן.
504 הצפרדעים התקרבו להר, נחו קצת, והתחילו לטפס עליו לאט, כל אחת מהצד שלה. הן התקדמו, כמובן, לאט מאוד כי לא היו רגילות לקפוץ על הרים. מתאמצות ומתנשמות הן טיפסו כל פעם יותר ויותר גבוה. הן עוד לא ראו זו את זו כי ההר התנשא ביניהן. אבל בסוף הן הגיעו לפסגה. "אוף!" אמרה הצפרדע של קיוטו.
505 והן ראו זו את זו. אני צפרדע מקיוטו והולכת לאוסקה. ואת?" שאלה הצפרדע מקיוטו. "אני צפרדע מאוסקה והולכת לקיוטו. אצלנו בצורת איומה!" "באוסקה בצורת? באוסקה בצורת?" השתוממה הצפרדע מקיוטו "כמו בקיוטו? כמו בקיוטו?" "גם בקיוטו כל כך חם?" "בוודאי! בוודאי! אצלנו בקיוטו אין אפילו שלולית וגם בארות התייבשו.
506 זה בדיוק כמו קיוטו שלנו! כולם אמרו לי: ים! ים! ואני לא רואה שום ים באוסקה." והצפרדע מאוסקה התרגזה גם היא: "מה זה? איזו עיר בירה זו? זה בדיוק כמו אוסקה. רציתי לראות ארמונות ומקדשים ושם אינני רואה שום דבר מעניין, הכל כמו אצלנו." "אז אם כך, צריך לחזור לקיוטו!" אמרה הצפרדע מקיוטו "נחכה לגשם בבית.
507 ועד סוף חייהן הן חשבו שהעיר קיוטו דומה לעיר אוסקה, והעיר אוסקה לעיר קיוטו. אבל זה בכלל לא נכון. שתי הערים שונות לגמרי זו מזו. אז מה בעצם קרה? הצפרדע מקיוטו לא ראתה את אוסקה פשוט – אלא את עיר הולדתה קיוטו, והצפרדע מאוסקה לא ראתה בכלל את קיוטו אלא את אוסקה. הרי עיני הצפרדעים הן גבוה על המצח.
508 יום אחד בא לקברה של אמו וכרגיל התחיל לבכות. ואז שמע קול: "תירגע, תירגע ילדי! ראה את שלושת החליליות שנחות על הקבר. הן קסומות. אם תנגן בראשונה, דמעותיך תתחיל תתייבשנה. תנגן בשנייה – לצחוק. ואם תנגן בשלישית, רגליך בעצמן תצאנה בריקודים." שלוש חליליות הנער הביט, ואכן כך – מונחות על הקבר.
509 הוא ניסה את החלילית השנייה. היא נתנה צלילים כל כך שמחים שהתחיל לצחוק בקול. ובסוף ניסה את השלישית. צלילי החלילית הזו הקפיצו את רגליו. בעצמו לא הבין כיצד, אבל הרגליים שלו התחילו ברקוד שמח, בלי שרצה בכך. הוא רקד וצחק וראה פתאום שסביבו מרקדים גם חיות קטנות וציפורים במעופן. מהיום הזה היתום היה תמיד שמח.
510 יום אחד הוא הוביל פרות למרעה. משום מה לפרות לא היה תיאבון והן רק לחכו קצת עשב ואחר כך נשכבו עצובות במרעה. "איך זה?" חשב הנער "אחזור הביתה עם פרות רעבות? לא יתכן. תכף אגרום להן תיאבון." הוא ניגן בחלילית השלישית ואכן – הפרות מיד קפצו על רגליהן והתחילו לקפוץ לרקוד ולהתרוצץ במרעה.
511 באותו זמן מלך חזר מהציד. הוא עבר בקרבת המרעה ושמע צלילים מוזרים. מי מנגן כאן? הוא השתומם המלך – התקרב למרעה ופתאום הסוס שלו התחיל לקפץ ולרקוד. גם המלך בעצמו לא יכול היה להיאחז באוכף. רגליו קפצו ורקדו! אך הנער ראה אותו. הוא לא רצה לעייף את המלך, ולכן הפסיק לנשוף בחלילית.
512 עם החלילית שלך תוכל לבצע משימה שאני, עם כל הצבא שלי, אינני יכול לבצע. כן, כן! תקשיב. לפני שבועיים בתי היחידה נחטפה על ידי מלך רע של הממלכה השכנה. הלכתי עם הצבא שלי כדי להחזיר אותה, אך למלך השכן צבא גדול וחזק יותר. לך אתה ועם החלילית הפלא שלך תכריח אותו לרקוד ולקפוץ עד שיסכים להחזיר לי את הילדה שלי.
513 הוא הלך שלושה ימים עד שהגיע לטירתו של המלך השכן, הרע. עוד מרחוק ראה כי המלך עצמו יושב בחלון של הטירה ומצפה לאויבים, ובחלון השני יושבת בת צעירה, ששופכת דמעותיה בנהרות. הנער נשף בחלילית הראשונה. המלך הרע הוריד את ראשו, אך מהר מאוד פניו נעשו נעימים וחביבים יותר. והנערה, בת המלך, הפסיקה לבכות.
514 המלך, שכבר לא נראה רע כל כך, התחיל לצחוק בקול רם. והבת כיסתה את פניה בידיים ויצאה לגינה. היא לא רצתה שהמלך הרע יראה איך היא צוחקת. ואז הנער התחיל לנגן בחלילית השלישית. המלך הרע התחיל לרקוד בחדרו. הוא רקד וקפץ הרבה זמן, יצא לגינה והמשיך לרקוד שם עד שלא נשאר לו כוח ולא יכול היה לנשום.
515 אך כשרק התרחקו מהטירה של המלך הרע, זה יצא לרדוף אחריהם עם כל הצבא שלו. בת המלך נבהלה מאוד אך הנער אמר: "אל דאגה. כשהם רק יתקרבו אלינו, נרקיד אותם מיד!" וכך היה. הצבא הגדול השיג את הבורחים אך ברגע שהנער התחיל שוב לנשוף בחלילית השלישית, כל הצבא התחיל לקפץ ולרקוד. ראה זאת המלך הרע.
516 לסלים האופה היה תמיד אוכל בשפע ומקום חם להיות בו בחורף, אך בטנו של סלים הדייג הייתה לא פעם ריקה ושיניו רעדו מקור. קרה פעם שימים אחדים סלים הדייג לא דג דבר, אפילו לא סרדין קטן, והיה רעב מאוד. "נראה לי" אמר לעצמו "שאלה שיש להם מספיק צריכים לתת דבר מה לאלה שאין להם ולא כלום" והא הלך אל סלים האופה.
517 בא אדם זקן קטן, בעל זקן לבן, לבוש בבגד אפור מהראש ועד קרסוליים, בעל כיפת קטיפה שחורה על ראשו ומקל רועים בידו. הוא נעמד לפני סלים האופה והביט עליו במשך זמן רב ואחר כך שאל: "שמך סלים?" "נכון" ענה סלים האופה "כך קוראים לי." "ואתה עונד על אצבעך טבעת זהב עם אבן אודם?" "אכן כך" ענה סלים האופה.
518 הם הלכו תחילה ברחוב אחד, אחר כך פנו לרחוב שני ועברו בסמטאות ושבילים שסלים עוד לא הלך בהם קודם. בסוף הגיעו לקיר גבוה שעבר לאורך רחוב צר, עם גן מאחוריו ועם לשער ברזל. האיש הזקן דפק שלוש פעמים על השער וקרא בקול רם: "פתח לסלים שעונד טבעת המזל!" ומיד השער נפתח וסלים האופה ניכנס אחרי האיש הזקן לגן.
519 והיו עוד ארבעה ועשרים עבדים שחורי עור, כל אחד נושא לפיד ריחני, כך שהאוויר היה מלא ריחות מתוקים. סלים ניכנס אחרי האיש הזקן לספינה, ושם הם התיישבו על כריות רכות, רקומות בזהב ואבני חן, ומלאות בפוך. סלים חשב שהוא חולם, כי דבר דומה עוד לא קרה בחייו. החותרים דחפו את הספינה מהחוף והתחילו לחתור.
520 הם חתרו וחתרו כל הלילה, ובבוקר, כאשר השמש עלתה, סלים ראה מראה שעיני בר תמותה לא ראו עוד קודם ולא אחר כך. הוא ראה אי בים, אי שכולו הר. ועל האי הוא ראה עיר גדולה בנויה במדרון ההר. זה מעל זה ועוד מעל זה היה פלא של פלאים – זה עמדו בתים וארמונות שנצצו כמו שלג, ומטעים של פרי וגנים של פרחים ועצים ירוקים.
521 אך זה לא היה חלום. זה היה ממשי לגמרי כמו שביצה היא ביצה. והוא עלה על הסוס הלבן ורכב על הסוס שלו אל הארמון המפואר ביותר שבין כל הארמונות, ואתו רכבו גם הנסיכים והאצילים והקהל הריע בקול עד כאב הגרון. ואיזה ארמון היה זה שאליו הוא ניכנס! לבן כמו שלג ובפנים צבוע כולו בזהב וכחול.
522 וסביבו גנים מלאי פרחים ועצי פרי כפי שעד כה שום בר מוות עוד לא ראה. ובארמון משחו את סלים למלך ושמו לו כתר זהב על הראש וזה היה מה שטבעת הזהב יכלה לעשות לאופה פשוט. כל אותו היום חגגו ושתו יין ורקדו לצלילי תזמורות, ונערות יפות רקדו ועוד דברים שעליהם סלים האופה לא חשב מעולם לפני כן.
523 וכשבא הלילה הדליקו אלפים ואלפים נרות ריחניים שהאירו באור חזק כל כך שקשה היה להבחין מתי נגמר היום והתחיל הלילה, רק כי הלילה הריח טוב יותר בגלל הנרות האלה. אבל רגע! משהו מוזר היה בכל זה וצריך לספר על כך. כי כאשר הגיעה חצות, ברגע אחד כל האורות כבו והכל נעשה שחור כמו זפת, בלי זקוק או נצנוץ כלשהו.
524 ועל הבמה עמד פסל של אישה, שנראתה כמו חיה, רק שעיניה היו עצומות. האישה נראתה כמו מלכה, עם כתר זהב על ראשה, וגלימה זהובה, משובצת יהלומים, פנינים ואבני חן, שכיסתה את גופה. פניה של האישה היו כה יפים שלא ניתן לתאר זאת בעת על ניר לבן. וכשסלים ראה את פניה לבו עמד מדפוק, כה יפים היו.
525 סלים!" מה אתה עושה? היום זו שמחה וריקודים ומוסיקה, אבל תיזהר ממחר!" כך התנהלו הדברים במשך שנים-עשר חדשים עד שהגיע סוף השנה. באותו יום העליזות הייתה גדולה יותר ורעשנית יותר מאשר בימים קודמים, אך השעון במגדל התקדם "טיק-טיק-טיק!" והגיעה חצות. ואז, כפי שקרה מדי לילה, האורות כבו והכל נעשה שחור כמו זפת.
526 אך הפעם לא נשמעו צעקות ובכי אלא הכל היה שקט כמו מוות. וכשנפתחה הדלת לא נכנסו שישה גברים בשחור, כמו קודם, אלא תשעה גברים, שקטים כמו מוות, לבושים באדום לוהט, והלפידים שלהם דלקו בלהבה אדומה כמו דם. הם אחזו בזרועות של המלך סלים והובילו אותו דרך אותם הפרוזדורים ומעברים עד שהגיעו לאולם הגדול.
527 האדמה התחילה לרעוד והבתים התמוטטו, התפרקו ונפלו, והאנשים צעקו, יללו ובכו, ובים עלו גלים ענקיים והרוח שרקה ויללה. למזלו של המלך סלים הוא ענד את טבעת המזל, כי למרות שהארמון התפרק לחתיכות מעליו וסביבו, עמודים וקירות ואבנים נפלו לצד והוא הצליח לזחול משם בלי כל פגיעה, כמו עכברוש ממרתף.
528 והמלך סלים זחל לתוכה וכך ניצל מטביעה. גם זה הודות לטבעת המזל. הסירה נישאה וצפה על פני הגלים, עד שהגיעה בסוף לעוד אי קטן, דומה לזה ששקע, אך לא היו עליו כל מבנים או גנים או שטחים ירוקים והאי כולו היה רק מדבר ריק. שם עלה סלים האופה על החוף, והיה בוודאי מת מרעב לו לא טבעת המזל.
529 כל המלחים התפלאו מכתר הזהב שלו ומבגדיו המלאכותיים ממשי המשובץ ביהלומים ופנינים. אך לפני שהסכימו להוביל אותו הביתה הוא נאלץ לתת להם את כל הדברים היקרים שהיו לו, כתר הזהב והבגדים המפוארים, ואבני חן ופנינים, והוא חזר לעיר שלו כסלים האופה, לא עני לגמרי, אך במצב לא טוב יותר מאשר היה קודם.
530 הנה מה שקרה אתו. זמן מה הוא נשא את טבעת הברזל בכיס, ולא חשב כלל לענוד אותה. וזה מה שרבים מאתנו עושים עם חפץ פשוט שאיננו יודעים את ערכו. אך יום אחד הוא שם את ידו לכיס והרגיש בטבעת, ואז ענד אותה על אצבע, וזה מה שרק מעטים מאתנו עושים. אחר כך כבר לא הוריד אותה שוב. העולם נהג בנוחות בסלים הדייג.
531 הוא לא היה עשיר, אך גם לא עני. לא היה עליז אך גם לא עצוב. היה לו תמיד מספיק והוא הסתפק בכך, כי תלונות, בקשות או בכי לא מוסיפות תבונה. הוא המשיך לחיות כמו קודם ודג את הדגים שלו במשך שבועות וחודשים. אך יום אחד עבר על יד חנותו של סלים האופה וראה את סלים יושב לפני החנות עם המקטרת שלו.
532 באותו ערב, כשחזר מהעבודה עם הרשתות שלו, פגש אותו איש זקן קטן לבוש באפור, עם זקן לבן, כיפה שחורה על ראשו ומקל רועים בידו. "שמך סלים?" שאל האיש, בדיוק כפי ששאל קודם את סלים האופה. "כן" ענה סלים הדייג "זה שמי." "ואתה עונד טבעת זהב עם אבן אודם?" שאל האיש, כפי ששאל כבר קודם.
533 שוב דפק האיש הזקן שלוש פעמים על השער וקרא "פתח! פתח! פתח לסלים העונד את טבעת המזל!" השער נפתח והם נכנסו. אמנם הכל היה יפה מאוד סביב, אך סלים הדייג לא הביט לא ימינה ולא שמאלה, אלא הלך אחרי האיש הזקן עד שהגיעו לחוף הים ושם עמדה הספינה עם ארבעה ועשרים חותרים לבושים כמו נסיכים, עם לפידים ריחניים.
534 האיש הזקן עלה לספינה וסלים עלה אחריו והם הפליגו בים. אנסה לקצר את הסיפור, כי לסלים הדייג קרה הכל כפי שקרה לסלים האופה. בבוקר הם הגיעו לאי ולעיר הבנויה על מדרון ההר. והארמונות היו לבנים ונהדרים, והגנים ומטעים יפים ונקיים כאילו אף פעם לא שקעו תחת המים שבוע קודם, וכמעט והטביעו את סלים האופה האומלל.
535 היו שם אנשים לבושים במשי וקטיפה עם יהלומים ואבני חן, כמו שסלים האופה מצא אותם, והם קראו והריעו לסלים הדייג כפי שעשו זאת לסלים האופה. היו שם הנסיכים והאצילים והסוס הלבן, וסלים הדייג רכב עליו לארמונו ושם שמו כתר זהב על ראשו ומשחו אותו למלך, וחגגו ושמחו ורקדו בדיוק כפי שעשו לסלים האופה.
536 וזה מה שעשה סלים הדייג: קודם כל הוא קרא אליו את האנשים החכמים ביותר שעל האי ובירר אצלם איפה נמצא האי המדברי הבודד שעליו נחתה סירתו של סלים האופה. וכשידע זאת כבר, שלח אל האי הזה המוני אנשים, בעלי מקצוע שונים, ובנה על האי הזה בתים וארמונות, ונטע גנים ומטעים, כמו אלא שסביבו, אך יפים וטובים יותר.
537 אחר כך אסף ציים ועוד ציים של ספינות והעביר הכל מהאי שעליו חי לאי האחר, כל הגברים ונשים וילדים; כל העדרים והצאן וכל דבר חי. והעופות והציפורים וכל לובש נוצות. וכל הזהב וכסף ואבני חן ומשי וקטיפה, וגם הכל שהיה לשימוש יעיל כלשהו. וכשגמר להעביר זאת נשארו עוד יומיים עד סוף השנה.
538 וביום הראשון של היומיים הנותרים האלה הוא העביר את פסל האישה הנהדרת והעמיד אותו במרכז הארמון הנפלא שבנה. וביום האחרון עבר לשם בעצמו והשאיר אחריו רק את ההר המת והסלעים והבתים הריקים. כך נגמרו שנים-עשר החודשים. ואז באה חצות. גם כאן אורות הארמון כבו והכל היה שקט כמו מוות ושחור כמו זפת.
539 גם עיניו של סלים הדייג היו פתוחות. "כן, אני סלים" ענה. "ואתה עונד את טבעת התבונה מברזל?" "אכן כך" ענה. לא נשמע כל רעש, לא הורגשה כל רעידה, לא הייתה כל שקיעה של האדמה, כי האי הזה היה אי של ממש ולא אי קסום, ריק מבפנים ומתחתיו, כמו האי שהוא עזב. אשת הפסל חייכה והחיוך שלה האיר את המקום כאילו בשמש.
540 ואז נדלקו כל האורות באי ונשמעו קולות צחוק ושמחה ומוסיקה. אך סלים הדייג ואשת הפסל היפה לא שמעו ולא ראו דבר. "כל זה עשיתי למענך!" אמר סלים הדייג. "ואני חיכיתי לך אלף שנה!" אמרה אשת הפסל, אך היא כבר לא הייתה פסל יותר. אחר כך הם נשאו וסלים הדייג ואשת הפסל המכושף היו למלך ולמלכה של האי הממשי.
541 ראתה אותן מיירחפאק, הענקית אוכלת אדם, השיגה אותן ותפסה. היא הכניסה אותן לקמלייקה, מעיל ישן שלה, וקשרה אותן שם. הנערות פחדו ובכו והענקית ניגשה לעץ ורק אמרה "עץ תתכופף!" העץ התכופף ומיירחפאק קשרה את הקמלייקה עם הבנות לצמרת. אחר כך אמרה לעץ "עץ תתיישר!" העץ התיישר והבנות נשארו תלויות עליו.
542 רחם עלינו, שחרר אותנו!" "לא! לא אשחרר" אמר העורב "כשאנו באים לירנגה (אוהל) שלכם לאסוף שאריות מזון, אתם מגרשים אותנו. לא אשחרר אתכן." ועף הלאה. עבר שם שועל. ביקשו הבנות: "שועל, שועל שחרר אותנו." השועל ריחם על הבנות, ניגש לעץ ושאל: "ואיך הגעתן לשם?" "מיירחפאק המכשפה הענקית תפסה אותנו, קשרה.
543 בינתיים חזרה מיירחפאק הענקית והיא כבא הכינה סכין חדה. היא ניגשה לעץ ואמרה "עץ תתכופף!" וכשהעץ התכופף היא חתכה קודם שרוול אחד ומשם נשפכו הגרגירים. הו! עיניים, עיניים!" שמחה "הו – הענקית. אחר כך חתכה את השרוול השני. הנערה נפלה מהשרוול והתחילה לבכות כי הסכין פצע אותה בזרת.
544 שם היא הורידה ממנה בגדים וקרעה אותם לחתיכות, כדי שהנערה לא תברח. וכך היא שם נשארה וחיה אצל הענקית. ויום אחד ביקשה: "דודה, תני לי לצאת קצת החוצה!" "ואיך תצאי כשאין לך מגפיים ולא קמלייקה?" "אלבש אלה שלך" אמרה הנערה. המכשפה הסכימה לנערה לצאת החוצה, אבל קשרה אותה לעמוד של הירנגה, כדי שלא תברח.
545 הנערה עמדה בחוץ ופתאום ראתה מרחוק שני אנשים. היא התחילה לשיר: "שם במרחק שני גברים. הם באים הנה. אחד עם חנית, שני עם קשת וחצים." שמעה המכשפה ושאלה: "מה את שרה, ילדה?" "זה ככה סתם. נזכרתי באחים שלי, נוגייקה ומיטולקה." ובינתיים שני גברים שמעו. אלה היו באמת האחים שלה. הם שחררו את הנערה וברחו יחד אתה.
546 בתי, חזרי!" אבל איש לא ענה. והיא יצאה מהירנגה וראתה את הבורחים. מיד התחילה לרדוף אחריהם וקראה: "תיזהרו. אתפוס אתכם ואוכל את כולכם!" הבורחים ראו כי המכשפה מתקרבת אליהם ואז אמרו האחים לנערה: "אחות, מיירחפאק פצעה אתך באצבע. אז אולי קצת כוחות כישוף עברו גם עליך. תעשי משהו שהיא לא תשיג אותנו.
547 האבן נעשתה מיד לסלע רחב וגבוה מאוד. אך מיירחפאק יכלה לעבור את הסלע, כי הייתה ענקית גבוהה מאוד. היא הייתה כבר בצד שני והמשיכה רדוף אחרי הבורחים. שוב אמרו האחים: "אחותנו, תעשי דבר מה שהמכשפה לא תתפוס אותנו!" והנערה נשפה על האצבע הפצועה ועשתה בה קו על האדמה לרוחב הדרך. ומיד במקום הקו הופיע נהר רחב.
548 אולי תרצה להיות בורסקי?" "לא, אבא" ענה הבן "כל החיים רק לשפשף ולעבד עורות? הידיים אשחק עד העצמות." "אז אולי תהיה חייט?" "מה אתך, אבא! שנים לתפור מעילים ומכנסיים? גיבנת תצמח לי מההתכופפות התמידית." "טוב בני, לא אכריח אתך. ומה תאמר למקצוע של נפח? לא תמצא אדם חזק ובעל עוצמה מנפח.
549 אם תתעייף מעבודה שכב בכסת שבעצמי תפרתי, תניח את ראשך על הכרית שבעצמי מילאתי בפוך." נפרדו אבא ואמא וחזרו הביתה והבן נשאר אצל הנפח. הוא שם את המיטה בפינת הנפחייה, נשכב עליה והתחיל להסתכל איך הנפח והשוליות דופקים בפטישים על הסדן. "מה אתה מסתכל?" שאל אותו הנפח "קח פטיש ביד.
550 הבן הצעיר שכב על המצע הרך, הסתובב ימינה – שמאלה, ורק לא הזיז את עיניו מהנפח. הנפח לא התאפק ושוב אמר: "למה תשכב שם כך כל הזמן, עוד הצדדים שלך תשפשף." "לא, לא אשפשף" ענה בן האיכר "הכסת רכה. מהרעש שאתם עושים ראשי כואב, ואמא אמרה 'אם תתעייף, בני, תנוח, שים את ראשך על כרית רכה'." הנפח רק הניף את ידו.
551 מה טעם להתווכח עם עצלן כזה! וכך עברו ימים אחרי ימים, חודשים אחרי חודשים. מעבודת אחרים לא כואבות הידיים. בן האיכר אמר לעצמו: "זו לא חוכמה גדולה. רק לתת מכה בסדן. רק להניף פטיש וזה הכל. אוכל ללמוד כך כפי שצריך ולהיות לא גרוע מהנפח בעצמו." עברו שלוש שנים. הגיע האיכר לקחת את בנו.
552 למד הבחור שלי מקצוע נפחות?" שאל את הנפח. "מי יודע!" ענה הנפח "להסתכל הוא הסתכל, ומה למד – לא הראה לנו." "ואתה בני? מה תאמר?" שאל אבא. "מה יש לומר. אם אגש לעבודה, בוודאי לא אטעה" ענה הבן. אבא שמח. הכין נפחיה בסככה ישנה, דאג לכל הכלים ואמר: "עכשיו, בני, תראה את האומנות שלך, תחשל לי סכין חדש למחרשה.
553 ואחריו באו אבא עם האחים הגדולים. הצעיר העמיד את אחת האחים להבעיר אש, את השני לעבוד במפוח ובעצמו שפשף ידיים ולקח פטיש גדול בידיים. וכשהברזל הלבין נשמעו בנפחיה דפיקות כאלה שרק אוזניים לאטום. הנפח הצעיר חישל וחישל, דפק בפטיש עד שלא היה לו לא הצליח לחשל סכין יותר כוח בידיים אבל מה – מחרשה.
554 דפק בפטיש, דפק אבל גרזן לא יצא לו. "לא, אבא" אומר שוב "אין לי חשק לחשל גרזן, זו עבודה גסה. מוטב שאכין לך תריסר מסמרים, דקים כמו המחטים של אמא." "מילא" ענה אבא "גם מסמרים נחוצים במשק." הנפח התחיל שוב לעבוד. דפק, דפק, חישל, חישל ולא חישל דבר. בזבז את כל הברזל ורק חתיכה קטנה נשארה.
555 עכשיו הבין אבא שהבן שלו לא למד דבר. הוא לקח את חתיכת הברזל הזו וזרק לתוך דלי עם מים. והברזל רעש "שו-שו-שו!, "אתה שומע בני" אמר אבא "מה יצא מהלימודים שלך? במשפחתנו לא רק הרשרוש הזה! רק זאת אומר לך – היו בטלנים וגם לא יהיו. לך מהבית לאן שיובילו אתך העיניים ואל תחזור עד שלא תלמד מקצוע כלשהו.
556 הבן הצעיר הוריד את ראשו ויצא מבית ההורים. יצא לסביבה, התיישב על גדם והתחיל לחשוב. מה לעשות עכשיו? מי להיות? חשב, חשב ובסוף החליט ללכת חזרה לנפחייה בה ישב שלוש שנים. צחק ממנו הנפח, אך קיבל אותו בכל זאת ללימודים. "אבל עכשיו אלמד אתך לפי השיטה שלי" אמר. והתחיל ללמד. הבחור שכח עכשיו מהכסת הרכה.
557 הנפח לא נתן לו לא להיאנח ולא לנוח. כשרק הבחור הוריד את הפטיש, כשרק יישר את גבו, והנה בעל הבית לוחש לו באוזן "שש! שש!" והבחור התבייש, התנער וחוזר לעבודה. שוב עבד בנפחיה שלוש שנים. ובתום שלוש שנים אמר לו הנפח, בעל הבית: "עכשיו לך לאן שתרצה ובבטחה תתחיל לעבוד." הבחור נפרד מהנפח והלך.
558 שם נפח אחד קיבל אותו לעבודה כעוזר. עוד באותו היום הופיע בנפחייה אדון חשוב אחד. "הי, בעל הבית" אמר האדון "תתקן לי את המרכבה שלי. אבל כך שתיראה כמו חדשה. אני מתארס ורוצה להוביל במרכבה הזו את ארוסתי." "ואיפה המרכבה?" שואל הנפח. "הנה היא, לפני השער." איזו יצא הנפח עם העוזר החדש לשער.
559 איך בכלל חורבה כזו הגיעה לכאן?, הנפח גירד מאחורי האוזן. "אינני יודע מה לומר לך!" ענה לאדון "אולי שלושה חדשים יספיקו, וגם זה לא בטוח." "איזה שלושה חודשים!" קרא האדון "היא חייבת להיות אצווה לפרק מוכנה תוך שלושה ימים! ואם לא תספיק – את הנפחייה שלך ולשלוח אתך לכל הרוחות!" מה אפשר לעשות.
560 אין מה להתווכח עם האדון החשוב. וזה עוד צעק קצת והלך. אמר בעל הבית לנפח הצעיר: "נו, עוזר שלי החדש, תעשה משהו?" "אעשה" ענה העוזר "שלח לי שני מתלמדים ובעצמך לך לנוח." הנפח הלך הביתה ובנפחייה התחילה העבודה. תוך דקות פירק העוזר הצעיר את כל המרכבה לחלקים. המתלמדים התחילו להבעיר אש והוא בעצמו אחז בפטיש.
561 רק נתן מכה בסדן והנה גלגל מוכן. עוד מכה – גם השני מוכן. חישל את הגלגלים, התחיל לעבוד על הקפיצים. פה יישר, שם כופף. עברה שעה והכל היה כבר מוכן. המתלמדים רק עזרו, והנפח הצעיר ניקה, הבריג, הרכיב מה שצריך ויחד הוציאו את המרכבה המוכנה מהנפחייה. אחר כך כל השלושה יצאו לשדה הסמוך ונשכבו שם על הדשא.
562 שלושה ימים ושלושה לילות עבד העוזר הצעיר בנפחיה. לא נתן לאף אחד להיכנס, ואחרי שלושה ימים יצא משם עם שקית על הגב והלך מהעיר. איננו יודעים כמה זמן הלך בדרכים אך בסוף הגיע לבית המשפחה. עבר את הסף, זרק את השקית על השולחן ואמר לאבא: "תראה אבא, מה למד הבן שלך." הוא פתח את השקית והוציא תיבה מחושלת.
563 אך מאחר שלא יכול היה לסמוך על דברי האחרים, נהג מדי פעם לצאת מארמונו, בחשאי ומחופש כאיש פשוט, ולהתהלך בין האנשים, לשמוע מה יש להם להגיד בעצמם על דרכו בניהול הממלכה. ובכן, בלילה אחד כזה, כשעבר לאורך חומות עיר הבירה והשדות הירוקים שבסביבה, הגיע לבית גדול ויפה על גדות הנהר.
564 בבית זה גר איש עשיר ואשתו והמלך המחופש ניכנס וביקש שיכבדו אותו בפרוסת לחם וכוס חלב. תוך כדי השיחה עם המארחים שאל המלך את האיש העשיר: מדוע קיימים אנשים עשירים וגם אנשים אמור לי – עניים?" "לא אוכל להגיד לך" ענה האיש "אך אני זוכר שאבי אמר מדי פעם 'הרבה מביא יותר, מעט מביא פחות'.
565 נכון, עד עכשיו הם התחלקו בכל, אבל כאן היה הדבר הראשון שיכול היה לשנות את החיים שלו, והוא לא יוותר על מחציתו לקבצן פשוט כמו האח שלו. לא הוא. הוא יסתיר את האוצר וישמור הכל לעצמו. לא הרחק ממקום בו הוא גר, על שפת הנהר, עמד עץ ערבה עתיק והאח בן המזל לקח את הארנק והכניס אותו לתוך ניקרה באחד הענפים היבשים.
566 כי הוא הבין שהענף שאחיו שבר וזרק למים היה אותו הענף שבו הוא הטמין את האוצר שלו. כן, כך זה באמת היה. למחרת, האיש העשיר, בעל הבית שעל שפת הנהר, יצא לטייל לאורך הנהר. הוא ראה פתאום ענף יבש שהזרם השליך על החוף. "זה בדיוק מה שנחוץ לי" אמר, כי רצה להכין לעצמו זרדים להסקת אש באח.
567 הוא חיפש וחיפש אך כבר לא מצא דבר. תוך כדי כך הגיע בערב לביתו של האיש העשיר ושם ביקש שיתנו לו קצת אוכל ואולי אף ילונו אותו לילה אחד. כשישב שם התחיל לספר את סיפורו העצוב. סיפר איך הסתיר את האוצר שלו לפני אחיו, איך האח שבר את הענף שבו היה הכסף מוטמן ואיך הוא מחפש כבר יום שלם אחרי האוצר האבוד.
568 ובכל זאת אנסה אותו שנית." הוא הזמין את הקבצן להישאר וללון אצלו, ובזמן שהקבצן ישן בחדר צדדי, העשיר הכין שתי פשטידות גדולות, בעלות קרום חום יפה. לפשטידה אחת הוא הכניס את הארנק הקטן עם הכסף ולשניה חתיכות ברזל ומסמרים חלודים. בבוקר אמר לקבצן "ידידי, אני משתתף בצערך שעליו סיפרת לי אמש.
569 אבל לפני שהגיע העירה הרגיש שהוא רעב והתיישב לצד הדרך כדי לאכול מהפשטידה. אם היה אי-פעם אדם מרוגז בעולם, זה הוא היה, כי בפשטידה שלו לא מצא אלא מסמרים חלודים וחתיכות ברזל. "כך תמיד מתייחסים האנשים העשירים אל העניים" אמר. הוא חזר לביתו של העשיר רותח ממש מכעס. "למה נתת לי פשטידה מלאת ברזל ומסמרים?" שאל.
570 זה היה באמת מחיר זול מאוד והאישה נתנה לו את שני הפני, לקחה את כיכר הלחם והמשיכה הביתה. רצה המזל שיום קודם חסר לחם בביתה והיא שאלה כיכר דומה מהשכנה, אשתו של האדם העשיר. עכשיו, עם הכיכר שקנתה, היה לה כבר מספיק לחם בבית והיא עטפה את הלחם במפית ושלחה את בעלה להחזיר אותו לשכנתה העשירה.
571 יותר הוא כבר לא חשב על הקבצן העני. עבר שבוע והמלך בא לבקר אצל האיש העשיר, הפעם בלי תחפושת ובמלוא חדרו כמלך. "מה התוצאה של הנסוי שלנו?" שאל "האם האיש העני נעשה עשיר יותר הודות לכסף שקיבל?" "לא, הוד מלכותו" ענה העשיר "זה לא קרה" והוא סיפר למלך את כל המעשה בדיוק כפי שאני סיפרתי לכם כאן.
572 בלילה שאחרי זה קרה אותו הדבר; אף אחד לא התקרב לגורן ובבוקר ערמה של גרעינים נקיים הייתה מונחת על הרצפה. בלילה השלישי האיכר החליט לבדוק מי זה שעוזר לו כך. הוא הסתתר אחרי ערמת חציר, שכב שם וצפה. במשך זמן רב לא שמע ולא ראה דבר, אבל פתאום נשמע צליל הדיש והוא ראה גמד שהכה בתבואה במחבט.
573 הגמד עבד קשה וזיעה נטפה ממצחו. מדי פעם הוא היה עוצר ומנגב אותה ואז קורא גם בגאווה "כמה שאני מזיע! כמה שאני מזיע!" האיכר התמלא בהערכה לעבודתו וכשהאיש הקטן קרא בפעם שלישית "כמה שאני מזיע!" האיכר לא התאפק אלא ענה לו "אכן ככה זה!" אך באותו הרגע הגמד נעלם. האיכר חיכה זמן מה אבל האיש הקטן לא חזר.
574 זמן מה היה שקט מוחלט והאיכר בוגינס התחיל כבר לעצום כמעט את עיניו, כשפתאום הרגיש שהגמד הגיע. האיש הקטן החזיק מחבט בידיו והתקרב אל ערמת התבואה. ואז ראה את חליפת הבגדים שנחה שם באור הירח. תחילה הוא עמד בשקט ואחר כך הניח את המחבט ולקח את הבגדים. הוא בדק אותם מכל צד ואז לבש אותם.
575 האיכר התרגז מאוד. אשתו דאגה לתפור בגדים והאיש הקטן לקח אותם והלך לו, בלי לעשות מכה אחת כדי לגמול עליהם? אבל לא! הסיפור לא ייגמר כך! הדרך לחווה שלרגלי הגבעה עברה מעל נחל, ושם עמד גשר קטן. האיכר הלך אל הגשר והסתתר שם, כי חשב שאם הגמדים באמת עוזבים את חוותו, הם יעברו בדרך זו.
576 ובאמת, לא זמן רב חיכה האיכר בוגינס כששמע צלילי קולות ובדרך הופיעה קבוצה גדולה של הגמדים. הם כולם נראו כמו האיש הקטן שהאיכר ראה בגורן, אבל אף אחד מהם לא היה מלובש. רק בסוף הקבוצה הלך גמד בחליפת בגדים והאיכר הבין שזהו הגמד שדש את התבואה שלו. ברגע שהגמד הגיע לגשר האיכר בוגינס נעמד לפניו.
577 האדמה הייתה מכוסה בשלג טרי רך. גגות בתים נצצו בשלג וטיפות מים נפלו מהם בשקט. קרני שמש חמימים עברו דרך ענפי עץ הדובדבן הזקן ונפלו על כרית רבגונית המונחת תחת החלון. על הכרית נמנם חתול שחור ושמן. מדי פעם הוא פתח את עיניו והביט על הדרורים המקפצים בחצר. בחדר שיחקו פטיה ומרינקה.
578 הם יצאו לחצר. בהתחלה זרקו כדורי שלג על הדרורים. להקת דרורים קטנים התרוממה גבוה מעל מטע הפירות המושלג וירדה איפה שהוא אחריו. "איזה שלג רך!" קראה מרינקה ששקעה עד הברכיים בתוך ערמת שלג תחת עץ הדובדבן. "את יודעת מה חשבתי?" שאל פטיה "אולי נעשה בובת שלג!" "מצוין" שמחה מרינקה.
579 התחילה העבודה. בהתחלה גלגלו שלג לכדורים גדולים. תוך פחות מחצי שעה ובובת שלג יפהפה הייתה מוכנה. פטיה הביא קצת צמר גולמי מהבית והילדים עשו לה שערות. במקום עיניים שמו שני חרוזים כחולים. פטיה רץ עוד פעם הביתה, הביא צעיף ישן של סבתא ועטף לבובה את הצוואר, כדי שלא תצטנן. השמש כבר שקעה, באו דמדומים.
580 איפה שהוא קראו תרנגולים, נבחו כלבים. ערב קר ירד על הכפר. סבתא הופיעה בדלת וקראה לילדים. הם נכנסו לחדר ומיד עלו על הספסל תחת החלון, כדי לראות טוב יותר את בובת השלג שלהם. רוח חזקה נשבה, ענפי העצים התנדנדו מעליה ושפכו עליה פתיתי שלג. בובת השלג כאילו טבעה בשלג עמוק התנועעה כמו בחלום מתוק.
581 בלילה תהיה סערת שלג. אם מישהו לא יספיק להגיע הביתה יקפא בדרך. אחר כך כולם התאספו בחדר מחומם היטב. אבא קרא עיתון עד שזה נפל לו מהידיים. היה עייף אחרי הנסיעה בקור. הוא נשכב ונרדם מיד. אמא השכיבה את הילדים וכבתה את המנורה. מיטות הילדים עמדו תחת החלון. כשרק האור כבה הם התרוממו והתחילו להסתכל לחושך הגן.
582 בחוץ יללה הסופה. פטיה שאל: "מה את חושבת, היא תמות מקור?" "תמות. האם לא שמעת מה אבא אמר כשאכלנו." "אז בואי, ונביא אותה לחדר!" "על מה אתם שם מתלחשים? למה אינכם ישנים?" נשמע קולה של אמא. "אנחנו כבר ישנים, אמא" ענה פטיה. "חכה, עוד מעט אמא תירדם ונביא אותה הביתה" לחשה מרינקה.
583 הילדים השתתקו, הקשיבו לנשימה של אמא הישנה. אחר כך קמו, התלבשו ועל קצות הבהונות יצאו מהחדר. בחוץ נשבה רוח קרה כמו קרח. פטיה ומרינקה מצאו את הבובה רק בקושי. ניערו ממנה שלג, הקיפו בידיהם ובזהירות הביאו הביתה. השכיבו אותה במטבח סמוך לתנור, סחבו שמיכה מחדר השינה, כיסו אותה ורגועים נשכבו לישון.
584 ובטונדרה לא מצא לו מספיק מזון, כי שם רק אזוב וגרגירים. העורב התעופף והתעופף ושום אוכל ראוי לא יכול היה למצוא. "אנסה בים" חשב לעצמו העורב "שם שוחים בוודאי דגים שמנים." עף העורב לים, התיישב על אבן. הים היה שקט, לא היו גלים בכלל. הזדמן לו למצוא דג, אבל איזה! פוטית, דג סנדל, שטוח, אין בו בשר בכלל.
585 נפלה הפוטית לים. התרוממו גלים בים, כאילו כעס עבר בהם. והעורב יושב על האבן ומחכה שיזדמן לו טרף שמן. הגיע כלב-ים אל החוף. כלב-ים צעיר, עור קשה, בטן לבנה. "אינני רוצה אתך" אמר העורב "אתה צעיר מדי, עוד לא צברת שומן על גופך." הרג העורב את כלב-הים וזרק חזרה לים. גלי הים התרוממו עוד יותר גבוה.
586 הים מרוגז מאוד. והעורב יושב על האבן ומחכה שיזדמן לו טרף שמן. הזדמן לו אריה-ים. אריה-ים זקן, בעל שפם עבה, שני החטים שבורים. "אינני רוצה אתך" אמר העורב "אתה זקן מדי, הבשר שלך קשה וחמוץ." הרג העורב את אריה-הים הזקן וזרק חזרה לים. אריה-הים נפל לים והגלים התרוממו בים כמו הרים.
587 סוער הים, על מותו של אריה-הים והעורב עדיין יושב על האבן ומחכה לטרף ראוי. הגיע בסוף לוויתן - גדול, שמן, עם סנפירים כמו מפרשים. הוא שכב עם הזנב במים, שם את ראשו על החוף ופתח רחב את הלוע. העורב הציץ לשם וראה בלוע המון דגים שוחים כמו באגם, מלא-מלא. "הנה לי טרף טוב!" אמר העורב ועף ללוויתן ישר לתוך הלוע.
588 השועל אסף אותו וברח משם מהר. "אין דבר" חשב העורב "בלוע של הלויתן עוד הרבה דגים שוחים. אקח לי אחר. עוד אשבע!" הוא הניף כנפיים וחזר אל הים. ובים כבר סערה גדולה קמה. כועס הים על העורב. הלויתן שוכב על הגלים, הזנב עוד במים, הראש מונח על החוף והלוע פתוח לרווחה. העורב קפץ לתוך הלוע לדוג עוד דג.
589 רק ענף על העץ יחרוק, ציפור תקרקר, קצת שלג ייפול מעץ, ונפשו של הארנב כבר בעקבים. הארנב פחד יום, פחד שבוע, פחד שנה, אבל אחר כך גדל ונמאס לו לפחד. "אינני מפחד!" קרא בקול רם "לא מפחד מאף אחד! אני ללא פחד וזה הכל!" התאספו ארנבים זקנים, רצו ארנבונים צעירים, באו ארנבים מבוגרים.
590 הארנבים הצעירים פרצו בצחוק, אטמו את פיותיהם בכפות. צחקו הארנבים הזקנים, חייכו הארנבים המבוגרים שהתנסו כבר בכפות של שועל או בשיניים של זאב ורק בקושי הצליחו להתחמק. איזה ארנב מצחיק! אך, כמה הוא מגוחך! ולכולם נעשה שמח. התחילו לדלג, לקפוץ, לרדוף אחד אחרי שני, כאיו השתגעו כולם.
591 הוא נעצר, הריח באוויר והתחיל להתגנב לכיוון הזה. כבר קרוב מאוד הגיע הזאב אל הארנבים המשתעשעים, שומע איך הם צוחקים ממנו, ובמיוחד הארנב הגדול, בעל עיניים מלוכסנות, אוזניים ארוכות וזנב קצר. "חכה-נא, אחי" חשב הזאב האפור "אתך דווקא אוכל!" והתחיל להתבונן איזה מהארנבים מספר כל כך על הגבורה שלו.
592 והארנבים לא רואים דבר, ומתבדחים כל הזמן. בסוף הארנב הרברבן עלה על גדם עץ, התיישב על רגליו האחוריות והתחיל לנאום: "שמעו פחדנים! שמעו ותביטו עלי! עכשיו אסביר לכם. אני.., אני.., אני.." קולו של הארנב נעצר. הוא ראה את הזאב המביט עליו. הארנבים האחרים לא ראו, והוא ראה ולא העז לנשום.
593 הרבה זמן רץ הארנב המסכן, רץ עד שלא נשאר לו כבר יותר כוח לרוץ. היה נדמה לו כל הזמן שהזאב רודף אחריו ועוד מעט יתפוס אותו בשיניו החדות. בסוף לא יכול היה כבר לנוע, עצם את עיניו ונפל אומלל תחת שיח כלשהו. והזאב בינתיים רץ בכוון אחר. כשהארנב נפל עליו היה נדמה לו שמישהו ירה לו בראשו.
594 והוא ברח. הרי אפשר למצוא עוד ארנבים ביער, וזה נראה לו כזה משונה, קצת משוגע. הרבה זמן לא יכלו הארנבים האחרים להתאושש. היו ביניהם שקפצו תחת שיחים, אחרים הסתתרו אחרי גזעים של עצים, עוד אחרים ברחו למאורות באדמה. אבל אחרי זמן מה נמאס להם להסתתר ולאט, לאט התחיל האמיצים יותר לצאת, ואחרים אחריהם.
595 אבל איפה הוא? איפה הארנב חסר פחד?" התחילו לחפש. הלכו סביב, הלכו וחיפשו ולא ראו את הארנב האמיץ. אולי זאב אחר טרף אותו? ומצאו אותו בסוף. שכב בגומה תחת שיח ובקושי נשם מפחד. "אתה גיבור!" קראו כל הארנבים במקהלה "הה, איזה ארנב! בזריזות שלך הפחדת את הזאב הזקן. תודה לך אחינו! ואנחנו חשבנו שאתה מתרברב.
596 והילדים צהלו. הוא היה איש טוב לב, חמשון, ותמיד דאג לאחרים קודם מאשר לעצמו. כשניכנס לצריף שבו גם לחם היה לפעמים דבר נדיר, תמיד היה מציע שישלמו לו בפעם אחרת, או לעתים היה כאילו שוכח על השולחן דבר פעוט כלשהו, כמו סליל חוטים... הוא לא היה איש עשיר, חמשון , רחוק מזה! אך היה לו לב טוב ונפש רחבה.
597 אל תנגוס בי, חמשון !" "מה זה, הזיה?" קרא הרוכל הקטן "אך אם התפוח לא רוצה שאוכל אותו אצטרך לזרוק אותו!" הוא רצה כבר להשליך את התפוח לתוך השיחים כששוב שמע קול שקט: "אל תזרוק אותי! אל תזרוק אותי חמשון !" "מה קורה פה? התפוח לא רוצה שאחתוך אותו, לא רוצה שאוכל אותו, אבל גם לא רוצה שאזרוק אותו.
598 העזובה של המקום הפתיעה אותו. כל החלונות היו סגורים, לא נשמע כל צליל שיפר את ההדממה העמוקה. רק קבצנית זקנה יצאה מולו על הדרך, והושיטה את ידה כמבקשת נדבה. "אין לי מה לתת לך, זקנה אומללה" נאנח חמשון "יש לי רק תפוח עץ אחד, ואפילו הוא לא רוצה שיאכלו אותו!" "תן לי את התפוח!" ביקשה הזקנה.
599 זה הודה לאורח ותגמל אותו, ושמח יחד עם כולם. אך חמשון הרגיש שהפנים שלו עדיין עצובים. "למה דואג השליט שלכם?" שאל חמשון את הסובבים. "בתו של האדון שלנו, ורוניקה, מתבודדת כל הזמן ובוכה מבוקר עד ערב. היא בעלת גיבנת מכוערת והרי איש לא ירצה אותה לאישה!" "זה לא בסדר!" חשב חמשון.
600 המילה הזו קשורה עם הרשמים המוקדמים ביותר של ילדותי. אמי עוד הייתה בחיים. כלומר הייתי לא יותר מאשר בן חמש. לא, אני חושב שבן שלוש או ארבע. ההורים שלי היו חובבי התיאטרון מובהקים. אמא הייתה משכיבה אותי לישון, לבושה כבר לקראת התיאטרון, בכובע גדול עם נוצה ענקית וברעלת רשת עם נקודות שחורות.
601 היו לה שרוולים מנופחים וכפפות משי ארוכות המגיעות עד המרפקים. אבא לבש מעיל עם דשים רחבים, מוברשים היטב, שם לכיס מין ארנק מוזר וממחטת אף מגוהצת ומבריקה, מקופלת לארבע. הם נישקו לי בראש זה אחרי זו. ידעתי שהם הולכים לתיאטרון, המקום המסתורי וחגיגי, שבו מתקיים משהו הנושא שם המבריק "הצגה".
602 המילה "הפתעה" קשורה אצלי עם תיאטרון בדיוק כמו המילים "הצגה" ו"בינוקאל". במיוחד לכך הייתי תולה בקצה המיטה גרב צמר ארוך, שבבוקר, בצורה מסתורית כלשהי נמצאה בו "הפתעה". לרוב היה זה כדור שוקולד גדול, עטוף בניר כסף, קל וחלול, ובו בדרך כלל התגלגלה ההפתעה בצורת טבעת או עגיל עטוף בניר צבעוני.
603 בערב הגרב היה ריק, שטוח, לגמרי לא מעניין. ובבוקר היה בו כדור גדול. הייתי מכניס בגרב את ידי ומוציא "הפתעה". איך היא הגיעה לשם? ומתי? הרי רק כרגע אבא ואמא התכוננו לצאת ו - באץ! כבר בוקר, הם עוד ישנים ו"זה" כבר שם!. הבנתי שהם היו חוזרים בלילה מהתיאטרון ומכניסים "הפתעה" לגרב.
604 לילה? אבל איזה דבר המסתורי זה – זה עדיין מובן: שעון מצלצל, ערב – מנורה על השולחן, משתקפת בספל תה מתוק, אהיל בהיר מתנדנד, תנומה מהממת עוצמת עיניים, אין כבר כוח להחזיק אותן פתוחות. מביאים אותי על הגב אל המיטה, פותחים כפתורים., חולצים נעליים... אבל מה זה לילה? עוד לא ראיתי כזה.
605 תמיד ישנתי חזק ולילה היה עובר בשבילי כמו שנייה. עוצם עיניים ופותח עיניים. והנה הלילה עבר! פעמים אחדות השתדלתי לא להירדם. לחכות לאותו הרגע שבו הגרב הריק יתמלא בהפתעה. ולילה אחד אפילו התעוררתי. ומה ראיתי? ראיתי חדר ריק ומאיים, טפטים חומים עם פרחים, מנורת לילה קטנה על המזנון.
606 התחבקתי בלחי ושוב היה בוקר. אל הכרית – קפצתי מהמיטה. הם כבר שכבו במיטות שלהם. ישנו. בפחד גדול בדקתי את הגרב. "זה" היה שם. איזה פלא! מתי הם הספיקו? הוצאתי כדור גדול מהגרב ולא הייתה לי כבר סבלנות להוריד את ניר הכסף. שברתי אותו. ובפנים, בין חתיכות שוקולד, מצאתי חזירון בדיל עטוף בניר.
607 הפתעה. ואז כולי התמרחתי בשוקולד הרך מהתיאטרון. ויום אחד אבא ואמא התכוננו מוקדם יותר מרגיל. שמעתי מילה חדשה "הרצאה". הם יצאו להרצאה. המילה העצובה הזו לא מצאה חן בעיניי ובבוקר לא מצאתי כדור שוקולד בגרב. בגרב התנדנדו שני רקיקים אנגליים. ומיד הכרתי. אלה היו רקיקים מהמזנון שלנו.
608 בבקתה הזו חיה הילדה מרינה. היא בת שש. אבא של מרינה הוא שומר וצופה של חיות. הוא משקיף על הציפורים הבאות לחוף ומקננות ובים הוא צופה אחרי להקות דגים. אחרי הבקתה מתחיל יער. לפעמים העננים רצים מהר בשמיים, הים כועס והגלים מגיעים עד המרפסת. מרינה מפחדת ובורחת ליער. רוח הים מצלצלת בענפי האורנים.
609 רחוק-רחוק על הגלים נראית נקודה שחורה. מעליה מתעופפים שחפים. כתב וצייר ג. סניגירב פינאגור כתב וצייר ג. סניגירב זו סירת דייגים. הסירה מתקרבת לחוף. אבא של מרינה במגפי גומי גבוהים ניכנס למים ומושך את הסירה לחול. מרינה שמה תחת הסירה בולי עץ עגולים, עוזרת לאבא למשוך אותה לחוף, מה שיותר רחוק מהים הרע.
610 לקראת בוקר הים נרגע. השמש האירה. אפשר היה לשמוע קוקייה שרה ביער. מרינה עזרה לאבא לפרוש רשתות. את אצות הים היא זרקה על האבנים ואת החלזונות, בבתים-קונכיות שלהם – חזרה למים. פתאום הופיעו ביצים בעלי קרניים של חתולי הים. הביצים יבשים מבחוץ, ובפנים ישבו חתולי ים קטנים. מרינה שמה את הביצים בזהירות לים.
611 הם צפו על הגלים כמו סירות קטנות. הגלים כיסו אותם והביצים לאט ירדו לקרקעית. "אבא" שאלה מרינה "מדוע לביצי חתולי הים יש קרניים?" "כדי שיוכלו להיתפס לאצות הים." אבא סיפר שחתולי הים הם דגים גדולים. הם חיים על קרקעית הים וניזונים מדגים קטנים. "וביצי דגים אחרים הם כמו של ציפורים?" "כן" אמר אבא.
612 מרינה ידעה שכל הדגים ישחו לים ורק בשלולית אחת נשאר דג אחד שמן. הוא הדביק את הביצים שלו לאבנים וכל היום ישב בשלולית ושמר עליהן. לדג הזה קראו פינאגור או דג-ציפור. כדי שהביצים לא יתייבשו בשמש דג-ציפור לוקח מים לפיו ומתיז על הביצים בשפתיים העבות. מרינה הלכה לראות אותו בשלולית.
613 ודג-ציפור הפסיק לכעוס. הוא ידע שהיא לא תטריד אותו. בסוף מהביצים בקעו דגיגים קטנטנים, כמו יתושים. הדג הגדול גירש אותם לתוך בור בתחתית השלולית ובעצמו ישב מעליהם ונפנף בסנפירים כדי שלדגיגים יהיו מים טריים. ויום אחד מרינה יצאה מהבית וראתה שבתוך השלולית של דג-ציפור מתהלך עורב גדול.
614 העורב שם את מקורו במים כדי לדוג את הדגיגים הקטנים. הדג הגדול קפץ כדי להגן על הדגיגים. הוא הניע את השפתיים העבות אבל העורב נקר בו במקורו. מרינה נתנה צעקה חזקה. העורב נבהל ועף ליער. מאז מרינה השתדלה להגן על הדגיגים. עם הזמן הדגיגים גדלו ופעם השלולית התרוקנה. בגאות דג-ציפור הוביל את הקטנים שלו לים.
615 הוא הכין רשתות, סתם בזפת חורים בסירה. מרינה עזרה לו והוא לקח אותה אתו לים. מרינה ישבה בסירה והביטה למים. על הקרקעית צמחו אצות ירוקות. על קרחות תת-מימיות נחו כוכבי ים שבשקט נפנפו בזרועותיהם. רחוק מהחוף, במים ירוקים שחו מדוזות, שקופות כמו נטיפי קרח. מרינה לקחה אחת ליד אך המדוזה גלשה מבין אצבעותיה.
616 הסירה הגיעה לכדור-מצוף כחול שאליו הייתה קשורה רשת. אבא הוציא את המצוף מהמים והם התחילו להוציא את הרשת לאט-לאט מתוך המים הירוקים. הדגים נתפסו בסנפיריהם בחוטי הרשת החזקים. אבא זרק לרצפת הסירה את הדגים הגדולים ואת הקטנים מרינה זרקה חזרה לים. אלה עוד קטנים! עמוק תחת הסירה ראתה מרינה גוש חשוך.
617 הלילות נעשו ארוכים יותר, הימים אפורים. התחיל הסתיו. הים שקט וליער בא ינשוף הקוטב. אולי הוא עף בשקט נמוך מעל האדמה וחיפש – ימצא חיה קטנה כלשהי או ציפור. מרינה נעלה מגפיים ויצאה מהבקתה. השלולית של דג-ציפור קפאה, אך מרינה ידעה, באביב תנשב רוח חמימה, השלולית תמס ושוב יגיע דג-ציפור ויגדל דגיגים.
618 הזיקית לא הייתה מרוצה מעולם מהמראה שלה. למרות שהכל היה אצלה כפי שצריך, גם הכפיים, גם השיניים, גם העיניים הערמומיות וגם זנב שיכול היה לנוע לכל כיוון. ובכל זאת הזיקית לא הייתה מרוצה מעצמה. "כל החיות בעולם מלובשות יותר יפה ממני" הייתה אומרת לעצמה. היא הסתכלה בקנאה על הנה הציפורים העוברות בשמיים.
619 כמה הן יפות – התוכים האדומים והירוקים, הקוליברים בני כנפי זהב, הקיכלים כחולים ושחורים, העקעקים עם כתמים לבנים על כנפיים! ולזיקית לא היה אפילו מקור ולא נוצות. היא ישבה על ענף ומלמעלה הביטה על קרחת היער, שם הסתובבו חיות שונות. האריה, מכוסה בפרווה חומה. הפנתר במעיל מנומר וגם קופים בעלי שערות ארוכות.
620 אפילו לא שערה אחת! היא הייתה לגמרי ערומה. הזיקית הרגישה את עצמה האומללה ביותר מכל צורות החיים, כי לא היה לה כל לבוש. כמה שהיא סבלה! כמה שרצתה גם היא שיהיו לה בגדים יפים כמו לחיות אחרות! ויום אחד, כאשר לא יכלה כבר לסבול יותר את האי-צדק, היצור הקטן הזה פנה לכפר, שבו חיו בני-אדם.
621 ערומה לגמרי!" יום אחד, אחרי גשם, מעל היער הופיעה קשת סגול, כחול, ירוק, בענן. וכמה צבעים היו עליה – צהוב, כתום, אדום! הזיקית התקרבה לבסיס של הקשת הנפלאה הזו וקפאה בתדהמה. ואז היא שמעה קרוב-קרוב אליה קול שקט מאוד: "זיקית. זיקית." "מי קורא לי?" שאלה. "אני פיה.. אולי שמעת עלי, לטאה?" "בוודאי שמעתי.
622 אי-אפשר להבחין בי בין העלים ופרחים. אבל אני רואה ויודעת " הרבה. למשל אני יודעת שאת עצובה... "כן, אני עצובה!" קראה הזיקית "כי אני אומללה מאוד. אילו רק ידעת כמה אני אומללה, פיה יקרה!" "אני יודעת הכל" ענה הקול "את חושבת עצמך אומללה כי את ערומה ואין לך בגדים יפים מפרווה או נוצות, כמו אצל חיות יער אחרות.
623 אחר כך קפצה מצבע לצבע עד שמצאה את עצמה בכחול. היא טיפסה עוד יותר גבוה והגיעה כבר לשכבה הסגולה. המשיכה לטפס מעל הגלים, עצמה את עיניה ושטה, שטה כמו בים עד שהגיעה לצבע אדום נוצץ וצבע כתום כמו של קליפת התפוז. נדמה היה לה שתוך כדי שחיה הזו היא נעשית פעם כחולה, פעם ירוקה או אדומה.
624 אך כשבסוף הגיעה לרום הקשת היא לא הצליחה להיאחז שם והתחילה שוב לרדת. בשום אופן לא יכלה להיעצר וגלשה מצבע אחד לשני על הדרך המעוגלת של הקשת בענן. היא נפלה למטה, במקרה התיישבה על ניצן של פרג והתחילה להתנדנד בו הנה והנה, בלי להבין בדיוק מה קורה לה. ובאותו הרגע עברה מעליה קיכלי.
625 מה קרה לזיקית הקטנה שלנו? היא נעשתה לגמרי צבעונית!" וכך היה באמת. הגוף הגמיש של הזיקית נצבע מראש ועד הזנב בארגמן מדהים. אך לא זמן רב ניתן היה לזיקית לשאת את הבגד הזה. לקראת ערב היא ירדה לנום בין עשבים ירוקים וכשהתעוררה שמעה את קולו של קוף קטן: "עמדו ותראו, מה קרה ללטאה שלנו? היא עכשיו לגמרי ירוקה.
626 הנמר נבהל. "מי הן השממיות? לא שמעתי עליהן עד היום. תמיד חשבתי שאין דבר מפחיד יותר ממני. ומתברר ששממית מפחידה יותר. כדאי יהיה להביט על החיה האיומה הזו." הוא התחיל לתאר לעצמו איזה פנים מפחידים, איזה ציפורניים חדות ורגליים חזקות צריכות להיות לחיה זו שאנשים מפחדים ממנה יותר מאשר מנמר.
627 ובחושך הוא תאר לעצמו את המפלצת האיומה, כפי שרק יכול היה נמר טיפש צעיר לתאר לעצמו בערב גשם, תחת לחלון זר. ופחד אחז בנמר. הוא חשב שאט-אט והשממיות יקפצו ממקום כלשהו ויתנפלו עליו. באותו רגע הזקן בבית קרא: "הנה, היא זוחלת!" הנמר המסכן נרעד מפחד והתחיל לברוח מהר, כמה שרק יכול היה.
628 רק כשהגיע ליער האט קצת את ריצתו. "עכשיו כבר השממית רחוקה ממני ואני רחוק מהשממית" חשב. הוא נרגע קצת ורצה לנוח, כשפתאום משהו קפץ על גבו. "שממית!" חשב הנמר. אך לא הייתה זו שממית אלא רק אדם, גנב הסוסים האזורי. הוא כבר זמן מה עמד תחת העץ בקצה היער וחיכה להזדמנות לתפוס איזה סוס התועה בשדות.
629 ופתאום ראה בחושך דבר מה רץ על ארבע רגליים. מרוב החמדנות עיניו היטשטשו. היה נדמה לו שרץ כאן סיח. הוא קפץ על הגב הנמר ותפס אותו חזק בצווארו. והנמר לא הבין מה קפץ עליו, ולא יכול היה גם לראות מה קורה אצלו על הגב. הוא נבהל מאוד והתחיל שוב לרוץ מהר, כל כך מהר כפי שנמרים זקנים נבונים לא רצים מעולם.
630 גנב הסוסים החזיק היטב בנמר. עוד אף פעם לא קרה לו שסיח ירוץ כל כך מהר. הוא נבהל וחיבק חזק את צווארו של ה"סיח". לנמר נדמה היה שהשממית האיומה תקעה בו את ציפורניה החדות. הוא רץ עוד יותר מהר. וככל שהוא רץ מהר יותר, כך חזק יותר אחז גנב הסוסים בצווארו. וככל שהגנב הדק את צווארו, הנמר החיש את ריצתו.
631 הנמר ידע שבמקום כלשהו ביער נמצא בור עמוק. הוא רץ בכוון הבור הזה. "אזרוק את השממית לתוך הבור! אם לא אצליח לזרוק אותה היא תטרוף אותי!" חשב הנמר. בסוף הוא הגיע לפתח הבור ובכל כוחו הניע את ראשו. מהתנועה החזקה התרופפה אחיזתו של גנב הסוסים והוא נפל לתוך הבור העמוק. רק אז הנמר נשם לרווחה ולאט התרחק מהבור.
632 הזנב שלו נראה רופף, הפנים שקעו, ושקע גם הכל שעל הפנים, השפם, הזקן. רק האף לא שקע, כי אפו של נמר שטוח ולא יכול לשקוע. על העץ הקרוב ישב קוף. כשהנמר עבר לידו הקוף צחק והצביע עליו באצבע. "למה אתה צוחק?" שאל הנמר הנעלב. "אתה נראה מצחיק! מה קרה לך?" "מה קרה לי אתה שואל? כרגע ראיתי שממית" אמר הנמר.
633 היא קפצה לי על הגב כדי לטרוף אותי. אבל אני לא נבהלתי. רצתי לבור וזרקתי אותה פנימה." הקוף פתח את פיו וצחק עוד יותר: "אך אתה, טיפש, טיפש! ראיתי את מי זרקת לבור. זו לא הייתה שום מפלצת אלה אדם." הנמר התרגז: "קוף! דיברתי אמת. תוכיח לי שזו לא שממית אלא אדם!" "מה כאן להוכיח? לך בעצמך ותסתכל לבור.
634 הוא מאוד לא רצה לחזור לבור אבל לסרב לא יכול היה. התבייש להראות שהוא מפחד. הוא עמד במקום ועבר מרגל לרגל, ומאחר שהיו לו ארבע רגליים, זה לקח הרבה זמן. הקוף הסתכל עליו וצחק שוב: "איזה פחדן אתה! בוא, נלך ביחד." הוא ירד מהעץ והלך באומץ לכוון הבור. לא הייתה לנמר ברירה. הוא הלך אחרי הקוף.
635 הקוף ניגש לבור והסתכל פנימה. "אז מה ראית?" שאל הנמר מאחורי העץ. "אינני יודע. חושך שם ולא רואים כלום. אין להבין מה יושב שם בתחתית." הקוף חשב זמן מה. "אני יודע! אוריד את זנבי פנימה ואמשש בו." וצריך להסביר לכם שהדבר קרה לפני הרבה, הרבה זמן, והקופים היו שונים מאלה כמו היום.
636 הזנבות שלהם היו ארוכים מאוד. כל כך ארוכים שהקוף יכול היה לעטוף את עצמו מספר פעמים בזנב וכך לחמם את עצמו ביום קריר. וזנב ארוך כזה הקוף הוריד לתוך הבור. בתחתית הבור ישב גונב הסוסים. הוא ניסה לצאת וטיפס על קירות הבור, אך אלה היו זקופים מאוד וחלקים וכל פעם הוא התחלק שוב למטה.
637 הקוף צעק מכאבים. הנמר שמע זאת, הוציא את ראשו מאחרי העץ וראה שהקוף עומד בקצה הבור, מושך בכל כוחו ולא יכול להתרחק משם. "איזו צרה. השממית תפסה כנראה את הקוף בזנבו. עכשיו היא תטפס עליו למעלה ותקפוץ עלינו!" הוא נרעד מפחד ובפעם השלישית התחיל לרוץ מהר, כל כך מהר כפי שלא רצים אף פעם הנמרים הזקנים והנבונים.
638 ממש מוזר לקרוא, כתוב באותיות גדולות מהחרטום ועד הירכיים. כשמישהו דיבר על "רב חובל ימאי" תמיד תיארתי לעצמי אדם רציני בעל שפם ארוך. ורב החובל של מעבורת "הקוטב" היה איש צעיר, שמח, בחור חסר שפם, והוא סיפר לי סיפור מעניין מאוד על סנוניות. חייב להיות ניקיון מוחלט. זה אמר – בכל כלי ימי – חוק כזה אצלנו.
639 הכל צריך להיות נקי, הסיפון, התקרה, המעקה וברזים שונים. כל יום המלחים מנקים, מגרדים, רוחצים כל הפינות של המעבורת שלנו. מירוק. קוראים לזה אצלנו – והנה, תבין מה קרה: הסנוניות התחילו לבנות קנים שלהן על המעבורת שלנו. איך אפשר כך? זו מעבורת ממשלתית ולא בית כפרי. ואנחנו התחלנו להלחם עם הקנים האלה.
640 הורדנו אותם מהקירות, מהתקרה. אנחנו באותם הורדנו וראו – המקומות הסנוניות בנו חדשים. הן בונות זה יוצא לא יפה – ואנחנו הורסים, הן בונות, אנו הורסים. גם מאוד לא נעים להרוס. הסנוניות מסתובבות בבהלה, צועקות, כאילו מבקשות לא להרוס את העבודה שלהן. ובסוף יצא שהסנוניות ניצחו אותנו.
641 הפסקנו להרוס את הקנים וכאילו גם התיידדנו אתן. איפה שנמצאת המעבורת שלנו, בחוף ומעניין – הקווקז, בקרים או בים הפתוח, הסנוניות תמיד מוצאות דרך אלינו. לא קרה שאחת מהן תתעה. ואיך אנחנו יודעים? זה בגלל שהן מאכילות את הגוזלים שלהן. הנה, הבט. אחת הגיעה. אינני יודע אם זה אמא או אבא.
642 ראית? שמה לגוזל שלה יתוש למקור ומיד חזרה לתפוס עוד יתוש. והנה עוד סנונית באה לגוזל שלה. ראית? אילו ההורים היו תועים ועפו לחוף קווקז או אילו חשבו מעבורת אחרת לזו שלהן, לא היו יכולות להאכיל את הגוזלים. כלומר הן מבחינות במעבורת שלהן. אינני יודע על פי איזה סימן. הרי לא לפי השם.
643 לקרוא הן לא יודעות. הנה כמה קנים כאן ובכל אחד גוזלים, וכולם בריאים. עוד מעט יתחילו לעוף. אנו עוקבים אחריהם. וקרה אצלנו פעם דבר כזה: העמיסו את המעבורת ליד חופו של קרים. גוזל אחד קפץ מהקן, כנראה לפני זמנו. הזדרז כנראה. עף קצת ונפל למים. התחיל לדפוק בכנפיים, אוט-אוט ויטבע במים.
644 חבל עליו. הרי הוא תושב "הקוטב" כמונו. כאילו חלק מהצוות. ואז המלח, זה שכרגע עבר לידנו, קוראים לו ניקוליי, הוריד את הבגדים שלו וישר מהסיפון אחרי הגוזל למים! צלל, התרומם וצועק "רב חובל, איפה הוא הטובע הזה?" הראיתי לו בידי. ניקוליי שחה, תפס את הגוזל ועלה מהר בסולם לסיפון. הגוזל כולו רטוב, אבל חי.
645 נעים היה לי לדעת שאמא כל כך דואגת. אמנם אנחנו כבר איחרנו – אני לגן הילדים והיא לעבודה, אבל אמא שוחחה הרבה זמן עם הסבתא הזרה הזו ורצתה לעזור לה. אחר כך יצאנו לרחוב ואמא אמרה "התנהגת שלא בנימוס. ילדים מחונכים צריכים תמיד לומר ראשונים "שלום" למבוגרים. תזכור?" ואני זכרתי זאת היטב.
646 אחר כך ראיתי מכרה של אמא, הדודה נלי. היא הייתה מהצד השני של הכביש ובדיוק אז רצתה להיכנס לאוטובוס, אבל אני ידעתי שצריך לברך ראשון וקראתי בכל כוחי: "שלום, דודה נלי!" היא שמעה והסתובבה. והאוטובוס נסע. דודה נלי נשארה וחיכתה לנו. ואנחנו לא יכולנו לגשת אליה כי ברמזור היה אור אדום.
647 אבל דודה נלי רק צחקה ואמרה: "זה יפה שאיגורקה כל כך מחונך." היא הוציאה תפוח עץ מהתיק שלה ונתנה לי אותו. לקחתי את התפוח ונגסתי נגיסה גדולה. ואמא נגעה בי בקלות. חשבתי שהגיע זמן ללכת והלכתי. אבל אמא עצרה אותי. "איגור, מה צריך להגיד?" אמא החמירה פנים ואני ידעתי שאם היא קוראת לי איגור, אז משהו לא בסדר.
648 הוא רץ מהר מאוד. או נבהל ממשהו או אבד את הבעלים שלה. כמעט ונפל תחת לאופנוע, אבל התחמק איכשהו. פתאום מהרחוב הצדדי יצאה משאית ורדפה אחרי הכלב. היא כמובן לא רדפה אחריו, זה רק היה נראה כך. עוד מעט ותמחץ אותו. ואז אשתי קפצה לפני המכונית. "לאן את?" קראתי, אבל היא רק הניפה את ידה.
649 הנהג פחד לפגוע בבן אדם והמשאית זזה הצדה. הכל היה יוצא טוב אילו הכלב לא זז הצדה גם הוא וממש תחת הגלגל. אישה כלשהי שעל המדרכה קראה "אוי! אוי!" אך הכלב, מתברר, לא נפל תחת הגלגל אלא רק הכה בו, ילל ונפל על האספלט. המשאית נסעה הלאה ואשתי רצה אל הכלבלב והרימה אותו על ידיה. זה שוב ילל ורצה לנשוך.
650 אולי נשברה.. חזרנו עם הכלבלב הביתה. הוא רועד קצת ונאנח. ובמראה הוא מאוד נחמד. צהוב- אפור כמו איילה קטנה. אוזניים מעוגלות, גדולות, חומות, וגם האף חום וקצר. ומעל העיניים במקום גבות זוג כתמים חומים. והן כל הזמן זזות. למעלה ולמטה. פנים מאוד נבונים! שמנו אותו בפינה על סמרטוט והתחלנו לטלפן ל"עזרה ראשונה".
651 רק לא לזו שבאה לאנשים חולים, אלא לזו של חיות. על המכונית של "העזרה הראשונה" לבני אדם כחול. מצוייר צלב אדום. ועל זו שלחיות – תוך חצי שעה הגיע וטרינר. כך קוראים לדוקטור שמרפא חיות: סוסים, פרות, כלבים, חתולים וציפורים. ובגן החיות הווטרינרים מרפאים גם פילים, וקופים, וג'ירפות.
652 הם נותנים להם תרופות כמו לבני האדם, מודדים חום ואם צריך גם עושים ניתוח. הווטרינר בדק את הכלב הקטן, ומדד לו חום. שלושים ותשע מעלות. בשביל בן אדם שלושים ותשע זה רע מאוד, ולכלב לא כל כך הרבה. רק קצת גבוה. החום הרגיל לכלב הוא שלושים ושמונה וחצי. הרגל לא שבורה ורק חבולה. אם נוגעים, הכלב מיבב.
653 על המודעה היה מצוייר חתול ענקי בכובע עם נוצה ובמגפי ציד גדולים. ותחתיו היה כתוב "חתול במגפיים - הצגת בובות" הווטרינר הלך. רצינו להאכיל את הכלב הקטן אך הוא לא רוצה לאכול, לא מרק, לא חלב ולא בשר מבושל. אפילו להריח לא רצה. הוא מביט עלינו, מניע את הכתמים שמעל העיניים. וזה הכל.
654 רק מדי פעם פותח את עיניו, מסתכל איך אני הולך בדירה ונרדם שוב. וביום החמישי ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, כתבתי ומדי פעם הסתכלתי על הכלבלב. ישן. אחר כך הבטתי, והוא יושב עם הגב אלי, הרים את אפו ומסתכל על המודעה שעל הקיר! את אפו היא מזיז משמאל לימין, כאילו קורא את האותיות "ח-ת-ו-ל ב-מ-ג-פ-י-י-ם".
655 הרי אין בעולם כלבים שיודעים לקרוא! מה פירוש הדבר? אולי אני ישן ורואה זאת רק בחלום? התחלתי להסתכל טוב יותר. והנה מה העניין! זבוב הולך על המודעה והלב עוקב אחריו! הסתכל, הסתכל ופתאום קפץ כדי לתפוס את הזבוב! הזבוב, כמובן, עף והכלבלב בא אלי ומניע חתול במגפיים תיאטרון בובות בזנבו! סימן שהבריא.
656 האכלנו אותו. נתנו לה מרק וקציצות. לא היה לו דרוש הרבה. הוא קטן. חשבנו איך לקרוא לו? זה מה קודם כל . ואחר כך – לעשות בו. את השם מצאנו מהר "זבוב"! ומה לעשות בו הלאה לא ידענו. היה לנו כבר כלב, ואיך זה להחזיק שני כלבים בדירה? קשה. נזכרנו שאחדים מהמכרים שלנו רצו לגדל כלב קטן.
657 טלפנו להם והם באו למחרת. 'זבוב' כבר התרוצץ בדירה. הם מאוד חיבבו אותו. שמו אותו בארגז קלוע והלכו. מובן שהיה לנו עצוב להיפרד עם 'זבוב'. כבר התרגלנו אליו, אך מה אפשר היה לעשות! וידענו שיהיה לו שם טוב מאוד. הבעלים החדשים אוהבים חיות וכבר מזמן רצו כלב קטן. רק חבל היה שהם חיו רחוק.
658 לא יכולנו להיפגש עם 'זבוב'. עברה שנה. ופתאום המכרים שלנו מטלפנים ואומרים: "אנו רוצים לבוא אליכם עם 'זבוב'. אפשר?" "בוודאי! בוודאי! מתי תבואו?" "בשעה שבע." "טוב מאוד! נחכה לכם." מחכים. בשעה שבע וחצי מצלצלים בדלת. פתחתי את הדלת. עומדים המכרים שלנו ומחזיקים ברצועה כלב אפור-צהוב.
659 אתה רוצה להחזיר לנו אותו?" "חס ושלום! התרגלנו אליו! הביטו כמה הוא נבון! כמה צייתן! 'זבוב', תראי מי הציל אותך ממוות!" 'זבוב' מסתכל, מנפנף בזנבו, והגבות החומות עולות ויורדות כמו אצל 'זבוב' הקטן. "אז זה 'זבוב'! איזה זבוב הוא? הרי הוא כלב של ממש! כלב יפה, גדול. ואיך אתם קוראים לו עכשיו.
660 ההורים שלכם יכולים אולי לחשוב כי זה מוזר שידיד שלי הוא דווקא עכבר. אבל אתם, ילדים, בוודאי מבינים זאת. נכון? כך חשבתי. זה קרה לפני קצת יותר משבוע, אחרי מסיבת העכברים מופלאה וקסומה של ראש השנה. אני ביליתי את ראש השנה עם ידידי הישן והיקר מר בני הגירית. הכל היה פשוט ושקט. בני הכין עוגה וקצת כעכים וחלב.
661 הם ירדו בגרם המדרגות הארוך, נכנסו לאולם, ותוך זמן קצר התחילו, כמו גם שאר עכברים שמחים וחברותיים, להתכבד בפרות טעימים ובאגוזים שנפרשו לאורך שולחן ארוך וצר, התזמורת נגינה על כינורות הקטנים שלה, אותם כיוון עוד בבוקר העכביש רוני, ומקהלת של שישה עכברים שרה בתאום מופלא, כך שגם הצלילים באולם היו ללא דופי.
662 בשעת חצות כל העכברים רקדו וחגגו בשמחה, ואחר כך התפזרו, כל אחד בדרכו הביתה. מובן שבדרך לביתם טילר ומילי באו לביתי כדי לספר לנו על החגיגה, אבל טילר התלונן שבמסיבה לא הוגשה כל מרקחת או ריבה. "לא הגישו מרקחת, עלמה גרסייה, אפילו כף אחת של מרקחת או ריבת תות שדה לא נראתה, אף לא אחת!" הוא סיפר.
663 אבל טילר ידע איפה הוא יוכל להשיג קצת ריבה. כי ממש בקצה היער עמד בית קטן ובו גר האיכר פרנקי. לא היו לו ילדים והוא חי לבדו. והוא עשה ריבה. לא סתם ריבה של ריבת אוכמניות או פטל, אלה את הריבה האהובה על טילור – תות שדה. "מממ. ריבת תות שדה טרייה" אמר טילר כשהתעורר למחרת בבוקר.
664 הוא ליקק את שפתיו הקטנות כשחשב עליה, ואז דחף את השמיכה בה היה מכוסה וקם ממיטת הקש הנוחה שלו. הוא פתח את ארון הבגדים ובחר מהר את מעילו הכחול והצעיף האדום. התלבש במהירות ובהתרגשות רץ לאורך הפרוזדור הארוך וצר אל הסלון. כאן עמדה מילי אשתו שבדיוק חזרה מטיול הבוקר שלה, שם קטפה כמה פרחים קטנים.
665 היא הורידה את כפפותיה הורודות הקטנות והייתה מסדרת את הפרחים באגרטל קטן שעמד על שולחן האוכל. מילי הייתה מופנית אל טילר בגבה ולא ראתה אותו, והוא התגנב בשקט מאחוריה, יצא מהבית ורץ דרך היער לכוון ביתו של פרנקי האיכר. בדרך הוא עבר ליד פרדי השועל, שהלך אל בני הגירית לארוחת בוקר של דבש ואוכמניות.
666 או.. אל תספר למילי, אבל אני הולך לביתו של האיכר פרנקי לקחת קצת ריבה." "ריבה? זה משהו מתוק, טילר?" יטוי פניו של פרדי אמר לטילר כי גם הוא מוכן לטעום קצת ב מהמתוק המתוק הזה, לאכן עשה הצגה קטנה והניף זרועות בהתרגשות: "כן, כמובן. זה דווקא הדבר המתוק ביותר שתוכל לתאר לעצמך, פרדי.
667 גרדה את ראשה ואז הרגישה שארון הבגדים פתוח וחסרים בו המעיל הכחול והצעיף האדום של בעלה. "וי! וי! הוא שוב הלך לבית האיכר פרנקי, והרי היום יום ראשון והאיכר נשאר בבית!" היא לבשה מיד את המעיל שלה ומיהרה דרך היער לכיוון ביתו של האיכר. בינתיים טילר ופרדי הגיעו כבר לשם ועמדו בפני הדלת האחורית של הבית.
668 שאל פרדי כששמע את הרעש המוזר והזעקה. טילר הסתכל אחורה וראה מלכודת עכברים סגורה. ופתאום נפתחה דלת חדר המזווה ובה נעמד האיכר פרנקי. הוא היה גבוה והחזיק רובה הצייד בידו. "הה, מזיקים! אתם נהנים כאן, מה?" קרא. "הרי טילר אמר שאינך בבית!" לחש פרדי שעמד כמו קפוא מרוב פחד. האיכר כיוון את הרובה על פרדי.
669 הוא היה כבר לוחץ על ההדק אילו טילר לא היה פתאום קופץ על ראשו ומסיח את תשומת לבו. פרדי הספיק עוד להשתחל בין רגליו וברח דרך הדלת. טילר רץ אחריו. הם רצו מהר כמה שרק יכלו ושמעו איך האיכר פרנקי יורה אחריהם. עוד לפני שהם הספיקו להגיע ליער הכדורית עופרת אחת פגע ברגלו האחורית של פרדי.
670 נסכים שנינו.. אני חושב.. שלא ננסה זאת שוב." "לא, פרדי. בוודאי שלא." ופתאום נשמע ביער קולה של מילי.. "טילר,, טילר! וי! וי! טילר!" קראה לבעלה. "אני כאן. למה את צועקת?" "הו, איזה מזל.. חשבתי שכבר הרגו אתך. ממש כך!" "לא. אני בסדר, בריא ושלם." ופתאום מילי ראתה שלטילר קרה דבר איום. "שלם? הו, טילר.
671 הזנב נשאר כנראה במלכודת העכברים בבית האיכר. מאוחר יותר הם הגיעו אלי הביתה לשתות תה. טילר התאבל על זנבו ובכה מרות כל הערב. מרגלו של פרדי הוצאתי כמה כדוריות עופרת וחבשתי את הפצעים שלו ושל טילר. בדיוק כשטילר בכה לתוך הממחטה שלי נשמעה דפיקה בדלת. עמד שם בני הגירית עם מריצה מכוסה בד ועם חיוך רחב על פניו.
672 טילר! בני רוצה לראות אתך" קראתי והוא יצאה אלינו " לאט, עם ראש מורכן ומושך קלות באפו. "הלו בני. אני במצב רוח גרוע היום וקשה לי לשוחח אתך. אני חושב שאלך עוד מעט הביתה. מצטער..." "חכה רגע, טילר. רציתי להראות לך משהו." בני הוריד בד שכיסה את המריצה וכולם ראו שתי שורות של צנצנות ריבת תות שדה העומדות עליה.
673 היא האכילה אותו בכף, בטיול החזיקה את ידו ובבוקר הלבישה אותו בעצמה. יום אחד התעורר פטיה במיטתו. ואמא התחילה להלביש אותו. היא הלבישה אותו והעמידה ליד המיטה. אבל פטיה נפל. אמא חשבה שהוא מאד והעמידה אותו שוב על רגליו. והוא מיד נפל. אמא השתוממה והעמידה אותו בפעם השלישית, אבל הילד נפל שוב.
674 אמא נבהלה וטלפנה למשרד לאבא. אמרה לאבא "בוא מהר הביתה. משהו קרה לילד שלנו. הוא לא יכול לעמוד על רגליו. אבא הגיע ואמר: "שטויות. הילד שלנו הולך ורץ ולא יתכן שיפול." והוא העמיד את הילד על השטיח. הילד רצה ללכת אל הצעצועים שלו, אבל נפל בפעם הרביעית. אמר אבא: "צריך מיד לקרוא לרופא.
675 הגיע הרופא במשקפיים ועם שפופרת בדיקה. אמר לפטיה: "איזה תעלול חדש זה! מדוע אתה נופל?" "אינני יודע" אומר פטיה "משום מה אני נופל." אמר הרופא לאמא: "אנא, תפשיטי לילד חולצה. אבדוק אותו" אמא הפשיטה את פטיה והרופא בדק עם השפופרת. אחרי שהקשיב לשפופרת אמר הרופא" "הילד בריא לגמרי.
676 אולי הפרופסור יבין מדוע הילד נופל." אבא הלך לטלפן ולקרוא לפרופסור, ובינתיים בא לפטיה לביקור חברו קוליה הקטן. קוליה הביט על פטיה, צחק ואמר: "אני יודע למה פטיה נופל אצלכם." הרופא התרגז. "ראו את החוצפן המלומד. הוא יודע יותר טוב ממני למה ילדים נופלים." וקוליה אמר: "רק תסתכלו איך פטיה לבוש.
677 עכשיו אנו מבינים למה הילד נופל." אמא אמרה: "הבוקר מיהרתי כי רציתי לבשל לו דייסה, ועכשיו אני כל כך מצטערת שהלבשתי לו לא טוב את המכנסיים." וקוליה אמר: "ואני בעצמי מתלבש וכאלה שטויות עם מכנסיים לא יכולות לקרות. המבוגרים תמיד עושים משהו לא נכון." ופטיה אמר: "עכשיו גם אני אתחיל להתלבש בעצמי.
678 קראו לה נסיכה ורד. כל ערב, בדמדומים, הנסיכה ורד הייתה יוצאת למרפסת ומחאה כף. אז, משום מקום הייתה מופיעה ציפור זהב ומתיישבת על כתפה ומיד שערות הנסיכה זהרו והאירו את השמיים באור אדום. הציפור שרה אז שיר קסום, הנסיכה הצטרפה אליה בשירה וכולם בממלכה היו נרדמים וחולמים חלומות מתוקים עד השחר.
679 כך עברו שנים. הנסיכה ורד עם ציפור הזב שרו כל ערב את שיר הערש הקסום, כדי שכולם יירדמו ויחלמו חלומות מתוקים עד השחר. אך יום אחד קרה דבר איום. מכשפה מרושעת למדה על השירה של נסיכה ורד והחליטה לכשף אותה. "אברה-קאדברה סים-סאל-ביר, צבע הורד ישחיר!" אמרה המכשפה ושערותיה של הנסיכה נעשו מיד שחורות כמו זפת.
680 הציפור שרה את שירה וגם נסיכה ורד שרה את שיר הערש שלה, אך באותו לילה לכולם היו רק סיוטים וחלומות בלהות. למחרת הנסיכה העצובה שאלה את הציפור שלה: "אמרי לי, ציפור זהב , איך אוכל להפוך את החלומות של האנשים להיות שוב מתוקים עד השחר?" "שערות שחורות במי ורד" צייצה הציפור בתשובה.
681 היא מילאה קערה במים ופיזרה עלי כותרת של ורדים אדומים עליה. ואז טבלה את שערותיה במים והן הפכו מיד לאדומות. באותו ערב, כשהציפור ישבה שוב על כתפה של הנסיכה, השערות האדומות האירו את השמיים בזוהר אדום כמו קודם. הנסיכה שרה את שיר הערש שלה וכולם בממלכה נרדמו וחלמו חלומות מתוקים עד השחר.
682 המכשפה המרושעת כעסה נורא שהכישוף שלה לא צלח והיא החליטה לחזור עליו. "אברה-קדברה סים-סאל-ביר, צבע הורד ישחיר!" ושערותיה של הנסיכה נעשו שוב שחורות כמו זפת. אך הפעם המכשפה גם השחירה את כל פרחי ורד האדומים שבממלכה כולה. "נראה איך תצליחי לגבור עכשיו על הכישוף שלי" היא לעגה לנסיכה בכעס.
683 הצער שלה היה כה גדול שעיניה התמלאו בדמעות. דמעה אחת נפלה מהמרפסת לאדמה למטה. ובאותו הרגע עבר שם נסיכך צעיר ויפה. הוא עצר תחת המרפסת של הנסיכה, הוציא קופסה קטנה ומתוכה שערה אדומה בודדת. הוא התכופף ושם את השערה על הדמעה של הנסיכה. ואז קרה נס. השערה האדומה הפכה לשיח ורדים אדומים.
684 אז טבלה את שערותיה בקערה ובכך שברה את הכישוף. כולם נדהמו והמלך שאל את הנסיך "איש צעיר, איפה מצאת את השערה האדומה?" "כששנינו, הנסיכה ואני, היינו ילדים, הורדתי ושמרתי שערה אחת מראשה כדי להראות לה את אמינותי כלפיה. וגם היא עשתה כמוני והורידה שערה מראשי." "זה נכון, אבא" אמרה הנסיכה והוציאה קופסה קטנה.
685 כולם שמחו כששמעו את החדשות. הנסיכה והנסיך נישאו עוד באותו היום. כשהמכשפה המרושעת ראתה שהכישוף שלה התבטל שוב התחילה להתנפח מרוב כעס, עד שבסוף התפוצצה לאלף חתיכות. מאז בכל גינות הממלכה שתלו ורדים אדומים והנסיכה המשיכה כל ערב לשיר את שיר הערש שלה, כדי שכל הנתינים יירדמו ויחלמו חלומות מתוקים עד השחר.
686 אלא שהכישוף של איימון היה חלש כל כך שהוא לא יכול היה להגיע לקצה הקשת בענן. "אתה צריך להתאמן." "אתה צריך ללמוד טוב יותר." "אתה צריך להשתדל יותר." והוא ניסה. הוא תפר נעליים לא מתאימות לרגל, הוא פרט על נבל עד שהשכנים סתמו את אוזניהם, והוא דרך על בהונות של כל חבר שהעז לרקוד אתו.
687 ומאחר שהארנק שלו היה ריק לרוב, יאסיק לעתים קרובות חלם איך למלא אותו, אבל ביושר. באותו הזמן התהלכה בווארשה אגדה שבמרתפי המצודה הישנה של נסיכי המחוז, ששרידי החומות שלו אפשר לראות עוד היום ברחוב טמקה, נמצא אגם קטן. ובאגם זה שוחה ברווזה בעלת נוצות זהב – בעלת הקודמת של המצודה.
688 הוא לבש את הבגדים הטובים ביותר שהיו לו ויצא לחפש דרך ירידה למרתפי המצודה. זמן רב הלך בפרוזדורים חשוכים, במעברים תת-קרקעיים, בחושך משש את הקירות הרטובים בידו, וירד במדרגות אבן כל פעם עמוק יותר ויותר. בסוף מצא את עצמו במערה ענקית מוארת באור חלש ומוזר, שנבע לא מהתקרה ולא מקירות האבן.
689 אבל איך אפשר עכשיו למצוא את הברווזה ולבקש ממנה אוצרות?" רק עלתה השאלה הזו לראשו כשמהמים יצאה ברווזה בעלת נוצות זהב שהאירו את המערה ביתר אור. היא שחתה אל החוף ואמרה בקול אנוש: "אתה איש אמיץ, בחור, אם העזת להגיע לכאן. על כך מגיע לך פרס. אבל כדי לקבל את האוצרות שלי לא מספיק להיות אמיץ.
690 אם פרוטה אחת אפילו תוציא למען מישהו אחר, לא תקבל דבר מהאוצר." יאסיק הקשיב לה בשתיקה ואחר כך הרים ארנק כבד שנפל לרגליו, השתחווה לברווזה ויצא מהמרתף. הוא החזיק את הארנק הכבד בידו וחייך לעצמו. כבר התחיל לחשוב על מה יוציא את הכסף. "אקנה לי תלבושת יפה, אוכל לשובע ואשתעשע כראוי.
691 הגיע ערב. איפה להוציא את שארית הכספים? יאסיק הסתובב ברחובות, קנה לעצמו כל מיני דברים מיותרים. בסוף הגיע לכיכר שבו עמד אוהל גדול, קרקס, ובו הציגו כל מיני קוסמים, ליצנים ו להטוטנים. יאסיק בחר מקום מכובד, שילם עבורו ביוקר, נהנה מההצגה וצחק עד דמעות, אך כשיצא שוב נזכר בצרות שלו.
692 בארנק נשארו עוד עשרה טאלרים. איך להוציא אותם? כך מחושב עמד יאסיק בכיכר, כשניגש אליו איש זקן, גיבן, בעל שער שיבה, וביקש נדבה. הושיט את ידו ואמר: "אנא, איש צעיר, עזור לזקן." לב טוב היה ליאסיק, רגיש לכל צרת אנוש. הוא לא חשב הרבה ושם טאלר אחד על כף היד המושטת. ופתאום כאילו רעם נשמע לידו.
693 לבך רך מדי כדי לרשת את האוצרות שלי! ואל תנסה לרדת שוב אל האגם שבמרתפי המצודה, כי שם רק המוות מצפה לך!" יאסיק הביט סביב, אך לא ראה איש. גם הזקן הגיבן נעלם, כנראה הלך כשיאסיק הקשיב לקולה של הברווזה. יאסיק משך בכתפיו וחייך לעצמו: "אין לי צורך באוצרות שלא אוכל להשתמש בהם לטובת אחרים.
694 היא כזו שלא יודעת איך לשמור את לשונה מאחורי השיניים. קרה ושמעה דבר מה מבעלה ומיד כל הכפר ידע זאת. ולא רק אמת סיפרה אלה גם רכילות ושקרים. יום אחד הלך הזקן להביא עצי הסקה. במקום אחד דרך חזק והרגל שקעה. "מה זה?" חשב האיש "נבדוק." הוא שבר ענף עבה, חפר פעם, פעמיים, פעם שלישית – והוציא סיר מלא זהב.
695 הנה מזל! הצלחה! אבל איך להביא את זה הביתה? איך לשמור מקשקושי אשתו? היא הרי מיד תספר לכולם ועוד תגרום לצרות. התלבט הזקן ואחר כך שם את הסיר חזרה באדמה וחזר הביתה. למחרת הוציא לביבות שהיו במזווה, לקח אותן ויצא ליער. בדרך צד ארנבת ודג זאב מים. הלך בין העצים ותלה את הלביבות על הענפים.
696 בוא מהר, נלך ונביא הביתה!" "אבל שמעי! אל תספרי לאיש. אחרת נכלא לצרות!" "אל פחד! אני לא מספרת. רק אתה אל תקשקש, אני אשתוק." הוביל אותה הבעל ליער. האישה ראתה – על הענפים תלויות לביבות. היא שואלת: "איך זה, בעלי? מה עושת הלביבות על העצים?" הזקן הסתכל ואחר כך עונה בקול רגוע לגמרי: "שום דבר מוזר.
697 אינך מבינה – בלילה עבר מעל היער ענן של לביבות והן נשפכו על עצים." הלכו הלאה. הלכו-הלכו והאישה ראתה פתאום את זאב המים תלוי על העץ. נעמדה דום. "בעלי.. בעלי.." "מה את עוצרת? בואי יותר מהר." "בעלי, אינך רואה? הבט – זאב מים גדל על עץ!" "אא, כן. חכי ואני אעלה להוריד אותו. נצלה אותו לארוחת ערב.
698 אומר הזקן: "חכי רגע. נסתכל האם נתפס משהו ברשת." הוא מסתכל ברשת וקורא לאשתו: "סבתא, סבתא ראי. ארנבת נתפסה ברשת! איזה פלא. ארנבות התחילו לשחות במים. נו טוב – יהי לנו מה לאכול ביום חג." לקח הזקן את הארנבת והם המשיכו ללכת ביער. הגיעו למקום שבו הוטמן האוצר, גילו ביחד את סיר הזהב ולקחו אותו הביתה.
699 עדר כלשהו הלך הביתה, פרות געו. "הי בעלי, בעלי" אומרת הזקנה "פרות גועות, מאוחר כבר. חוזרות הביתה." " מה פתאום פרות! אלה השדים שגוזזים את אדון בעל האחוזה." הלכו הלאה והזקנה אומרת שוב: "הי, זקן! אלה אולי שוורים שגועים?" "איזה שוורים! אלה השדים שהאדון מוביל להם מים." שוב השתוממה הזקנה ולא ידעה מה לומר.
700 באתי לכבודו שיעשה צדק. ייקח ממנו מחצית הזהב וייתן לי!" שמע בעל האחוזה, אסף אנשים שלו והלך לזקן לקחת ממנו את הזהב. בא לבית והתחיל לצעוק על הזקן: "אתה שודד! מצאת אוצר על האדמה שלי ולא אמרת לי?! תחזיר לי מיד את הזהב!" "סלח לי, אדון!" עונה הזקן "אינני יודע על מה תדבר! שום זהב לא מצאתי.
701 תרשה אדוני. אשאל את אשתי. אולי היא יודעת מה אני לא יודע. אז תגידי אישה, מצאתי זהב? איפה ומתי ?" "זה היה כך, אדוני" התחילה לדבר הזקנה "הלכנו ביער מיד אחרי שענן הלביבות נשפך. על כל הענפים ראינו עוד לביבות תלויות." "מה את שחה? איזה שטויות את מדברת!" קרא האדון. "אבל באמת, אדוני.
702 הלכנו קודם לעץ ששם צמח זאב " מים... "ראה אדוני. היא לגמרי מבולבלת" אומר הזקן. "בעצמך מבולבל!" עונה הזקנה "ואתה אדון תקשיב! אחר כך הלכנו לנחל. הוצאנו את הארנבת מהרשת.." "מה את מספרת, אישה! איך יתכן שדגים יצמחו על עצים וארנבות ישחו במים?" "תראה אדוני, היא לגמרי מטורפת, אדוני.
703 היו לו עדרי איילים רבים, אך העושר הגדול שלו היוותה בתו, איגל היפהפה. האב אהב מאוד את בתו ולא נתן לה לעזוב אותו. ואיגול מעולם לא ראתה אנשים. היא רצה על סלעים יותר טוב מאיילי ההרים, טיפסה על הסלעים הגבוהים, בקשת שלה צדה בקלות ציפורים וחיות בר, רכבה על איילים והאיילים הבינו אותה ונשמעו לה.
704 ארזים ואורנים ענקיים עמדו בשקט ופחדו להניע ענפים. איילי ההרים הפראים נעצרו בהישמע שירת איגול, ואפילו הנחלים היו מפסיקים את צלצולם השמח. וכך גדלה איגול, בלי לדעת מה זה עצבות. פעם הגיע אל סאיאן צייד צעיר, מהשבט החי בעמק. הוא הביא לזקן עורות יקרים של צובולים, כדי לקבל תמורתם איילים שמנים.
705 סאיאן ישב באוהל שלו, עישן את מקטרתו הארוכה ובשתיקה הביט על המתנות הרבות הפרושות לרגליו. ואז בפתח האוהל נעמדה איגול. היא הביטה בעיניה היוקדות על הצעיר הנאה והתאהבה בו. גם האורח הצעיר לא היה עיוור. ולמרות שראה בחורות יפות רבות, אך כזו, כאילו עשויה מאור השמש והירח, הוא ראה לראשונה.
706 יום שלם בילה הצעיר אצל סאיאן הזקן, ולמחרת לקח איילים אחדים ויצא לדרך. לשווא ביקש מסאיאן לתת לו את בתו. זה סירב ולא מוכן היה לשמוע, ורק בדריכות עקב אחרי איגול. הצייד הצעיר עזב כבר מזמן והשאיר את איגול בעצבות. עכשיו בשיריה היה רק כמיהה לבני אדם, לצייד האמיץ מהעמק. סאיאן לא יכול היה להחזיק את בתו.
707 בשבילי חיות פראיות היא ברחה מאבא, אך הזקן השיג אותה והחזיר לאוהל. הרבה זמן נשארה איגול בדיכאון, עיניה לא ייבשו מדמעות. חיות וציפורים בכו כששמעו את שיריה המרים... בהרים שלנו יש אגם שהמים בו קרים וצלולים כמו דמעה. אומרים שאיגול היפה קפצה לתוכו מסלע גבוה, וסאיאן החמור והרע זרק את עצמו אחריה.
708 אלא שהשחרור לא רצה שהחתול יתפוס אותו. הוא ראה את החתול ברגע האחרון והתעופף. החתול לא יכול היה כבר לתפוס אותו, אבל השחרור נפנף בכנפיים ושרק בקול מרוב פחד. את השריקות של הציפור שמע כלב ששאל: "מדוע אתה מנפנף כך בכנפיך ושורק בפחד כזה?" "כי החתול התנפל עלי ורצה לתפוס אותי" צפצף השחרור.
709 עז לבנה עברה תחת העץ, שמעה את יללות החתול ושאלה: "מדוע אתה מילל כל כך?" "כי הכלב הסתובב כאן תחת העץ ורוצה לנשוך אותי." "מה עלה לראשו של הכלב הזה?" קללה העז "חכה! הוא חושב את עצמו גדול וחזק, אבל אני גדולה וחזקה ממנו. כבר אראה לו איך להתנהג!" והיא רצה אל הכלב כדי לנגח אותו בקרניה החדות.
710 עבר שם סוס ששמע את פעיית העז ושאל: "מדוע את פועה באומללות כזו?" "כי הפרה עומדת מול פשפש המכלאה ורוצה לתקוף אותי!" "איזו בהמה טיפשה הפרה הזו" נחר הסוס ברוגז "חכי רק! היא חושבת את עצמה גדולה וחזקה אבל אני חזק ממנה. אני אראה לה כבר!" והוא נעמד מול הפרה כדי לבעוט בה ברגלו האחורית.
711 מה תוכל כבר לעשות לי, זבובון קטן?" "תכף תראה!" אמר הזבוב. והוא עף אל הסוס, התיישב על ישבנו והתחיל לעקוץ אותו. הסוס השתולל מרוב כאב, נפנף בזנבו הנה והנה, אך לא הצליח להתפטר מהזבוב הגדול. "הנה לך!" צחק זבוב הסוס "ראה מה יכול לגרום לך זבוב קטן. אולי תבין עכשיו שהגודל והכוח לא תמיד הם החשובים ביותר.
712 איוון שם את השק על כתף ויצא בדרך לטחנה. הדרך הייתה ארוכה, איוון התעייף והחליט לנוח. הוא הוריד את השק ושם אותו על הארץ, אך השק, שהיה כבר שחוק מרוב שימוש, נקרע וכל הגרעינים נשפכו על הארץ. איוון המסכן התחיל לחשוב איך יוכל לאסוף את הגרעינים, אלא שאז באה רוח שובבה, תפסה את הגרעינים ופיזרה את כולם בשדות.
713 תחזירי אותו לנו." "אתה צודק, נחזיר או נפצה אתכם" אמרה אם הרוחות "חכה רק עד שילדיי יחזרו הביתה." כשחזר הביתה הבן הבכור שאלה אותו האם: "אמור בני, האם זה אתה שפיזר את הגרעינים של הילד הזה?" "מה פתאום, אמא" נפגע הבן הבכור "אני עקרתי אלונים בני מאה ביערות. לשם מה אתעסק אם שטויות כאלה.
714 הדרך הביתה הייתה ארוכה והיה כבר מאוחר. איוון עבר ליד ביתו של דודה שלו והחליט ללון שם. הדודה קיבלה אותו יפה והשכיבה לישון. "אבל דודה, רק תשמרי על הפירוג שלי ואל תפתחי אותו" ביקש איוון. הדודה הבטיחה אבל כשאיוון נרדם פתחה את העוגה מתוך סקרנות. ומהעוגה נשפכו מטבעות כסף וזהב.
715 אך אמא שלו לא הייתה מרוצה. "מה עשית!" נזפה בו "למה הסכמת לקבל רק פירוג אחד. מהגרעינים שהיו בשק יכולתי לאפות לא אחד אלא עשרות עוגות כאלה. תחזיר את הפירוג!" איוון לקח את הפירוג וחזר לאם הרוחות. "הילד לא מרוצה מהפירוג" אמרה אמא לבניה "אז מה ניתן לו עכשיו במקום?" "ניתן לו עז" יעצו הבנים.
716 איוון לקח את העז והתחיל חזור הביתה אך בדרך שוב החליט ללון אצל הדודה. "שמרי על העז הזו" אמר לדודה "אסור להרביץ לה." "טוב, אשמור עליה" אמרה הדודה, אבל כשרק איוון נרדם נתנה לעז מכה טובה. וגם מהעז נשפכו מטבעות כסף וזהב! ושוב הדודה החמדנית החליטה להחליף את העז ושלחה את איוון הביתה עם עז אחרת, עז משלה.
717 מוטב שתחזיר גם אותה." חזר איוון בשלישית לאם הרוחות. "אמא לא רוצה את העז" אמר "אומרת שאין לנו ממילא די לחם, אז במה נאכיל את העז?" "מה ניתן לילד במקום עז?" שאלה אם הרוחות שוב את בניה. "ואולי ניתן לו הפעם את מקל האלון?" אמר הבן הבכור. "טוב" אמרה אם הרוחות. "קח את המקל, ילד.
718 הוא יעשה עבודה טובה בשבילכם כשתגיד לו 'צ'יש, צ'וקמר, צ'יש!'. רק אל תאמר זאת עד שתגיע הביתה" הסביר הבן הבכור. גם הפעם לן איוון אצל הדודה. את המקל העמיד בפינה ונשכב לישון. אך קודם הסביר לדודה שאסור לומר למקל "צ'יש, צ'וקמר צ'יש." "טוב ילדי" אמרה הדודה "תישן בשקט. לא אומר דבר למקל שלך.
719 היא לא ידע שפירושן "הכה, מקל, הכה!" וכשרק אמרה זאת קפץ המקל מהפינה והתחיל להרביץ לה מכות בכל גופה. הדודה התגוננה והתחננה אך בסוף קראה בכל כוחה "איוון, תציל אותי! אחזיר את הכל שלקחתי, גם את הפירוג, גם את העז וגם את כל הכסף והזהב שלקחתי לעצמי. רק שהמקל יפסיק להכות!" איוון התעורר והמקל נרגע.
720 הוא כמעט ועבר את המרעה כשנתקל ב"עוגה" גדולה של פרה. שתי רגליו שקעו בה חזק. מהחורשה נשמע כבר הרעש של מנוע המסור והוא מיואש: "עזרו לי! עזרו! אני חייב מהר לצאת מכאן. צריך להזהיר את בוקי האוח לפני שיפילו את העץ שלו! עזרו!" הצפצופים שלו מעוררים את תשומת לבן של פרות האיכר ברונו.
721 האלון של בוקי האוח עומד עדיין, אבל רעש המסור כבר קרוב. "בוקי! בוקי!" מצפצף ציק-ציק מול הקן של האוח "תתעורר! עוד מעט יפילו את העץ שלך!" ציק-ציק מקפץ הנה והנה, אבל מהקן שבנקרה נשמעת רק נחירה שקטה. "בוקי! בוקי! תתעורר!" דבר לא קורה. ופתאום ריטון "פוי, מה מסריח כאן כל כך?" אומר בוקי ומציץ מהנקרה.
722 רררר. רררר. העץ מתחיל כבר לרעוד כי למטה הפועל ניגש אליו עם המסור. ציק-ציק ובוקי רועדים גם הם. ופתאום הכל משתתק... ואחר כך שומעים את הפועל מקלל: "מזיקים, טרדנים, שרצים! צאו מהמכנסיים שלי! רדו מהאף שלי! זה צורב! כואב! עזבו אותי כבר!" ציק-ציק ובוקי מציצים בסקרנות מהקן של בוקי.
723 ומתחתיו תנועות נמרצות של גוף שחור. הפועל קופץ מרגל לרגל, מנפנף בידיו, דופק על הגוף שלו ומקלל בגסות. "צריכים לבדוק את זה מקרוב." מחליט ציק-ציק ובאומץ יורד על השיח הקרוב הגוף השחור לעץ האלון. ואז רואה – המתנועע - הן נמלים שיצאו מהקן שלהן שבין שורשי העץ והן כה רבות שלא ניתן לספור אותן.
724 והכל סביב רעש וצלצל, מכל מקום נשמע "טרה-לה-לה" ו"טיר-לי-לי" וממש אי-אפשר היה לעבור מרוב הקהל. "אך" חשב המלך "הייתי עכשיו אוכל סופגניה ונוסע על סחרחרת. חבל שאסור לי." ובאמת הוא לא יכול היה ללכת לשם כי ראשית, למלכים אסור להסתובב סתם בירידים, כדי שהנתינים לא יאבדו כבוד אליהם.
725 ושנית, כי המלכה תמיד אמרה שיריד זה משהו מכוער. המלכה מעל הכל אהבה לעמוד, בארשת חשיבות, על מדרגות הארמון בזמן תהלוכה חגיגית, וכל דבר שמח חשבה למעשה מטופש. "ואם אצא בהסתר?" חשב המלך, ובאותו הרגע ראה מנקה ארובות שעבר לא רחוק, לבוש בגד שחור, עם סולם קטן ומברשת גדולה ביד. "הי! מנקה ארובות!" קרא המלך.
726 כמה אני יפה" אמר לעצמו "יפה כל כך שממש חבל שאינני יכול להיראות לאשתי ולילדיי. ובעצם למה לא? ארוץ הביתה, מהר לשם ובחזרה." והוא יצא, הסתיר את הסולם, ורץ הביתה לסמטה הקרובה. אנשים רבים ראו אותו, רצו אחריו ולחשו זה לזה: "ראו, ראו, הרי זה המלך! הוא כנראה רוצה לבקר איזו משפחה ענייה.
727 אחר כך גלש במגלשת ושמח כל כך שהתחיל לרקוד ביחד עם אורחי היריד אחרים, ויחד אם כולם שר שירים בקול רם. אך באותו רגע שהמלך רקד באחת הסמטאות, יד ביד עם שתי בחורות יפות, עברה שם הדוכסית שטקלברצלינסקה, גברת יהירה להחריד, שביקרה לעתים קרובות בארמון המלך כדי לרכל עם המלכה ולשחק אתה בשחמט.
728 היא מיד הכירה את המלך, הביטה לו ישר בעיניים ושאלה: "הילריוס, מה אני רואה?" המלך נבהל, החוויר, עזב את הבחורות והסתתר בתוך ההמון. הוא מהר רץ אל הארמון ורצה להיכנס דרך חלון האולם הסולם הגדול, אך - הו איזה אסון! – נעלם! המלך המסכן לא ידע מה לעשות, ובסוף החליט ללכת לכניסה הראשית של הארמון.
729 אך שם עמדו שומרים עם רמחים ופנים חמורות. "תנו לי לעבור" ביקש המלך כמעט בבכי "אני המלך". אך השומרים רק צחקו ואמרו: "אתה מנקה ארובות מלוכלך. ברח מכאן מיד!" המלך הלך משם נבוך, עבר דרך המון מבקרי היריד העליזים ולא ידע לאן לפנות. הוא הסתובב בעיר ללא מטרה עד שהגיע לסמטה קטנה, מלאה אנשים.
730 הוא שמח כל כך להיות שוב בבית שכלל לא הקשיב למלכה, שכעסה אחרי ששמעה מהדוכסית שטקלברצלינסקה על הפגישה עם המלך בעיר. "הייתי זקוק להתבדר" אמר להן המלך "ולא נדבר על זה יותר." הוא אמר זאת כל כך בתוקף שאי-אפשר היה להתווכח יותר. באנחה כבדה חזר המלך לאולם הגדול, לקח ביד את השרביט והתחיל למלוך בכוחות מחודשים.
731 בריכת הגן שלנו עניינה אותה במיוחד. היא ספרה שלוש-עשרה צפרדעים ירוקות ששחו במים, ישבו על עלי שושנות מים וחטפו זבובים, או התחממו בשמש על אבנים או בדשא. השתדלנו להתקרב בשקט כי הן שומעות היטב וקופצות מיד למים בכל רשרוש. אבל אחרי שעמדנו כמה דקות בקצה הבריכה הן היו חוזרות ותופסות את מקומותיהן הקודמים.
732 היא גם ראתה את הסרט ביחד עם סבתא ואחיה בני שמונה ועשר. שאלתי אותה איזו מהצפרדעים יכולה להיות הנסיך. היא הצביעה על אחת שישבה בשקט במים עם כל ארבעת הרגליים פרושות. נתנה לי את הרשת ואמרה "סבא, תפוש אותו, בבקשה!" הצלחתי. הצפרדע אמנם הרגישה את צל המקל ורצתה לצלול, אבל שמתי את הרשת תחתיה כך שקפצה לתוכה.
733 הצפרדע ראתה זאת כי זזה, אבל במקום לקפוץ למים קפצה בהתנדבות לרשת. הרמתי אותה. היא התנהגה שונה לגמרי. לא התפתלה ולא ניסתה לקפוץ החוצה. ישבה בשקט בתוך הרשת ועיניה הקטנות הביטו כלפי מעלה. דינה הוציאה אותה והצפרדע ישבה בלי לזוז על היד שלה. "אז מה? אתה הנסיך המכושף?" שאלתי בצחוק.
734 אבל לצערנו הוא לא הפך לנסיך אלא נשאר צפרדע וחזר לחברים שלו." "זה לא נעשה ככה מיד, סבא! שוש מגן הילדים סיפרה לנו שזה קורה רק בחצות הלילה ורק באור הירח." "כן, את הולכת לגן של ילדי הטבע. אתם עוקבים אחרי חיות וצמחים ויודעים כל טוב יותר ממני." "סבא, לך מותר בערב להישאר יותר זמן.
735 בחצות הלכתי לגן. הירח המלא, צהוב-אדמדם, האיר בגן כמו בקרני השמש. אפשר היה גם לראות בבירור את האיש על הירח שלגלג עלי. לפני שהגעתי לבריכה ראיתי משהו מוזר יוצא שם. התקרבתי קצת. יצור משונה, חצי צפרדע, חצי אדם עמד על עלה גדול של שושנת מים. לבש מעיל מבריק ועל ראשו ראיתי כתר זהב.
736 הרגליים האחוריות שלו נפלו ומהגוף צמח זוג כנפיים. באיטיות הוא התרומם באוויר. "להתראות! מסור דרישת שלום ממני לדינה! אמור לה שתחכה לי. בעוד כמה שנים אחזור. היא תהיה אז לאשתי ולמלכה של בריכות המים!" עוד זמן מה הסתכלתי אחריו כשהוא עף לתוך אור הירח ונעשה כל פעם קטן יותר ויותר.
737 פעם הבולבול, הצב, הסנאי והארנב הלכו הביתה בחורף ובנקרה שבעץ נשארו רק הדביבון, האופוסום והעורב השחור הזקן. מובן שהאחרים באו מדי פעם לבקר אותם וכך עשה גם מר כלב שהתיידד כבר עם דיירי הנקרה. מר כלב סיפר להם הרבה דברים שאותם לא שמעו קודם ואלה היו הדברים אותם הוא למד בביתו של מר אדם.
738 לכן החליטו לעשות כך. הם דיברו על כך הרבה ומר אופוסום בירר היטב את הפוזמקאות שלו כדי למצוא את הגדול שבהם, ומר עורב עשה לעצמו זוג אחת רק למטרה הזו. מר דביבון אמר שלא ראה אף פעם שמר עורב עושה לעצמו פוזמקאות גדולים כאלה, אך מר עורב אמר שהוא נעשה כבר זקן ולכן הוא זקוק לבגדים גדולים יותר.
739 הם לא סיפרו את הדבר בהתחלה לאף אחד, אבל בסוף הם אמרו למר כלב מה שהם רוצים לעשות, וכשמר כלב שמע זאת הוא רצה מיד לצחוק. כי מר כלב ידע שסנטה קלאוס הולך רק לביתו של מר אדם וחשב שזה יהיה משעשע אם דיירי הנקרה שבעץ יתלו את הפוזמקאות שלהם ולא יקבלו דבר. אבל אחר כך מר כלב חשב עוד קצת.
740 היה מסובך להשיג את כל המתנות ולהכין את התלבושת של סנטה קלאוס. אבל הוא מצא קצת צמר גפן ארוך בסככה של מר אדם, והכין לעצמו זקן לחיים לבן, ושם קצת על שולי המעיל שלו ועל קצוות של בתי ירכיים וגם סביב הכובע הישן שלו. ואז לקח גם שק ישן שמצא בסככה והתקין אותו על גבו, בדיוק כפי שראה זאת על הציורים של סנטה.
741 חוץ מזה הייתה לו גם מקטרת לכל אחד מהם וגם חבילת טבק. מר כלב גר אצל מר אדם ולכן לא היה תבינו – צריך לקנות לעצמו הרבה דברים, וכך חסך הרבה כסף. היו לו בשק עוד הרבה יותר מתנות, אבל אני כבר לא זוכר מה הן היו, ובכל אופן כשיצא לבוש כמו סנטה קלאוס השק שלו היה כבד למדי והוא כמעט והצטער שלקח כל כך הרבה מתנות.
742 הוא לא שמע דבר מלבד הנשימות של מר עורב, מר דביבון ומר אופוסום. הוא לא רצה שיתפסו אותו ולכן עלה במדרגות בזהירות רבה וכמעט שפרץ בצחוק כשהגיע לאולם הכניסה. כי שם ראה את הפוזמקאות תלויים יפה בשורה , כל אחד עם כרטיס עם שם המסביר למי הוא שייך. ואז שוב הקשיב, לרגע עצר את נשמתו כי חשב שמר אופוסום דיבר.
743 הוא כבר לא דאג שיעיר אותם ורק התיישב בפינה חשוכה, איפה שקשה היה לראות אותו, והסתכל על הפוזמקאות התלויים בשורה. הוא חשב כמה נעים יהיה להם כשיתעוררו ויראו את הפוזמקאות בבוקר, אבל כל זה עייף אותו מאוד. שמעתם בוודאי שאנשים אומרים לפעמים "אני עייף כמו כלב", וזה בדיוק איך הרגיש מר כלב.
744 הוא היה כה עייף שבכלל לא חשב על חזרה הביתה, ובסוף מר כלב נרדם חזק בתוך הכורסה שבה ישב, לבוש בבגדי סנטה קלאוס. כך הוא ישן שם כל הלילה, עם השק הריק בידו ועם הפוזמקאות מולו, ואפילו כשעלה כבר השחר הוא ישן וישן, כל כך עייף היה. ואז נפתחה דלת חדרו של מר אופוסום וזה הוציא את ראשו.
745 הם ראו את הפוזמקאות ומר דביבון אמר פתאום: "משהו נמצא בפוזמק שלי" ואז מר עורב אמר: "הו, יש משהו בפוזמק שלי גם כן!" ומר אופוסום אמר: "משהו נמצא בכל הפוזמקאות!" ושלושתם קפצו מהר ולקחו את הפוזמקאות שלהם והסתובבו בדיוק בזמן כדי לראות את מר כלב, שקפץ מהכורסה שלו, כי לא ידע בכלל איפה הוא נמצא.
746 ואז מר כלב התעשת והתחיל לצחוק כשחשב איך הצליח להטעות אותם. וכשהם שמעו את הצחוק של מר כלב מיד הכירו אותו, וחזרו ובאו עליו. הוא היה צריך לספר להם מה הוא עשה והכל. הם רוקנו את הפוזמקאות על הרצפה והתחילו לאכול חלק מהמתנות ולבדוק את האחרות, עד ששכחו לגמרי על ארוחת בוקר, בדיוק כמו ילדים בחג המולד בבוקר.
747 שם היא שינתה את עצמה. אישה זקנה ומרופטת לבשה צורה של גברת מסודרת ומכובדת. התרחצה היטב ומרחה פנים וצוואר כדי לרכך את העור, התבשמה ולבשה בגדים כה יפים שנשים רבות היו מקנאות בה. אחר כך הלכה באיטיות בדרך אל החנות מלאה סחורה יקרה. הסוחר הצעיר הרגיש מיד בלקוחה העשירה ובא לקראתה, משתחווה, מחייך, מוכן לשרת.
748 הוא הושיב את האישה על שטיח יפה ורך, המיועד ללקוחות מכובדים, והציע לה סיגריה. האישה התיישבה בנחת וביקשה להראות לה את בדי המשי היקרים ביותר. "ברצון רב, גברתי" והסוחר התחיל להוריד מהאצטבאות גלילי משי עדין ופרש אותם לפני הלקוחה. היא בקפידה בדקה את המשי הרבגוני ושמה בצד שני גלילים עם ציורי פרחים מיוחדים.
749 היא כבר נשואה, אך לצערי הבן שלי התאהב בה. הוא זה שביקש ממני לבחור לה בד משי." המכשפה הזקנה חיכתה שהסוחר יקלוט היטב את דבריה ואחר כך נאנחה בדאגה "תאמין לי, לב שלי נקרע כשאני מביטה עליו. הבן שלי מפזר סתם כספים על אישה נשואה, כשקל יהיה לו למצוא נערה ממשפחה טובה ולשמח אותי לעת זקנה.
750 הוא יצא כדי להביא ניר אריזה. הזקנה ניצלה זאת ונגעה בבדל הסיגריה בפיסת המשי החתוך. מיד אחר כך התחילה לנשוף על הבד המעשן ולהתנצל על רשלנותה, שהיא התוצאה של הדאגות. ושוב התלוננה על הבן, שבמקום למצוא לו בת מתאימה מנסה להתקשר עם אישה נשואה. לסוחר לא נשאר אלא לבטא שוב את השתתפות בצרתה.
751 הוא רצה להכין לה מידת משי נוספת, אך הזקנה לא הסכימה. למזלה החור בבד היה רק בקצה ואפשר יהיה לחתוך את הבד סביבו. הסוחר לא התעקש, סגר את העסקה והזקנה שמה את החבילה תחת הצעיף שלה והלכה מהחנות. היא הלכה עוד קצת בדרך, עד שהגיעה לבית שבו חי סוחר המשי. שם דפקה בדלת ואשתו של הסוחר יצאה לקראתה.
752 כרגיל התיישב קודם בסלון, כדי לנוח לפני הארוחה. תוך כדי כך הזיז את הכריות כדי לשבת ביתר נוחיות ופתאום ראה את החבילה. כנראה אשתו עשתה קניות היום, חשב, ותוך האכילה שאל האם הייתה בשוק ומה קנתה. "לא היה לי זמן ללכת לשוק" אמרה "הייתי עסוקה יום שלם, הסתובבתי כמו סנאי בגלגל שלו" התלוננה.
753 אללה גדול! אז היא זו, האישה שלו, היא אותה האישה שבן של הזקנה מבזבז עליה את גילו הצעיר ואת כספו! היא! היא! בכעס גדול הוא רץ למטבח והתחיל להכות את אשתו ולצעוק: "טיפשה, בוגדנית, פרוצה!" לשווא המסכנה התגוננה, הכחישה, בכתה, נשבעה בכל הקדוש שבשמיים ועל הארץ שהיא לא אשמה, שבעלה מחשיד אותה שלא בצדק.
754 כל שדי הגיהנום לא היו יכולים לעשות כזו!" "בוודאי!"גיחכה הזקנה "ומה תגיד אם עכשיו, כפי שהצלחתי להרוס את האושר והאהבה שלהם, אפייס ביניהם, והם יהיו שוב מאוהבים ומאושרים כפי שהיו קודם?" "הו-הו-הו!" התחיל לצחוק השד אילביס "לא רק את, אבל כל המלאכים שבשמיים לא יצליחו לעשות נס כזה.
755 לא הצלחתי עם חתיכת המשי שקניתי אצלך. בהתחלה שרפתי בה חור, ואחר כך שכחתי אותה כשנחתי אצלך בבית. אינך יכול לתאר לעצמך איך כעס עלי הבן שלי. הוא התכוון לתת את הבד במתנה לאהובה שלו אתמול בערב. כשהלכתי מכאן אתמול כמעט וקיבלתי מכת שמש. חיפשתי מקום בו אוכל לשתות קצת מים. למזלי שמתי לב לאיזה בית נכנסתי.
756 אשתך קיבלה אותי כל כך יפה.." הסוחר, שבהתחלה שמע את דבריה בחצי אוזן, התעורר פתאום. "לא צריך לדבר על זוטות כאלה גברתי" אמר והתחיל להשתחוות כמו פעם "כלומר באת לקבל את החבילה שלך?" "כן, בני. אוך, כמה חם עכשיו! ואני ממש נמאסה. אולי מי מהעוזרים שלך ילך ויביא את החבילה ואני אשב כאן קצת להינפש.
757 אחר כך חזר שוב הביתה, תפס וחיבק את אשתו, ליטף ונישק לה, הצטדק, כינה את עצמו בשמות גנאי כמו חיה פראית ומפלצת, נפל על ברכיים וביקש שתחזיר לו את אהבתה. האישה, שבכל לבה אהבה את בעלה, סלחה לו וגם היא חיבקה ונשקה לו. כל זאת למורת רוחו של השד איבליס שהתפייסות האוהבים הרגיזה אותו מאוד.
758 הזקן רעה כבשים והזקנה דאגה למשק בית. היו בודדים, לא היו להם ילדים, לא היו עוזרים. האישה הייתה מדליקה מדורה בערב, ישבה והתלוננה: "אילו לפחות בת אחת הייתה לי. אחת ויחידה, הייתה עוזרת לי!" פעם הזקן רעה את הכבשים סמוך ליער. הוא הוריד מעץ אלון סיקוס ובגרזן שלו גילף ממנו בובה.
759 קוקובקין טאיטריש הזקנה הביטה על בובת האלון ואמרה: "האם בת כזו רציתי? שמנה, ידיים ורגליים גדולות מדי. כזו מתאימה רק לעבודה קשה. תן לה לגזוז צמר כבשים, להכין לבד מצמר שלהן." היא זרקה לבובת האלון מעיל ישן וקרוע, זו לבשה אותו והלכה לגזוז כבשים. הזקן חטב ביער עץ אורן וגילף ממנו בובה שנייה.
760 היא הסתכלה על בובת אורן ואמרה: "האם בת כזו רציתי? ישרה כמו קרש, שערות רק על קצה הקודקוד. שתלך לחלוב כבשים, להכין גבינה." הזקן גילף בובה מענף שקמה. גם זו לא התאימה לזקנה. "שתלך להכין מרק אטריות עם שומן כבש." תשע בובות גילף הזקן מענפי עצים שונים. אף אחת מהן לא צאה חן בעיני הזקנה.
761 וככל שהבובות דאגו יותר לאחותן החדשה כך היא נעשתה בררנית וגחמנית יותר. "איהאי!" הייתה אומרת "האם זה נכון להאכיל בחורה יפה בבשר שמן כזה? אתן רוצות שאשמין?" וזרקה את הבשר לכלבים. האחיות הביאו לה מרק. "איהאי!" קראה "אתן רוצות שידיי ורגליי תגדלנה יותר?" ושפכה את המרק. האחיות הביאו לה תה.
762 האחיות נעלבו מטאיטריש ובכוונה הכינו לה לארוחה בשר הכבש השמן ביותר. טאיטריש ראתה את הבשר השמן, קמה מהשולחן וקראה: "אלך מכן! אינני רוצה לחיות אתכן!" וברחה מהקרון. "חזרי, טאיטריש!" קראו אחריה האחיות "לא נעשה זאת יותר! נכין לך כל מה שרק תרצי!" "אל תעזבי אותי, מאור עיניי!" בכתה האישה הזקנה.
763 כשנזכרה במאכלים שהכינו לה האחיות ריר התחיל לנזול מפיה. והעכברים העמידו לפניה צלחת עם בשר הדרור. למרות שהייתה רעבה היא בלעה רק חתיכה קטנה של בשר דמוי סמרטוט ומהר שכבה לישון. את המעיל והסינור שמה לידה. בא הבוקר. כל משפחת העכברים הייתה כבר על הרגליים וטאיטריש, כמו תמיד, התעוררה רק לקראת צהריים.
764 רצתה להתלבש אך לא מצאה את בגדיה. "לא היה לנו אוכל לארוחת בוקר" ענו העכברים "אז אכלנו את המעיל ואת הסינור. הם היו טעימים מאוד." "ומה אתי? איך אוכל ללכת עכשיו?" "בלי מעיל אפשר ללכת" אמרו העכברים "אך ללכת בלי אוכל אי-אפשר. מהר מאוד מתים." טאיטריש בכתה ובלי בגדים רצה הביתה.
765 מלבד אבא זקן לא היו גברים בבית. מי יכול היה ללכת לטייגה, לצוד חיות לבשר? מי יכול היה ללכת לנהר אמור לדוג דגים? האחיות למדו בעצמן לצוד. אבא זקן הכין להן קשת טובה וחצים חדים. האחיות למדו בעצמן לדוג דגים באמור. אבא זקן הכין להן רשתות טובות. עבר זמן, אבא ואמא הזקנים נפטרו. האחיות נשארו לבדן.
766 הייתה הולכת לטייגה, צדה חיות והעמידה מלכודות. האחות הצעירה דויו הייתה נשארת בבית, בישלה אוכל, טיפלה בעורות, הביאה מים ועצי הסקה. סיפור אולצ'י – עם במזרח הרחוק צייר א. קוקובקין האישה החורקת פעם ישבה דויו בבית ותפרה בגדים. ישבה לבדה. האחות הבכורה לאגה הלכה ליער לצוד חיות.
767 הנערה נבהלה והציצה החוצה. עמדה לפניה אישה זקנה ומוזרה. דקה כמו עץ, רגליים כמו קלות, ראש של ציפור עם מקור ענקי, אצבעות כמו טפרים של מ חורקת, מרימה יד – עושה צעד – ציפורים. וכל הזמן חורקת – חורקת. חורקת, מסובבת ראש – הנערה נבהלה עוד יותר. והזקנה שואלת: "את לבד בבית?" "לבד" עונה דויו.
768 אחר כך הוציא בהסתר מחט ודקרה את הנערה בצוואר. דויו עצמה את עיניה, נרדמה. הזקנה הוציאה סכין וגזרה את הצמה של הנערה, שמה בכיס ויצאה אל הטייגה. האחות לאגה חזרה הביתה לקראת ערב. כבר מרחוק ראתה שמשהו קרה. "מה קורה?" חשבה "לא רואים עשן מהארובה, אש בתנור לא בוערת. מה קרה לאחותי? האם היא חיה?" עקבות זרים.
769 לאגה ראתה שהצמה שלה גזורה, אבל לא הבינה האם דויו לא חיה יותר או רק ישנה כל כך חזק. היא התחילה לבכות. "מי הרג אותך? לא אסלח לרוצח, אמצא אותו לפי עקבות!" היא לקחה קשת, חצים וחנית קצרה, והתחילה ללכת לפי העקבות. העקבות הובילו אותה ליער נידח, לביתן קטן. לאגה דפקה בדלת. יצאה לקראתה נערה חיוורת.
770 אני משרתת אותה ולכן אני עוד חיה. ברחי מכאן מהר, כל עוד את חיה. הזקנה עם ראש ציפור לא אוהבת נערות צעירות. היא גוזרת את הצמות שלהן, לוקחת את הכוח שלהן. מהכוח הזה היא חיה, כך ממשיכה את החיים. מוטב שתברחי לפני שהיא תחזור!" "אינני מפחדת" ענתה לאגה "עכשיו אני מבינה מי גזר את צמתה ל אחותי.
771 איך אוכל להחיות את אחותי? איך אפשר לגבור על ש הזקנה?" הנערה המשרתת אמרה: "הרוע של הזקנה נמצא בתיבת עצם מגולפת. אם כותשים את התיבה לאבקה כל כוחותיה והרוע שלה נעלמים. אבל הזקנה מחזיקה את התיבה תמיד אצלה, וכשישנה שמה אותה תחת הראש. והיא ישנה קל מאוד, רק עין אחת עצומה, השנייה פתוחה ושומרת.
772 מי היה כאן?" המשרתת אומרת לה: "זה ריח של הצמה שהבאת אמול." "נכון" אומרת המכשפה "צמה טובה. הנערה צעירה עדיין. יכלה עוד לחיות הרבה שנים. אבל נרדמה ולא תתעורר. כדי להעיר אותה צריך לשים לה חזרה את הצמה, ומי יעשה זאת? מי ייקח ממני את הצמה? בבית שלהן אין אף גבר. טוב לי עכשיו.
773 לאגה והמשרתת הוציאו בזהירות את התיבה העצם מתחת לראשה. מצאו מכתש גדול ועלי חזק. התרחקו מהבית הקטן והתחילו לכתוש את התיבה במכתש. כתשו הרבה זמן ועשו מהתיבה אבקה. אבל נשארו עוד חתיכות קטנות. אותן הן פזרו מסביב והחתיכות האלה הפכו לזבובים ויתושים, והתפזרו באוויר. בנות חזרו לחדר ומצאו את הצמה הגזורה.
774 אבל שמור שם על נימוסים ודבר יפה, כי אנשים חכמים הם רגישים מאוד. אז מיד אחרי ששתה תה הכסיל הלך והאישה הייתה שם, ישבה ליד אש ובחשה בסיר גדול. "שלום גברתי" אמר הכסיל "ערב יפה היום." "נכון" אמרה והמשיכה לבחוש. "אבל אולי ירד גשם" אמר כשהוא עובר מרגל לרגל. "אולי" ענתה. "ואולי לא ירד" אמר והביט בחלון.
775 וכשהוא ניכנס אמא רק הסתכלה עליו וחייכה, כאילו רוצה לומר שעכשיו יכולה לעזוב אותו, כי כבר השיג את השכל ויוכל לדאוג לעצמו. ואז מתה. והוא ישב, וככל שחשב יותר כך הרגיש רע יותר. הוא ניזכר איך אמא טיפלה בו כשהיה תינוק, ועזרה לו בלימודים, ובישלה לו ארוחות, ותיקנה את הבגדים שלו וסבלה את הטיפשות שלו.
776 הוא הלך, התיישב לצד הדרך והתאבל. "אבדתי את שני הדברים שאהבתי ביותר ומה עוד אוכל למצוא כדי לקנות לי מנת שכל!" והתחיל לבכות עד שדמעות זרמו מעיניו עד הפה שלו. בדרך עברה בחורה שחיה לא רחוק משם והסתכלה עליו. "מה קרה לך, כסיל?" שאלה. "או, או, שחטתי את החזיר שלי ואבדתי את אמי ואני רק כסיל בעצמי" אמר בבכי.
777 היא התיישבה לידו והוא סיפר לה הכל. על האישה החכמה, ועל החזיר, ועל אמא שלו, ועל החידות, ושהוא לבדו בעולם. "טוב" אמרה "הייתי מוכנה לדאוג לך בעצמי." "ותוכלי כך באמת?" שאל. "הו, כן" ענתה "האנשים אומרים שכסילים הם דווקא בעלים טובים ואני מוכנה לקחת אותך אם תרצה." "את יודעת לבשל?" שאל.
778 האישה החכמה הביטה על שניהם וניגבה את משקפיה. "אז תגיד לי מה זה שבהתחלה אין לו רגליים, אחר כך יש לו שתי רגליים ובסוף ארבע רגליים?" והכסיל גירד את ראשו וחשב וחשב אך לא יכול היה להגיד. ואז האישה לחשה לאוזנו: "זה ראשן." "יתכן" אמר "זה יכול להיות אולי ראשן, גברת." האישה החכמה נדה בראשה.
779 הוא לא החשיב במיוחד את החלום הזה, אבל החלום חזר אליו גם בלילה הבא ושוב בלילה השלישי. ואז אמר הרוכל לעצמו "צריך לבחון את הדבר" והחליט ללכת ללונדון. הדרך הייתה ארוכה ומייגעת והוא היה שמח מאוד כשבסוף עמד על הגשר הגדול וראה בתים גדולים משמואל ומימין, מים זורמים תחת הגשר וספינות שטות ועוברות למטה.
780 יש לך סחורה כלשהי למכירה?" "לא, אין לי" ענה הרוכל. "ואינך מבקש נדבות?" "לא, כל עוד אני יכול להתקיים בכוחותיי." "אז מה העניין שלך כאן, על הגשר ומה הם עסקיך?" "למען האמת, אדוני, חלמתי שאם אבוא הנה אשמע חדשות טובות." ואז הסוחר התחיל לצחוק. "אדם צריך להיות באמת תמים כדי ללכת למרחקים בגלל חלום.
781 אגיד לך, בחור כפרי טיפשון, שגם אני חולם בלילות ודווקא הלילה חלמתי שהייתי בסוופטהם. זה איזשהו מקום שכוח אל, שלא שמעתי עליו מעולם, אבל אם אינני טועה הוא במחוז נורפולק. חלמתי שאני במטע שמאחורי ביתו של רוכל כלשהו ובמטע הזה צומח עץ אלון גדול. ובחלומי חפרתי תחת העץ הזה ומצאתי שם אוצר גדול.
782 השועל ושוב הארנבות. ומי מפחד משועל? רק אנחנו הארנבות. ומי מפחד מאתנו? אף אחד לא מפחד. אנחנו המפוחדות ביותר בכל היער." באותו רגע עורב עף מעל השיחים. הארנבת הזקנה קפצה הצדה והתחילה לרוץ לאן שעיניה הובילו אותה. אחר כך עצרה, הסתכלה אחורה וראתה שזה רק עורב. "אוי ארנבות, ארנבות" חשבה "אנו מפחדות מכולם.
783 אפילו עורב מטופש הבהיל אותי. לא! לא יתכן לחיות כך. אם כך צריך לחיות, מוטב כבר להתאבד." היא רצה בכל היער, אספה את הארנבות, עלתה על גדם עץ ואמרה: "שמעו אותי, ארנבות! אי-אפשר לחיות כך. אנו המפוחדות ביותר בכל היער. אנו מפחדות מכל דבר שבעולם. אפילו העורב המטופש הבהיל אותי. כך לחיות – מוטב להתאבד.
784 יצאו שלושת האחים לחפש את הגנב. הלכו ישר בדרך. הלכו זמן מה והדרך הובילה בשדה זרוע בדוחן שכבר הבשיל. "בדרך הזו" אמר האח הבכור "הלך גמל עיוור בעין אחת." "וצולע" הוסיף האח השני. "ועמוס היה בנד עם חלב בצד אחד ונד דבש מצד שני" אמר האח הצעיר. הם הסבירו זה לזה מאין המסקנות שלהם והמשיכו בדרך.
785 מולם ראו אדם שחיפש גמל אבוד שלו. "אולי ראיתם כאן גמל?" שאל האיש. "לא, גמל לא ראינו, אבל יודעים שעבר כאן אחד" והם סיפרו לו מה הם חשבו על הגמל שעבר בשדה הדוחן. האיש הבין מיד שמדובר על הגמל שלו אבל אמר: "אם אתם יודעים כל זאת על הגמל שלי, אז אתם גנבתם אותו!" לא עזר להסביר לו איך הם גילו את תכונות הגמל.
786 החאן פתח את האגרוף וכולם ראו שהוא מחזיק אגוז. הניחוש הזה עוד יותר סיקרן את החאן והוא רצה עוד לבדוק את התבונה של האחים. לכן הזמין אותם ללון בביתו והושיב אותם לארוחת ערב טובה. אחרי שהאחים אכלו הובילו אותם למקום שינה. אבל החאן הבין שהאחים לא יירדמו מיד ורצה לשמוע את שיחתם.
787 הוא התיישב בקרבה והקשיב. "אהו! הדייסה של בעל הבית הייתה טעימה מאוד" העיר אחד האחים "רק משהו מת הרגשתי בה." "כן, והצלי של כבש" אמר שני "היה מאוד טעים והוכן טוב, אלא שריח חלש של כלב היה בו." "והחאן הוא איש טוב ונבון" אמר השלישי "אך הוא נראה אדם פשוט, כאילו לא ממשפחת אנשי שלטון." והאורחים נרדמו.
788 הדברים של האח השלישי פגעו מאוד בחאן. הוא חשב עליהם זמן רב ובסוף הלך אל אמו הזקנה ושאל מאיזו משפחה הם. "אתה הבן המכובד של אביך" אמרה לו האם הזקנה. "ספרי לי את האמת, אמא" אמר החאן "אני רוצה לדעת בדיוק." ואז החאניה הזקנה גילתה לו את האמת. התברר שהחאניה והמשרתת שלה ילדו שתיהן באותו לילה.
789 החאניה ילדה בת והמשרתת בן. אך החאן הזקן היה אחרון ממשפחתו ולא היו לו יורשים ולכן החאניה החליפה את התינוקות ולקחה לה את הבן ואת הבת מסרה למשרתת. וכך דברים של האח השלישי התבררו נכונים, למרות שלחאן דבר היה קשה להשלים אתם. ואז החאן החליט לבדוק גם את נכונות דבריהם של האחים האחרים.
790 למחרת הוא פנה לאחים ושאל אותם: "ספרו לי, מה אתם בעצם מחפשים?" "גנבו לנו סוסה. אנו מכירים את תכונות הגנב אבל עדיין לא פגשנו אותו. אולי הוא בכפר שלך?" ואז החאן קרא לכל תושבי הכפר שלו והאחים מיד ראו ביניהם את האיש שחיפשו: אדם קטן קומה, בעל אף סולד, זקן ג'ינג'י ועיניים אפורות.
791 לא הייתה לו אישה ולא ילדים אלא רק נכדה קטנה שאת פניה הוא לא ראה מעולם. הוא שנא אותה מרות כי בתו האהובה מתה תוך לידתה. וכשמטפלת זקנה הביאה אותה אליו הוא נשבע שהיא יכולה לחיות או למות כפי שתרצה, אך הוא לא יביט על פניה כל עוד הוא חי. הוא ישב ליד חלונו, הביט החוצה לים ובכה מרות על מותה של בתו האהובה.
792 שערותיו הלבנות וזקנו גדלו מעל כתפיו, התפתלו סביב כיסאו וזחלו לתוך חריצים ברצפה ודמעותיו שנפלו על אדן החלון חרטו תעלה באבן ובנחל קטן זרמו לים הגדול. בינתיים נכדתו גדלה בלי שיהיה מי שידאג לה או ילביש אותה ורק המטפלת הזקנה נתנה לה לפעמים שאריות מהארוחה או מעיל קרוע ישן מארגז הבגדים הזרוקים.
793 המשרתים האחרים שבארמון ניסו לגרש אותה מהבית במכות וקללות וקראו לה "המרופטת" כשהצביעו על רגליה וכתפיה היחפות והיא הייתה בורחת בבכי ומסתתרת בין שיחים. וכך היא גדלה, עם מעט אוכל או בגדים ואת זמנה בלתה מחוץ לבית. החבר היחיד שלה היה רועה אווזים מוזר ונכה שרעה את להקת האווזים שלו במבואות הכפר.
794 אך הוא רק אמר לה לשתוק. והמשרתים צחקו ואמרו "המרופטת מאושרת גם בסחבות שלה ובחברת רועה האווזים הידידה. שתישאר בבית. רק לזה היא מתאימה." פעמיים ושלוש פעמים ביקשה המטפלת הזקנה שהאדון ייקח את נכדתו אתו, אך הוא השיב רק במבטים קודרים וקללות, ובסוף אמר למשרתים לסלק את המטפלת מלפניו.
795 וכשהיא הביטה בצער על בגדיה המרופטים ועל רגליה היחפות התחיל לנגן צליל או שניים על החלילית שלו, צלילים כל כך שמחים ומעודדים שהיא שכחה את הצער ולפני שהרגישה הוא לקח את ידה ושניהם, עם להקת האווזים לפניהם, התחילו ללכת בריקוד בדרך אל העיר. "אפילו נכה יכול לרקוד כשירצה בכך" אמר רועה האווזים.
796 לפני שהגיעו רחוק פגש אותם רוכב צעיר, נאה, לבוש יפה מאוד, ששאל אותם על הדרך לטירה בה השתכן המלך. וכשנודע לו כי גם הם הולכים לשם ירד מסוסו והלך אתם בדרך. "אתם נראים לי עליזים" אמר "ותהיו לי לחברה טובה." "אכן חברה טובה" ענה רועה האווזים וניגן צלילים אחדים אך לאו דווקא של ריקוד.
797 והוא הבטיח שירקוד אתה לפני המלך ולפני הגברות והאדונים המכובדים ויציג אותה ככלתו היקרה והמכובדת. הנערה סירבה תחילה ואמרה שלא תבוא, אך רועה האווזים אמר לה "נצלי את מזלך כשהוא מגיע, נערתי הקטנה." הגיע הלילה ואולמות הטירה התמלאו באור ובמוסיקה והאדונים והגבירות רקדו לפני המלך.
798 וכשהשעון צלצל שתים-עשרה, המרופטת, עם רועה האווזים ועם להקת האווזים שורקים ונדים בראשיהם, עברו בדלת הגדולה ונכנסו ישר לאולם הנשף, כשמהצדדים הגברות מתלחשות והאדונים צוחקים והמלך מביט בתדהמה. אך כשהגיעו מול כס המלכות קם ממושבו ליד המלך האיש הצעיר, שאותו המרופטת הכירה בדרך.
799 וכשהמלך קם כדי לברך אותה כבת נשמעו חצוצרות לכבודה של הנסיכה וברחוב אמרו אנשים זה לזה "הה, הנסיך בחר לו את לאישה את הנערה היפה ביותר בארץ." את רועה האווזים לא ראו יותר ואיש לא ידע מה קרה אתו והאציל הזקן חזר לארמונו שלחוף הים. הוא לא יכול היה להישאר בטירת המלך כי נשבע לא להביט על פניה של נכדתו.
800 ננהג לפי רוב הדעות." והם חיכו עד שבסוף עבר שם סוס זקן וחלש. הם שאלו אותו האם הכרת טובה דוחה את צו המוות. "אינני חושב שצריכה לדחות" אמר הסוס הזק "הנה אני, עבדתי קשה בשביל הבעל שלי במשך חמש-עשרה שנה עד שהעבודה שחקה אותי לגמרי ורק הבוקר שמעתי אותו כשאמר 'רוג'ר – לא שווה יותר לכלום.
801 אולי השלישי ישכנע את שני האחרים ויציל את חיי." והם חיכו עד שבסוף עבר שם שועל והם עצרו אותו והסבירו לו את שני צדי הבעיה. השועל התיישב וגירד את אוזנו השמאלית ברגלו האחורית ובסוף קרא אליו את האיש. וכשזה התקרב הוא לחש לו: "מה אקבל אם אוציא אתך מהצרה הזו?" והאיש לחש חזרה "שתי תרנגולות שמנות.
802 נראה! אם " הבנתי נכון האיש שכב תחת האבן והנחש... "לא, לא" קראו ביחד הסוס, הכלב והנחש "זה היה להפך!" "אא, הבנתי! האבן התגלגלה והאיש ישב עליה ואז.." "או, כמה שאתה טיפש" קראו כולם "זה בכלל לא היה כך." "סליחה, אתם צודקים. אני באמת טיפש מאוד אבל לא הסברתם לי את המקרה בבירור.
803 הוא ניכנס לביתו שהיה קרוב וסיפר כל לאשתו. "אבל למה לבזבז תרנגולות על השועל הזקן הזה" אמרה האישה "אני יודעת מה נעשה." היא יצאה לחצר האחורית, שחררה את הכלב שלהם והכניסה אותו לשק מקמח. את השק נתנה לבעלה שמסר אותו בתודה רבה לשועל וזה חזר עם השק למאורה שלו. אך כשפתח את השק הכלב פרץ החוצה וטרף את כולו.
804 אשלם לך על העזרה." "טוב" חשב הבחור "הנה הזדמנות להרוויח קצת כסף כדי לקנות ארוחה בפונדק." ונשאר לעבוד עם הנפח. מהבוקר עד שעות צהריים חכה הבחור בפטיש כבד. לא רגיל היה לעבודת נפחים. ידיו כאבו, הגב נשבר וגם הקיבה הריקה הציקה. "קשה העבודה בנפחיה, אבל מה לעשות. לפחות לאכול אוכל כמו שצריך.
805 בשלושה גרוש אפילו קרום של לחם לא אוכל לקנות." הוא עבר ליד ביתו של הנפח והביט בחלון. באותו הזמן בעלת הבית הוציאה סירים מהתנור. לתוך הקערה שפכה ערמה של תפוחי אדמה חמים, עליהם שמה שומן חזיר צלוי. הבחור ראה זאת ואמר דרך החלון הפתוח: "בעלת הבית, למי את מכינה זאת?" "עוד מעט יבוא בעלי הנפח עם שני הבנים.
806 הבחור ניכנס לבית, התיישב לשולחן והתחיל לעבוד בכף לא גרוע מאשר קודם עבד בפטיש. בהתחלה האוכל מהקערה התחיל להעלם כמו שלג תחת שמש האביב. אחר כך המעשה נעשה קצת איטי יותר וכשבקערה ניתן היה לראות כבר את התחתית הבחור הניח את הכף. נאנח ואמר: "ניצחת, בעלת הבית. הפסדתי!" ונתן לה שלושת הגרושים שלו.
807 הבאי הקשיב ונד בראשו: "אכן חדת לי חידה קשה, בתי. איך אוכל למצוא לך חתן כזה?" "אל תחפש כזה, אבא" אמרה הנערה "רק תפרסם, המחזרים כבר יבואו בעצמם." הבאי פרסם ברבים שימסור את בתו היפה לאדם שיוכיח כי הוא גם העשיר ביותר וגם העני ביותר בעולם. ופרסם גם את היום שבו צריכים להופיע בחצרו המחזרים אחרי בתו.
808 והים הזה הגיע. מהבוקר המשרתות התחילו להלביש ולקשט את הנערה. אחת קלעה את הצמות השחורות שלה וקישטה אותן בפנינים. שנייה הלבישה אותה בשמלת משי זהובה. שלישית השחילה פנינים למחרוזות גדולות ותלתה אותן על צווארה, על ידיה ועל רגליה. וכל המשרתות דיברו על המחזרים שבינתיים התאספו בחצר.
809 הבאי הזקן התיישב על הספסל, הושיב את בתו לידו ואמר בקול רם: "בתי מאפטוק תתחתן עם זה שיהיה האדם העני ביותר וגם העשיר ביותר שבעולם. ספרו לנו על עצמכם." יצאו קדימה צעירים אחדים, לבושים בגדים עשירים. אחריהם באו משרתים עם גמלים עמוסים והציגו גלילים של בדים נהדרים וכלי בית יקרי ערך.
810 אחריהם נעמדו צבאות שלמים של חיילים נושאי נשק. "אנו לא עשירים המאוד, מאפטוק" אמרו אלה "אבל בעזרת החיילים שלנו אנו יכולים להיעשות העשירים ביותר, אם נלך לכבוש ארצות זרות." "ומה אתם יודעים לעשות לבדכם, בלי הצבאות שלכם?" שאלה מאפטוק. "בלי החיילים שלנו איננו יכולים לעשות דבר" ענו הלוחמים.
811 כל זה שייך לנו. אך אנו ניתן לך אותם ובלעדיהם נעשה העניים ביותר שבעולם." "כלומר אתם תהיו תחילה עשירים ורק אחר כך עניים" אמרה מאפטוק "לא, אין לי צורך בחפצים היקרים שלכם. גם אתם לא אלה שאני מחכה להם. ופתאום יצא לפניה צעיר נאה, לבוש בגלימה גסה של אדם עני. הוא קד לפני מאפטוק קידה עמוקה.
812 אני חייט מעולה ואוכל לתפור גלימה טובה בהרבה מזו שאתה לובש כעת. אני גם נפח טוב ואוכל תוך שעה לפרזל את כל הסוסים שבעדרים שלך. אני גם טבח, ואוכל להכין לך ארוחה כזו שעוד מעולם לא אכל אף איש עשיר. בלי גמלים, בלי סחורות ובלי חיילים אוכל להפוך עשיר יותר מכל המחזרים האלה, כי האוצר שלי הוא בידיים ובידע שלי.
813 את הקמח צריך לערבב במים, ללוש, להחמיץ בצק, להכניס לתנור..." "ואז יהיה לחם?" "כן, אז יהיה לחם. תוכל לאכול אותו." הזאב נאנח ואמר: "לא, אינני רוצה לחם. משום מה הוא לא כל כך טעים לי." "ומדוע?" שאל הקוצר. "צריך לחכות יותר מדי זמן ולעבוד הרבה" ענה הזאב "מוטב תגיד לי איך למלא מהר את הבטן שלי.
814 הזאב חיכה עד שהסוסה עם הסיח יתרחקו קצת מהעדר וקרא: "הי, סיח. האדם אמר לי לטרוף אתך!" "אז טרוף" ענה הסיח ובעצמו ניכנס תחת הסוסה. הזאב כעס והתנפל על הסוסה. אבל היא נתנה לו בעיטה חזקה בפרסה והוא עף למרחק. התאושש קצת והתנפל שנית, אך קיבל מכת רגל כזו מהסוסה, שכמעט כל העצמות שלו נשברו.
815 אצלה הפרסות קשות מאוד." הקוצר חשב רגע ואמר: "אז טוב. לך לאחו. תראה שם איל. הפרסות שלו דקיקות ורכות." הזאב רץ לאחו. ראה שם איל ואומר לו: "שמע, איל. האדם אמר לי לאכול אתך." "נו, אם האדם אמר, אין לי ברירה" ענה האיל "רק אני מבקש – אל תקרע אותי לחתיכות, אחי זאב, כי הפרווה שלי תינזק.

Связаться
Выделить
Выделите фрагменты страницы, относящиеся к вашему сообщению
Скрыть сведения
Скрыть всю личную информацию
Отмена