| 1 |
ובאותה העת מלחמה פרצה בגבול המדינה. צבאות שכנים התנפלו והתקרבו כבר לעיר הבירה. לוחמי המלך לא יכלו לעמוד בפני האויב והמלך הכריז שמי שיצליח להגן על עירו, יקבל את מחצית המלכות, וכתוספת את בתו היפה לאישה. אף אלוף של צבא המלך לא ידע איך לעמוד מול ההתקפה, והמלך ראה כבר כי הכל אבוד. |
| 2 |
שמע על כך אנדריס והחליט לעזור למלכו. הוא עלה על גבעה שלפני עיר הבירה וחיכה לצבא האויב. וכשאלה הופיעו, הוציא את החלילית והתחיל לחלל. חיילי האויב שכחו על המלחמה והתחילו לרקוד. יום שלם חלל אנדריס ויום שלם חיילי האויב רקדו. לקראת ערב השתתקה החלילית והחיילים נפלו עייפים ארצה, וכשהתעשתו, חזרו בגנבה לביתם. |
| 3 |
כשאנדריס גמר לנצח את האויב פנה אל ארמון המלך וביקש את הפרס. אלא שהמלך לא רצה להשיא את בתו לרועה פשוט. הוא אסף את שארית לוחמיו ורצה לגרש את אנדריס מהמדינה. אך כשרק הלוחמים באו אל אנדריס הוא התחיל לנגן בחלילית הקסם שלו. הוא ניגן עד צהריים וחצי יום רקדו לוחמי המלך עם המלך עצמו. |
| 4 |
חיה אתם גם נכדה יתומה, אניוטקה. הילדה הייתה לא גבוהה, אבל חריפה, נבונה. אף שלה קטן והעיניים ביום יפה כחולות, בסגריר אפורות וכהות. הן נעשו ירוקות. – וכשאניוטקה הולכת ליער, ראה – הזקנים אהבו מאוד את נכדתן ולא חסכו לה ולא כלום. אך חייהם היו קשים, כי לא היו להם אדמות ולא רכוש אחר כלשהו. |
| 5 |
והנבט גדל מהר, לא לפי ימים אלא לפי שעות. והוא קיבל כוח והגיע ממש עד התקרה. סבא פירק את התקרה והצמח עלה עד עליית הגג. סבא פתח חור והצמח הגיע עד הגג. צריך היה לפרק את הגג. ואניוטקה עדיין משקה את הצמח, כי הנחל לא רחוק, אפשר בקלות להביא מים. והאפון הגיע עד השמיים, חזק ועמיד כמו שיח, כמו עץ. |
| 6 |
הוא עולה לאט, קוטף את התרמילים, ותוך העבודה שכח לגמרי את הנכדה. החליט לנוח, רצה להוציא מהכיס שקית טבק, ובמקום הטבק משך במקרה בצמה של אניוטקה. הוציא אותה. והיא לא הספיקה אפילו לצעוק כשנפלה מטה. נפלה, נפלה עד שהגיע לאחו. הסתכלה מקום מוכר. התחילה סביב – ללכת הביתה. וסבא המשיך הלאה והלאה. |
| 7 |
אבל כשרק עלה על השמיים נשמע רעם והתחיל לרדת גשם. סבא רץ, חיפש מכסה כדי לא להירטב, ותעה לגמרי בשמיים. רק אז נזכר בנכדה, חיפש בכיס, והיא איננה. מה לעשות? התחיל לקרוא לאניוטקה, חיפש. אבל איפה! התחיל סבא איוון לקונן, לצעוק. רצה לחזור למקום בו צמח האפון ולא יכול היה למצוא אותו. |
| 8 |
הייתי אז קטן מאוד ועוד לא ידעתי לדבר היטב, אך אני זוכר עדיין איך הסיפורים האלה לא נתנו לי לישון עד חצות. תמיד רציתי לראות את העכברים המדברים והשרים. לא ידעתי איך לשאול את האומנת ולמעשה לא ידעתי בדיוק מה זה עכבר. אך פעם ישבתי על ספה רכה ושיחקתי בבובות שלי. האומנת יצאה לאן שהוא ונשארתי לבד. |
| 9 |
הרבה פעמים החזקתי אותם בכלובים או בין שמשות כפולות של החלון, אבל עברו שנים רבות עד שהכרתי את העכבר המדבר. בינתיים גם שכחתי את הסיפורים של האומנת, אך אוכל לספר לכם שעכבר מדבר, או יותר נכון עכבר מזמר, קיים גם קיים. לפני עשרים שנה, מאוחר בערב, ישבתי בחדרי וקראתי ספר. בבית כולם כבר ישנו, שקט שרר סביב. |
| 10 |
ופתאום שמעתי צלילים מוזרים כלשהם, דומים לשיר של ציפור. הקשבתי היטב – השירה היא בחדר שלי, ממש תחת הארון עם ספרים. רק זזתי והשיר נפסק. ישבתי בשקט ותוך דקה שוב נשמעו הצלילים המוזרים, אך הפעם כבר מתחת המיטה שלי. הנמנום שלי עבר. הרי זה העכבר המזמר שאותו חיפשתי במשך שנים רבות. |
| 11 |
ועכשיו הבטחתי לעצמי לתפוס אותו, מה שלא יהיה. שוב פיזרתי מלכודות בכל הבית, תפסתי הרבה עכברים, אך לצערי הם לא שרו. אך בסוף האיר לי מזל פנים. תפסתי את העכבר המזמר, הכנסתי אותו לכלוב והוא הוכיח את הכישורים שלו. לא היה בו שום דבר מיוחד. עכבר כמו כל עכבר, בריא, נמרץ. הוא חי אצלי מעל חצי שנה. |
| 12 |
היה משעשע להביט עליו כשהיה מתיישב על רגליו האחוריות ומתחיל להשמיע את השירים שלו. הייתי מראה אותו לחברים כמו איזו יצור מופלא וכולם נוכחו לדעת שקיימים עכברים מזמרים. אך אף אחד לא ידע להסביר את התופעה. וגם אני זמן מה לא יכולתי להבין זאת. אך הדבר התברר לגמרי במקרה, והוא גם פשוט מאוד. |
| 13 |
זה היה גרביל החולות, אחד מהיצורים הקטנים שחיים במדבריות חול. גרבילים דומים מאוד לעכברים, אך הם גדולים יותר ובעלי זנב מכוסה בפרווה. הם חיים במשפחות וחמולות בתוך מאורות שאותן חופרים בחול, והם ניזונים מזרעים של צמחי מדבר השונים. כשהם שבעים הם מתרוצצים בחול ומשחקים בדומה לעכברים שלנו. |
| 14 |
אך באותו הזמן, על פסגת התל, לא רחוק מהמאורה, יושב גרביל זקן. הוא השומר שמשגיח פן יופיע אויב, ובאותו הזמן גם מזמר את השיר שלו. פתאום מאחורי התל השכן הופיע פרצוף ערמומי בעל יניים ירוקות ואוזניים גדולות. הוא מציץ ומסתתר שוב. ע כשהשומר ראה אותו שרק וקפץ למאורה. כך גם עשו כל הגרבילים הקטנים. |
| 15 |
מאחורי התל יצא קורסק, שועל מדבר קטן, אך היה כבר מאוחר, לא יכול היה לתפוס כל שלל. הקורסק הרעב הלך הלאה לחפש מזון. בחורף גרבילים רבים נכנסים לאוהלי הנומדים והם חיים שם כמו העכברים שלנו. אך שם הם לא שרים, הם מסתתרים ושותקים, כדי לא להתגלות, ויוצאים לשדוד את הרכוש רק בלילה. |
| 16 |
הוא חזר הביתה, שם את הטבעת על אדן החלון ושכב לישון. בלילה עלה הירח והאיר על הטבעת שעל החלון. ובבית היו שתי חיות מחמד: חתול וכלב. הם חיו בשלום זה עם זה ולא רבו ביניהם. רק הכלב קנא תמיד שהחתול יכול לשבת על ברכיו של בעל הבית. הכלב הסתכל על הטבעת וראה את הדרקון והאנפה המצויירים עליה, שמח ונפנף בזנבו. |
| 17 |
מהיום שהטבעת נחה על חלון הבית השתנו חיו של צין האומלל. זרע תירס – קיבל יבול עשיר כל כך שכל השכנים קנאו בו. הלך לדוג – הדגים בעצמם קפצו לסירה. ועכשיו טוב היה לחיות לצין האומלל. כל בוקר אכל לחמניות לארוחה, כל צהריים – מנות אטריות מתובלות, כל ערב – תבשיל נצרי במבוק. את הטבעת הוא שכח לגמרי. |
| 18 |
ובסוף הם הגיעו לחוף. הכלב נח מעט ואחר כך הם שוב המשיכו לרוץ. הכלב קדימה, לפי הריח, והחתול אחריו עם הזנב מתוח כמו חץ. לקראת ערב הם הגיעו לביתו של הסוחר והסתתרו תחת אחד החלונות. הם ראו איך הסוחר נשכב לישון, אך קודם מוריד את הטבעת מהאצבע, ושם אותה בתיבה, אותה הוא נועל היטב. |
| 19 |
מיום ליום הוא נחלש יותר ובסוף נעשה כל כך חלש שרק בקושי יכול היה לצאת מהמערה שלו. המצב הזה הדאיג במיוחד את השועל. מצב גרוע! כשהאריה היה בריא השועל הסתובב תמיד קרוב למערה שלו וזכה בנתחים טעימים מהשאריות. ועכשיו הוא נאלץ למצוא לעצמו את המזון, וזה לא היה קל, כי הוא התפנק ליד האריה ושכח כבר כיצד לצוד. |
| 20 |
צריך להחליט מי מאתנו ייקח את הנחלה.. אני מציע שנתחרה בחריש. לפני שנאכל ארוחת בוקר נצא לשדה ונתחיל לחרוש. מי שיחרוש יותר תלמים עד הצהריים ייקח את כל הנחלה. האח הצעיר תמיד שמע בקולו של הבכור והסכים להצעה. אלא שהאח הגדול קם מוקדם מאוד בבוקר ואכל ארוחה גדולה בסתר, כדי שיהיה לו הרבה כוח. |
| 21 |
אמנם השקית שלו הייתה קטנה, אך האוצרות שאסף בה הספיקו לו כדי לבנות לעצמו בית יפה ולקנות חלקת אדמה יפה, שממנה יכול היה להתפרנס. האח הבכור ראה איך התעשר אחיו וקינא בו. הוא בא לבקר אצל אחיו הצעיר ושמע את סיפור התעשרותו. אמנם המשק שירש הספיק לכל צרכיו, אך לחמדן זה שום דבר לא היה די. |
| 22 |
הדובה אוהבת דבש מעל הכל. היא שברה את כל הכוורות, אכלה דבש לשובע וברחה. באו כל המכוורת הרוסה, משרתי הצאר ורואים – והתרנגול חי ובריא. תפסו את פטיה המרופט והכניסו למרתפי האוצר של הצאר. החליטו לכלוא אותו שם עד שימות מרעב. והתרנגול הרעב התחיל לנקר את מטבעות הזהב. נוקר ובולע ורק מביט לצדדים. |
| 23 |
החול נרטב קצת מגשמי הלילה. אם הילד הביא תבניות הוא יכול מיד לאפות בשמש עוגות קומתיים. עם את אפשר כבר לבנות עיר שלמה ובתים גבוהים, מנהרות רכבת תחתית, מוסך למכוניות. זניה הביאה אתה דלי קטן וכף ואמא שלה הביאה, על כל מקרה, גם כדור ברשת. את הכדור אמא שמה על הספסל לידה ופתחה ספר. |
| 24 |
הוא הוריד אותן על החול לא כמו זניה, בשורות ישרות. קוסטיה סידר את העוגות במפוזר, איפה שרק הזדמן, בכל שטח הארגז, על הברכיים שלו, על מכונית המשא של ילד אחר.. ושתי עוגות נפלו אפילו על הגג של הבית שאותו בנו גליה וואליה. זה היה מצחיק מאוד. והכדור של זניה קפץ על השביל, הסתבך בדשא ונעצר. |
| 25 |
קוסטיה על ארבע זוחל תחת הספסל.. כשקוסטיה הוציא את הכדור ורצה שוב להקפיץ אותו, זניה עמדה לפניו. לא היה לה שום דבר בידיים, כי היא הספיקה להחזיר לאמא את התבניות והדלי. עכשיו זניה לא אמרה דבר וקוסטיה לא ביקש יותר. הוא נתן לה את הכדור בלי מילה וחזר לארגז החול, לילדות ששיחקו שם. |
| 26 |
האיכר ביקש צמיד מזל ואצל המלווה בריבית על הידיים הופיעו שניים כאלה. אך זה עדיין לא סיפק את המלווה בריבית. מספר פעמים חשב לגנוב שוב את קונכיית הפלא. עכשיו כבר ידע שלפני שנושפים בה צריך להשתחוות מזרחה. כבר שלוש פעמים התגנב לביתו של האיכר כשזה לא היה בבית, אך לא מצא את הקונכייה. |
| 27 |
איפה אפשר להשיג אוכל בשביל טילדה? ופתאום ראה על האדמה איזה שהוא דבר, דומה מאוד לפרסה. טים קפץ מרוב שמחה. הרי זה מגנט! הוא הרים את המגנט במקור ורץ שוב למלונה. טופ קפץ מולו ופתח רחב את לועו. אבל טים עצר עוד לפני שניגש למלונה. הוא כיוון את המגנט אל קערת הברזל, וזו זזה וגלשה ישר אליו. |
| 28 |
כשהמלך היה בשיא תהילתו מתה אשתו המלכה. היא השאירה לו את בתו היחידה בת חמש עשרה, נערה יפה מאוד וטובת לב, שכולם אהבו אותה. אלא שלמלך האלמן הכיר אישה אצילה, עשירה מאוד, גם היא עם בת אחת, והחליט להתחתן אתה, למרות שהייתה זקנה, רעת לב, מכוערת מאוד, גבנונית, בעלת אף ארוך ועקום. |
| 29 |
האם החורגת התייחסה לבתו של המלך באכזריות ומיררה לה את החיים. לכן הבת, כשפגשה את אביה פעם בגן של הטירה, ביקשה לתת לה אישור ללכת לעולם הרחב, לחפש בו את מזלה. המלך הסכים לה וביקש מאשתו החדשה לתת לבתו כל מה שנחוץ לדרך. וזו אכן נתנה לבתה החורגת שק עם כיכר לחם שחור וחתיכת גבינה יבשה וגם בקבוק בירה. |
| 30 |
חגיגות שמחות, סעודות וריקודים נמשכו שבועיים ובסוף הזוג הצעיר נסע הביתה, לארמונו של המלך הצעיר, עם הנדוניה הנדיבה שהמלך הזקן נתן לבתו. אחרי שהנסיכה המכוערת, בת המלכה השנייה, ראתה איך הצליחה האחות החורגת שלה, החליטה שגם היא תעשה כמוה. היא הודיעה לאמא שלה שגם היא תלך לחפש את מזלה והתכוננה לדרך. |
| 31 |
אבל היא המשיכה בדרכה בלי לשים לב לדבריו. וכך היא הגיעה לגדר החיה הקוצנית. מקום אחד בגדר נראה לה דליל יותר והיא ניסתה לעבור בו. אך אז הענפים הקוצניים סגרו עליה וחדרו לבשרה. רק בקושי הצליחה לצאת מהסבך. ואז התחילה לחפש מים כדי לרחוץ את הפצעים שלה. היא הביטה סביב וראתה באר. |
| 32 |
היה זה יום השוק ואנשים רבים התהלכו ברחובות. אך כשרק ראו את פניה המצולקות ושמעו את קולה הצרוד התרחקו כולם ממנה. היחידי שנשאר במקומו היה סנדלר עני. זמן לא רב קודם נזיר מתבודד אחד הזמין אצלו זוג סנדלים. כסף לא היה לנזיר ולכן בתמורה לסנדלים הוא נתן לסנדלר פחית משחה נגד פצעי צרעת וצלוחית שמן נגד צרידות. |
| 33 |
הם ישבו ושוחחו אחרי הארוחה כשפתאום נשמע רעם, מנורת שמן כבתה והחדר התמלא בערפל. החברים נבהלו. אך הנגר התעשת ראשון, קם והדליק שוב את המנורה. ואז הם ראו שבאמצע החדר עומדת נערה צעירה, יפה ביותר, לבושה בבגדים יפים ועונדת תכשיטים עשירים. היא עמדה כמו מבוהלת ובכתה והדמעות שבעיניה עוד הוסיפו ליופייה. |
| 34 |
וכעת הם חשדו כי הנה, המפלצת קיבלה צורת הנערה ומתכוונת לטרוף אותם. ארבעתם רצו מהר מהבית ונעלו היטב את הדלת אחריהם. אחר כך הלכו, כל אחד לביתו, מלבד הנגר, שהעדיף ללון הפעם אצל הצייד. למחרת הם נפגשו שוב. באור היום הם כבר פחדו פחות. באו לביתו של הנגר ובזהירות פתחו את הדלת. אך הבית היה ריק. |
| 35 |
הדבר לקח זמן רב, והשד הרע מדי פעם מלמל דבר מה, אך לא התעורר ממש. בסוף הנערה הייתה חופשית ורצה יחד עם השודד אל סירת החברים. חברי השודד שמחו מאוד כשראו אותו חוזר עם נערה. אך עוד לפני שכולם עלו לסירה ראו שהשד הרע רץ אליהם מהארמון. הוא התעורר פתאום, הרגיש שהנערה איננה ורצה לתפוס אותה. |
| 36 |
הסולטן לא ישן. הוא ישב בנוחיות על כריות רכות ושוחח עם הוזיר שלו. השודד התיז עליהם סם מרדים ושניהם נרדמו מיד. ואז השודד שם לראשו של הוזיר כובע בעל קרניים של אחד מחיילי צבא הסולטן, לקח את הוזיר וקשר אותו בצמרת של עץ בגן . אחר כך חזר אל הסולטן, נשף עליו באוויר צח וכך העיר אותו. |
| 37 |
והאוויר היה נקי, שקוף, והריח מהשלג הטרי, בן יום אחד. אחרי ארוחת הבוקר הילדים התלבשו, ויחד עם הגננת מריה יצאו לחצר. וכאן התחילו בעבודה, העמיסו שלג על המזחלות, הובילו אותו למרכז החצר ופרקו אותו לערמה גדולה. הם השתדלו להעמיס על המזחלת כמה שיותר שלג ואחר כך אחד רתם את עצמו ומשך בחבל, והשני דחף מאחור. |
| 38 |
בחדר העבודה של אבא, מעל הספה, היו מחוברים לקיר קרניים גדולות של אייל. הסנאי עלה עליהן לעתים קרובות וישב שם כמו על ענף של עץ. אותנו, הילדים, הוא הכיר היטב. כשרק נכנסנו לחדר היה קופץ ממקום כלשהו, כמו מארון, ישר על הכתף. סימן שביקש קוביית סוכר או ממתק. הוא מאוד אהב ממתקים. |
| 39 |
לפעמים בא אלינו, עולה על הכתף, פניו נוגעים בלחי, מושך בשיניים מבקש סוכר. ומאין ניקח? באוזן – יום אחד אחרי הארוחה ישבתי על הספה וקראתי. פתאום ראיתי שהסנאי קופץ על השולחן, תופס פרוסת לחם בשיניו ויורד לרצפה ומשם על הארון. ואני רואה, אחרי דקה הוא שוב על השולחן, תופס פרוסה שנייה ושוב אל הארון. |
| 40 |
חזרנו לפנות ערב עייפים. את הסל עם פטריות שמנו על החלון, שם איפה שקריר, כדי שלא יתקלקלו עד הבוקר. אנו קמים בבוקר והסל ריק. איפה הפטריות שלנו? ופתאום אבא קורא לנו מחדר העבודה שלו. רצנו הקרניים של האייל מעל הספה לשם, מסתכלים – מלאים בפטריות. על הוו של המגבת, אחרי בכל מקום פטריות. |
| 41 |
זה המראה ואחרי הציור – הסנאי שעמל בבוקר ותלה את הפטריות לייבוש לחורף. ביער הסנאים תולים פטריות לייבוש על ענפי העצים. וכך גם עשה זה שלנו. כנראה הרגיש שחורף קרוב. ומהר מאוד באו גם הימים הקרים. הסנאי תמיד הסתתר בפינה כלשהי, שם איפה שחמים, ופעם הוא נעלם לגמרי. חיפשנו, חיפשנו ולא מצאנו אותו בשום מקום. |
| 42 |
התחלנו להבעיר את התנור, סגרנו את אשנב האוורור, שמנו עצים, הדלקנו. ופתאום בתנור נשמע רעש, שפשוף! פתחנו מהר את האשנב והסנאי קפץ משם וישר על הארון. אבל העשן מהתנור יוצא לתוך החדר ולארובה לא ניכנס. מה זה? אז אחי עשה וו על חבל עבה ודחף אותו דרך האשנב לארובה, כדי לבדוק אם לא נתקע שם דבר מה. |
| 43 |
היא שמעה בקולו והוא הבריא. אבל אחרי ימים אחדים האיש הזקן חלה שוב. ושוב הסביר לאישה איזה שורשים ועלים לאסוף לרפוי מחלתו. היא עשתה כפי שאמר לה והוא הבריא שוב. הרבה פעמים חלה האיש הזקן. וכל פעם קיבל מחלה שונה. וכל פעם גם אמר לאישה איזה צמחים יכולים לרפא את המחלה. היא זכרה היטב כל מה שאמר לה. |
| 44 |
הם האכילו אותה טוב, אבל היא חשבה רק על הבגדים היפים ועל התכשיטים ועסקה רק בהם. על הטוויה שכחה לגמרי. עבר הזמן ורב-החובל אמור היה כבר למחרת לחזור הביתה. רק אז נזכרה הנערה שאמרו לה לטוות פשתן. מה היא תעשה עכשיו? ישבה והתחילה לבכות. ופתאום דרך החלון נכנסה אישה זקנה, בעלת ריסים ארוכים. |
| 45 |
על גלגל הטוויה היא שכחה לגמרי. ופתאום, יום לפני חזרתו של רב-החובל הופיעה אישה זקנה השלישית, בעלת שיניים ארוכות שיצאו מפיה כמו חטים של חזיר בר. היא התחילה לטוות כתנה וככל שטווה מהר יותר כך השיניים שלה נעשו ארוכות יותר ויותר. מהר מאוד כל חדר סיבי הכתנה התמלא בסלילי חוטים. |
| 46 |
היא רצתה לקרוא להן ולהזמין לחגיגה, אך בינתיים שכחה לגמרי את שמותיהן. היא עשתה מאמצים גדולים להיזכר בהם, אך הכל לשווא. התעצבה מאוד הנערה. מה יהיה? האם באמת כל החוטים יהפכו שוב לסיבי פשתן, כונה וגלמי משי, כפי שאמרו לה הטוות? החתן שלה הרגיש במצב הרוח הירוד של כלתו והתחיל לדאוג. |
| 47 |
ירד גשם סתווי ורגליו היחפות סבלו מאוד מהרטיבות. לכן הארנב חבש את הכובע הישן שלו על הראש, עטף את עצמו במעילו הדקיק ויצא לשוק, כדי לקנות לעצמו נעליים כמה שיותר מהר. כך הוא הלך והלך, מסתכל פעם ימינה ופעם שמאלה ומרים את אוזניו מול כל רעש חשוד. ולקראת הערב פגש על השביל את הכלב טרייר. |
| 48 |
איך קרה שהטרייר הערום הצליח לעשות לו תרגיל כזה? תכף יבוא החורף, סערות שלג יתרוממו, נעשה עוד יותר קר והוא ילך יחף. הארנב לא ישן עד חצות. כל הזמן חשב מה עליו לעשות עכשיו. ועלה בראשו להעיר את הטרייר ולהתחשבן אתו. הוא ניכנס לחדר שבו ישן הטרייר והדבר הראשון שראה שם היו הנעליים של הטרייר שעמדו ליד התנור. |
| 49 |
הזאב הערום והנבזה חזר עייף מהציד, נשכב במיטתו ונרדם מהר. ואז טרנטינו התחיל לדקור לו בסיכה דקה דקירות קלות, כך שהזאב חשב שאלה פשפשים בשמיכה שדוקרים אותו. הוא קפץ מהמיטה, זרק את השמיכה על הארץ, הוציא מהארון שמיכה אחרת, עטף בה את עצמו ונרדם חזק. אז טרנטינו לקח את השמיכה ורץ מהר לביתו של המלך. |
| 50 |
מאז סיברי התחיל לחיות טוב. שלושה ימים התמלאה הדלעת באורז, בבשר ושוב בקוסקוס. סיברי יכול היה לתת אוכל לשכנים, אכל בעצמו לשובע ולקראת סוף היום השלישי כל הכפר היה כבר שבע. שמועות על דלעת הפלא התפשטו בכל הסביבה והגיעו לאוזניו של המושל. המושל היה חמדן וסקרן והחליט להסתכל על הפלא הלא נשמע. |
| 51 |
והיא קפצה אחריהם ומכה שוב ושוב. בסוף הפסיקה עייפה, נפלה תחת שיח אקציה, ושם היא בוודאי מונחת עד היום. כמובן אם מישהו לא הרים אותה בינתיים. סיברי חיפש ומצא את הדלעת שלו וחזר אתה לכפר. ומאז כל מי שמבקר בצריף של סיברי אוכל קוסקוס הטעים. גם אני טעמתי אותו כשביקרתי אצל סיברי. |
| 52 |
שם, בצפון, אחרי פסגת ההר המושלגת, במערה עמוקה חיו ענקים רשעים. הם אהבו את רוחות הצפון הקרירות ולא יכלו לסבול אש חמה שבוערת בתנור. הרשעית ביותר הייתה הענקית הזקנה קאלליך. אנשים סיפרו שבמערה ההררית הענקים שומרים אוצרות גדולים וגם חפצים קסומים, אך איש לא העז לעלות אליהם ולאמת את השמועות. |
| 53 |
והיא לא רצתה להאמין ובמה שלא ראתה במו עיניה. לכן כשהאח יצא מהבית היא לא הקפידה להוסיף כבול לאש, ואם עשן יצא מהתנור הייתה פותחת את החלון הצפוני כדי לאוורר את הבית. ופעם לא חשבה על הזהרות אחיה ועשתה את שנים חיד – פתחה את החלון הפונה צפונה ולא הוסיפה כבול לתנור, והאש בתנור כבתה. |
| 54 |
למקרה שהאח ירצה להלחם בו, היא הבטיחה לא לעזור לאח. עם ההבטחה הזו הענק הצעיר עזב את ביתו של פינלאי. הגיע ערב. פינלאי הלך הביתה עייף מההליכה ארוכה ופתאום מצא את עצמו בבקעה לא מוכרת. זה היה מוזר כי חשב תמיד שהוא מכיר היטב את כל הסביבה. ואז בצל עצים יפים ראה פתאום צריף קטן. |
| 55 |
אנו כאן כדי להציל את חייך, פינלאי ! אמנם אתה צייד אמיץ, אך קורה גם שכדאי להזהיר את האיש האמיץ לפני הסכנות. האם ידעת שהיום, בבית שלך, היה הצעיר של משפחת הענקים? ושהאחות שלך הזמינה אותו אליה והוא הצליח לכשף אותה בכישופים רעים? מחר הוא יחזור כדי להרוג אתך בחרב כחולה מכושפת. |
| 56 |
למחרת הוא יצא כרגיל לציד, אך לא הלך רחוק אלא הסתתר בסביבה. כעבור זמן הופיע הענק, שיום קודם בא כבחור צעיר וכישף את אחותו. פינלאי אמר לכלבים לתקוף אותו. הענק הופתע ושכח לגמרי על החרב הקסומה שלו שבה רצה להרוג את פינלאי. הכלבים התנפלו עליו בנביחות חזקות ואחותו של פינלאי יצא מהבית לראות מה קורה. |
| 57 |
ואז הנץ הפך לזמר חתונות ועם סאז ביד ניגש לאורחים. כל האורחים הריחו לפי התור את הורד. כשהורד הגיע לאוחאי, שהיה בדמות הזמר, זה תפס אותו ביד ורצה לשבור לחתיכות. אך הורד הפך לחופן דוחן והתפזר על הרצפה. הזמר הפך מיד לתרנגולת שהתחילה לנקר את הדוחן. אך גרגיר אחד של הדוחן נפל לתוך האפודה של אחד האורחים. |
| 58 |
למרות שהעיר ידועה בריקודים עממים, הם לא זכו בה להצלחה רבה והיו עניים שבעניים. ובמיוחד לאחרונה היה להם מזל כה רע שהחליטו לחפש מזל טוב יותר בעיר הגדולה אינברנס . ומובן שלא נסעו לשם במרכבה מפוארת אלה הלכו ברגל, בדרך ניגנו בכפרים ותמורת הנגינה קיבלו פרוטות אחדות ולפעמים גם ארוחה חמה ומקום לינה. |
| 59 |
הפעם הם כבר לא הלכו ברגל. היה להם די ממון כדי לשלם עבור הנסיעה, האוכל והלינה. ועל הכינורות הם ניגנו עכשיו רק להנאה שלהם עצמם. אך כשחזרו לעיירה שלהם הם בקושי הכירו אותה. גם כאן הכל השתנה. גם הרחובות, גם הבתים, הגשרים ואפילו בני האדם. כשרצו לקנות חלב אצל האיכר, פגשו באשת איכר חדשה. |
| 60 |
הנגנים הצעירים נבהלו מאוד והחליטו ללכת לכנסייה המקומית כדי למצוא שם מישהו שיכיר אותם. אך גם הכנסייה השתנתה ללא היכר. היא כבר לא הייתה הכנסייה הישנה, הקטנה והצנועה, אלא נעשתה גדולה ועשירה יותר, ורק בית הקברות העתיק שלידה נשאר כמעט ללא שינוי. הם פתחו את הפשפש החורק ועברו בין הקברים. |
| 61 |
היא רפדה באזוב נקרה בעץ אלון בן מאה שנה. על האזוב היא גידלה שלושה גורי זאבים קטנים. הם שם השתוללו, נשכו זה את זה ומדי פעם הציצו דרך החלון האם אמא שלהם חוזרת. הזאבה הזקנה הסתובבה ביער מבוקר ועד ערב, צדה, התקרבה לעדרי צאן בתקווה למצוא שם טרף, ואת גורים הקטנים השאירה לבדם. |
| 62 |
כשנודע במדינה שהטבחית המלכותית התפטרה, התפטרו גם כל הטבחיות שבמדינה, כי המשק של המלך שימש דוגמה לכולם, לדוכסים ולרוזנים, לאופים ולחייטים, ולכל יוני, יוסי ויונתן. נכון שזה היה מטופש? אבל מה קרה בינתיים? העטלף עף לחפש את הלילה, כדי לספר לו על בת המלך. אך בדמדומים היה כבר קשה היה למצוא את הלילה. |
| 63 |
ירדתי מהעגלה וצעדתי בדרך כדי לשחרר קצת את הרגליים. הדרך ביער הייתה כולה מלאה עלים יבשים, הם שכבו בשכבה שמנה והתפזרו לפני הרגליים כמו גלי ים לפני חרטום של ספינה. ופתאום על הדרך בין העלים ראיתי משהו אפור. ארנבון, התכופפתי והסתכלתי – אבל קטן כל כך! השתופף ויושב בלי לזוז. השתוממתי. |
| 64 |
שמתי חופן עלים יבשים בתרמיל הצד שלי, הכנסתי את הארנבון פנימה והבאתי הביתה. בבית אמא שלי שפכה קצת חלב לצלחת ושמה לפני הארנבון. אבל הוא לא התחיל לשתות, היה עוד קטן מדי ולא ידע איך. ואז לקחנו צלוחית, מילאנו בחלב, שמנו על צוואר הצלוחית מוצץ ונתנו לארנבון. הוא הריח את המוצץ, הניע בשפם. |
| 65 |
אחר כך שלושתם התיידדו. במיוחד יפה היה כשהבערנו אש בתנור. אז שלושתם באו להתחמם שם. ישבו קרוב זה ליד זה ונמנמו. חושך בחדר, רק בבואות אדומות מתרוצצות על הקירות, והכל בחדר מתנועע, שולחנות וכיסאות כאילו חיים. העץ דולק בתנור ומדי פעם משהו מתפוצץ ומהתנור נופלת על הרצפה חתיכת פחם קטנה . |
| 66 |
ובמשך הזמן בובו למד להתייעץ עם טילדה שלפני שיצא למשימה כלשהי, וכך הצליח לא פעם להישמר מהלעג של אנשי הארמון. כאשר בובו היה בארמון כבר קרוב לשנה, בוקר אחד המלכה זנזה התעוררה חצי שעה מאוחר יותר מאשר הייתה רגילה. כשקמה ויצאה מחדרה ראתה את כל אנשי החצר כבר ממתינים לרגלי מדרגות הארמון. |
| 67 |
ובובו, אמנם מוכה ורטוב, הצליח למצוא מחסה בין סלעי החוף למשך הלילה הסוער. בבוקר לא נראה כבר כל סימן של הספינה. בובו מצא את עצמו על אי יפה שבמרכזו הר גבוה, מוסתר בחלקו על ידי הערפל המגיע עדיין מהים. לא נראה כל בית, דרך או שביל, אבל על החוף עמד עץ בודד גדול ובו ראה בובו דלת קטנה. |
| 68 |
היו אלה נעלים קסומות וכאשר בובו רק נעל אותן הן הפנו את רגליו אל פנים האי. בצייתנות נתן בובו לנעליים להוביל אותו. פה ושם הנעליים היו פונות ימינה או שמאלה ואם בובו לא הלך בכוון הנכון הן צבתו אותו. במשך יומיים הלך בובו לכוון ההר הגדול. רוח חמה העיפה את העננים והשמש זרחה בחמימות. |
| 69 |
בבוקר של היום השלישי הנעליים הובילו אותו לחורשה של עצים גבוהים ושקטים, ולקראת ערב מעל צמרות העצים הופיעו צריחים של טירה גדולה. בדמדומים הגיע בובו אל הטירה. הוא מצא את עצמו בגן יפה שבין חומת הטירה ומדרון ההר הגדול. לא נראה כל יצור חי, ולמרות שבחלונות הטירה דלקו אורות, לא נראה כל שומר בשער שבחומה. |
| 70 |
פתאום נשמעו מהטירה שבעה צלצולים של פעמון גדול וגם קולות אנשים. כשהד הפעמון השתתק נפתח השער בחומה והופיע רכוב, בחור צעיר על סוס שחור נהדר. הוא נעלם במהירות ברק בתוך החורשה, ואז ראה בובו שליד השער עומד איש זקן, בעל זקן לבן ארוך ואחריו אחד-עשר אנשים צעירים, דומים זה לזה כמו אחים. |
| 71 |
בובו לא ידע זאת, אך אלה היו מי תבונה, וכשהוא שתה אותם נעשה נבון ולא היה כבר יותר טיפש כמו קודם. ופתאום הוא נזכר באנשים שאותם פגש בדרך, הזקן שאבד את המוניטין שלו, האיש שסבלנותו נאבדה והמלך שבתו הקטנה נגנבה. ואז בובו העז לפנות עוד פעם לאבא זמן ושאל האם ידוע לו דבר מה על המסכנים האלה. |
| 72 |
אם יצליח לשכנע את שכניו שיחזירו לו את החתיכות יוכל להרכיב לעצמו מוניטין יפים וטובים. ולגבי הסבלנות האבודה, הרי היא מונחת בעשב לצד הדרך, במקום שבו פגשת אותו. אם יירגע ולא יתרגז כל הזמן הוא יוכל למצוא ולהחזיר לעצמו אותה. ומה שנוגע לילדה שנחטפה על ידי פיות, הרי היא המשרתת בארמון המלכה זנזה, ושמה טילדה. |
| 73 |
בובו הודה לאבא זמן ובצהריים השעה השתים-עשרה הצעיר העלה אותו מאחריו על סוסו הלבן, והם יצאו יחד לדרך. הם רכבו במהירות עצומה ובובו, שהחזיק בידיו את תיבת העץ היקרה, פחד מאוד לפול. אך הם הגיעו בשלום לחוף האי. שם הסוס הלבן הכניס את רגליו הקדמיות למי הים והמים נשאו אותם כאילו הם רוכבים ממש על פני הקרקע. |
| 74 |
השעה שתים-עשר עצר, איחל לבובו דרך צלחה, עלה לאוויר עם סוסו הלבן ונעלם בין קרני השמש. ובובו, עם תיבת העץ שלו, התחיל לצעוד לכוון הממלכה של המלכה זנזה. ביום שני של דרכו ראה בובו מרחוק את האיש שאבד מוניטין שלו. הוא ניגש אליו וסיפר לו את מה ששמע מאבא זמן, והאיש מיד התחיל לחזור הביתה ולבקר את השכנים שלו. |
| 75 |
האיש הרגזן שאבד את סבלנותו לא נראה בדרך, אבל בובו הצליח למצוא בעשב את הסבלנות. היה זה חפץ דמוי אבטיח עשוי מזכוכית אדומה ובו נעוצים קוצים רבים. בובו החליט לקחת אותו למקרה שהאיש הרוגז, חסר סבלנות, יקרה לו בדרך. בהמשך הדרך הגיע בובו אל המלך האומלל, אביה של טילדה, וסיפר לו על גורל בתו. |
| 76 |
אחר כך המלך קרא לליווי של כל הנסיכים, הלורדים, הדוכסים, כולם לבושים בגדי משי מפוארים, ועוד לגדוד חיילים בשריונות מבריקים, וכולם יצאו לממלכת המלכה זנזה כדי לתבוע החזרת הנסיכה טילדה. הם רכבו בפאר גדול במשך שבוע בלבד, כי לא עשו כל הפסקות בדרך, לא נחו ולא לנו עד שהגיעו לגבולות של ממלכת זנזה. |
| 77 |
האם תמצא אישה או נערה די אמיצה כדי לבצע משימה כזו? כי מה יקרה אם הדרקון לא יאהב את הרפרפת שהיא תכין לו? הוא בוודאי יבלע אותה חיה! והכל היה אבוד אילו לא התנדבה בחורה צעירה אחת, טילדה שמה, להיות משרתת של הדרקון. אנו מתאבלים עליה. היום בשעה שתיים הדרקון יבוא לקחת אותה והשעה הזו כבר קרובה מאוד. |
| 78 |
הוא פתח את תיבת העץ. משהו כמו להבה בעלת כנפיים יצאה מהתיבה ועפה בזמזום לכוון השמש. והשמש נתנה חריקה חזקה והתחילה להתגלגל מזרחה בשמיים. ידי כל השעונים התחילו לזוז חצי שעה אחורה, מהשעה שתיים וחצי לשעה שתיים. ופתאום לפני שער הארמון עמדה טילדה הקטנה ממתינה לדרקון שייקח אותה. |
| 79 |
בובו התנפל עליו בחרבו אך הלהב נשבר על קשקשי הדרקון הקשים. הדרקון נהם שוב. וברגע שלוע הדרקון היה פתוח ביותר בובו זרק לתוכו את הדבר הסבלנות האבודה. האחרון שעוד נותר לו – החפץ הדומה לאבטיח חדר עמוק ללוע הדרקון נעצר. הוא המפלצת וראה זה פלא – הביט סביבו כאילו מופתע, נרגע, המראה שלו נעשה פחות מאיים. |
| 80 |
חוץ מכל אלה הכנתי גם שלוש מקלעות, חכה ורשת לציד פרפרים טרופיים. למחרת, כאשר ההורים נסעו העירה לעבודה, ואמא של סטפקה הלכה לנהר לשטוף לבנים, עזבנו את הכפר פאסקי, בו גרנו. הלכנו בדרך היער. לפנינו רץ טוזיק, הכלב של סטפקה. אחריו הלך סטפקה עם השק הגדול על כתפיו. אחרי סטפקה הלכה לילה עם חבל קפיצה. |
| 81 |
קודם כל נפל לתעלה השק, ואני בעקבותיו, ישר על כל הדברים שבשק. ולמרות שלא הייתי כבד הצלחתי לשבור את כל הקנקנים, צלחות וגם את הקערה לרחצת ידיים. לילה וסטפקה התפוצצו מצחוק כשראו איך אני מתגלגל בתעלה. ולכן גם לא כעסו עלי, כשראו את השברים. סטפקה קרא לכלב טוזיק ורצה לשכנע אותו לסחוב את השק. |
| 82 |
אך שום דבר לא יצא מזה, כי טוזיק לא הבין מה אנו רוצים ממנו. גם אנחנו לא כל כך ידענו איך לשים את השק עליו. בזמן שתכננו זאת, טוזיק קרע את השק ותוך רגע אכל את כל השומן. אז סטפקה החליט שנשא את השק ביחד. תפסנו בפינות והלכנו עם השק. אך זה היה קשה ומאוד לא נוח. בכל זאת הלכנו כך קרוב לשעתיים. |
| 83 |
אכלנו לחם עם אבקת סוכר. פתאום התחילו להסתובב מעלינו צרעות. ואחת מהן, שכנראה רצתה לטעום סוכר, עקצה אותי בלחי. הלחי שלי התנפחה מיד כמו לחמנייה. ובעצת סטפקה שמתי עליה אזוב, אדמה לחה ועלים. אבל לפני שהלכנו הלאה סטפקה הוציא מהשק כמעט הכל ממה שמנו בו, והלכנו ביתר קלות. הלכתי בוכה ומילל אחרי כולם. |
| 84 |
סטפקה זרק את השק על הארץ והחלטנו ללון. אספנו זרדים למדורה. סטפקה הוציא את הזכוכית המגדלת מהשק, כדי להדליק מדורה. אלא שהשמש כבר לא נראתה בשמיים. סטפקה לא ידע מה לעשות. גם אנו התעצבנו. אכלנו לחם ונשכבנו לישון בחושך. סטפקה נשכב בכובד ראש עם רגליים קדימה והדגיש שלמחרת יהיה לנו ברור באיזה כיוון ללכת. |
| 85 |
סטפקה נרדם מיד. גם טוזיק הוריד את אפו. אבל אנחנו עם לילה לא יכולנו להירדם במשך הרבה זמן. הפחיד אותנו היער החשוך ורעש העצים ברוח. לילה נבהלה מענף יבש שחשבה אותו לנחש, והתחילה לבכות. אצטרובל שנפל מעץ הבהיל אותי כל כך שקפצתי מהארץ כמו כדור. אבל בסוף נרדמנו. התעוררתי כי לילה משכה אותי בכתף. |
| 86 |
וישבנו לאכול. וההורים שלנו נהנו וצחקו כששמעו סיפורים שלנו על ההרפתקאות של אתמול. ואמא סטפקה סגרה אותו במחסן ושם מגלה הארצות הגדול נשאר כל היום. אבל למחרת אמא שלו שחררה אותו. ושוב התחלנו לשחק כאילו לא קרה דבר. ועוד כמה מילים על טוזיק. טוזיק רץ אחרי העגלה כל הזמן והתעייף מאוד. |
| 87 |
יתכן והוריכם יחשבו שזה מוזר להתיידד עם עכבר.. אבל אתם, ילדים תבינו זאת. נכון? כך חשבתי. הדבר קרה לפני כשבוע, אחרי מסיבת ראש השנה נהדרת של העכברים. אני בליתי את ליל ראש השנה עם ידיד אחר שלי, בני הגירית. בילינו בשקט ובפשטות. בני הכין קצת עוגה וחלב חם וישבנו ליד האש שבערה באח. |
| 88 |
בל העכברים ארגנו משהו הרבה יותר מרשים וחגיגי. ערכו א זאת מדי שנה באולם רחב הידיים תחת פני הקרקע. הם הגיעו מכל קצוות היער וחגגו עד מאוחר בלילה. השמלות היפות והחליפות המכובדות עשו רושם חגיגי, ואני מרשה לעצמי לציין שגברות עכברות נראו בתלבושתן יותר יפה מאשר בנות אדם יכולות להראות. |
| 89 |
עכבר המקבל פנים בדלת בירך אותם יפה ונתן לכל אחד מהם קליפת אגוז מלאה דבש חם ומתוק, חייך אליהם יפה ואיחל להם ערב שמח. הם ירדו במדרגות ארוכות ונכנסו לאולם, ומהר מאוד התחילו גם הם לטעום מהפירות והאגוזים הטעימים המונחים על השולחן הארוך, בדיוק כפי שעשו כל העכברים הידידותיים הנוכחים שם. |
| 90 |
הם היו תמיד יחד, לא נפרדו לרגע, יחד אכלו, יחד טיילו ויחד שמחו. יום אחד שלושת החברים יצאו לציד איילים ביער מרוחק מהכפר שלהם. הם יצאו מוקדם בבוקר, ובשעות הצהריים החליטו לנוח ולאכול. הם מצאו עץ גדול בעל צמרת רחבה, נשכבו בצלו והתכוננו לסעודה. בצל העץ היה נעים וקריר והם התחילו לאכול. |
| 91 |
אחר כך חפרו בור, קברו בו את גופתו, ובעצמם התנפלו בשמחה על האוכל שהביא, בלי לדעת שהוא מורעל. אך מהר מאוד אבדו את הכרתם ומתו תוך סבל איום. שלושה מטילי זהב זהרו חזק באור קרני השמש. אך לא היה שם אף אחד שיכול היה לראות אותם או לומר שהם שייכים לו. חמדנות היא אחד התכונות החמורות ביותר. |
| 92 |
את כל הכסף שהיה להם בזבזו על בילויים, ועכשיו הוא הלך רעב ובלי פרוטה בכיס. אתם חושבים שקל ללכת ככה בדרך? לא, ודאי שלא! בטן ריקה כבדה יותר מאשר שק מלא אבנים על הגב. עוד רחוקה הדרך לכפר בו הוא חי, והוא עבר ליד כפר זר ושם חיפש עבודה. אולי יוכל להרוויח מספיק כדי לקנות לו אוכל. |
| 93 |
בשקט עברה בחצר והתחילה לרוץ בדרך. שחורי רדף אחריה, הגיע עד הגשר אבל לא השיג אותה, כי היא רצה קדימה כמו ארנבת. שחורי ראה שהוא רץ לשווא, נבח פעמיים וחזר הביתה. הלביבה רצה דרך השדה והגיעה ליער. וכשרק נכנסה בין העצים, ממקום כלשהו הופיע זאב, ועוד כזה שכבר שלושה ימים אפילו גרגיר פרג לא ניכנס לפיו. |
| 94 |
הציפורים שמעו איך מר תן דופק מפנים העץ, ובאו לנקר ולעזור לו. אבל הן היו קטנות מדי והעץ היה גדול ועבה. בסוף הגיע מר נקר ועשה חור קטן בעץ. היה זה רק חור קטן מאוד, אבל מקורו של מר נקר התכופף והוא לא יכול היה לנקר יותר. מר תן העביר יד אחת דרך החור אבל לא יכול היה לעבור שם בעצמו. |
| 95 |
מר תן ניסה להעביר אותו אבל הראש היה גדול מדי. האוזניים הפריעו. ואז הוא הוריד את האוזניים והעביר אותן דרך החור. ושוב ניסה להעביר את הראש, אך הפעם העיניים שלו היו בולטות מדי. אז מר תן הוציא מהראש את העיניים והעביר אותן אחת, אחת, דרך החור. מר עורב, שישב על ענף העץ, ראה את העיניים. |
| 96 |
ממש אוצר למר עורב. הוא ישמור אותן באוסף אבני חן שלו! מר תן הצליח בסוף להעביר את ראשו דרך החור הקטן, ואז אסף את כל החלקים שלו ביחד ובסוף נעשה שוב תן שלם. רק את העיניים שלו לא יכול היה למצוא. הוא מישש סביב והאוזניים שלו הקשיבו היטב כדי לשמוע את צליל העיניים, אבל שום דבר לא נשמע. |
| 97 |
שוכבת בעריסה, לבנה וסמוקה, בריאה וחזקה, חמודה ושמחה כמו השמש שמשתקפת בבוקר בגלי הים הבלטי. קראו לה ההורים נרינגה. השנים עברו מהר ונרינגה בגרה וגדלה. נעשתה גבוהה יותר מעץ האורן הגבוה ביותר, עיניה כחולות כמו שמי הקיץ, צמות זהובות ארוכות כשלושים רגל, מטולטלות כמו הנהר ניימן ביום רוח. |
| 98 |
ולבה של נרינגה טוב. קורה שאדם שוקע בחולות שפת הים, ונרינגה מוציאה אותו יחד עם הסוס והעגלה. ואם סערה קמה בים, תתפוס ספינה ודוחפת אותה לחוף, עוד מעט תזרוק אותה על הסלעים, ונרינגה נכנסת לים, ובלי מאמץ תופסת את שרשרת העוגן ומוציאה את הספינה לחוף. לכן גם הספנים לא פחדו מסערות שקמו בשפך של ניימן. |
| 99 |
ואת טוב לבה פרסמו בכל העולם. כשסערה דוחפת סירות הדייגים מהים הפתוח אל החוף, כשהיא הופכת את סירות יחד עםהדייגים והדגה, מי בא לעזור לדייגים? נרינגה. היא מוציאה את הדייגים מהמים, סוחטת מים מהרשתות, שופכת מים מהסירות ומוציאה את הדייגים לחוף לייבוש. ובמזג אוויר שקט הייתה נרינגה יוצאת לדוג עם הדייגים. |
| 100 |
הדייגים שטים בסירות, ולפניהם הולכת נרינגה, הגלים הגדולים נפתחים לפניה ועל גבה היא נושאת מטאטא משלושה אורנים. הדייגים מטילים רשתות ונרינגה, באורנים שלה, מטאטאה דגים לתוך הרשתות... אך בשפך הנהר ניימן מזג אוויר כזה קורה רק לעתים רחוקות. מלך הים והרוח, נחש בעל תשעה ראשים מקים סערות בים. |
| 101 |
בא לו מצב רוח רע והוא מתחיל להשתולל, לסעור. הוא אוהב להטביע ספינות ואנשים. ולא מספיק לו בים, הוא גם דוחף גלים גבוהים לחוף, מציף שדות ומרעה, שוטף בתים של הדייגים יחד עם האנשים, עם העדרים ועם הרכוש. יום אחד נרינגה התרחצה במי השפך של ניימן, הביטה היטב על הסביבה והחליטה על מעשה. |
| 102 |
את החול היא נשאה בסינור. חולית, דיונה שלמה יכלה להיכנס לסינור שלה.והיא מביאה חולית, שופכת אותה למים, ומרחוק, רחוק מתרוממים גלים לגובה של בית. זה בעל תשעה הראשים ששמע על המבצע של נרינגה. הוא מתרגז, שולח רוחות חזקות אל בני אדם, מערבל את מעמקי הים. תשע-עשרה ימים ולילות נמשכה הסערה. |
| 103 |
תשע-עשר ימים ולילות עמלו האנשים. אך כוח הרצון שלהם גבר על הכל והם בנו קיר אדמה ארוך, ארוך ביותר, מול השפך של ניימן, והפרידו בו בין המפרץ והממלכה של הנחש בעל תשע הראשים. נרינגה חזרה הביתה וישנה שלושה ימים. וכשהתעוררה, ראתה: המפרץ שקט. בעל תשעה הראשים הבין שלא יוכל להרוס את הקיר. |
| 104 |
נכון, היו גם כאלה שהלכו לחפש את המפלצת, אבל אלה לא חזרו כבר הביתה מעולם. נרינגה הצטערה מאוד: האם אף אחד לא ינצח את המפלצת בעלת תשעה הראשים, האם לא ימצא גיבור אמיץ כזה? והיא גם התגעגעה לצעיר שיהיה חביב על לבה. לפעמים הייתה יוצאת לחוף הים, יושבת ותומכת את ראשה בידה ומתעצבת הרבה זמן. |
| 105 |
העננה התקרבה ונרינגה ראתה שזה מפרש. אחרי המפרש הופיעה ספינה. ועוד איזו ספינה! התורנים בגובה של ששה אורנים גבוהים, ירכתיים מוזהבים, חרטום אדום, מפרשים ממשי לבן. הספינה נעצרה רחוק בתוך הים, נתקעה בקרקעית מהספינה יורד אביר, רחב חולית, ונרינגה רואה – כתפיים, יציב, חזק כמו עץ אלון. |
| 106 |
איפה שנגליס הולך האדמה שוקעת תחת רגליו, עקבותיו יוצרים אגמים. איפה שנעצר הענק, שם עולה הר. אך גם במבצעים אחרים התפרסם נגליס. להרוג דוב זה בשבילו דבר של מה בכך, גם לצוד חזיר בר לא בעיה בשבילו. תאוים קנאו בכוחו, נמרי בר ואיילים רעדו מפחד, הסתתרו מפני המבט שלו. הוא יכול היה לצוד אותם ביד לא מזוינת. |
| 107 |
האנשים אהבו את נגליס. הוא עזר להם לעקור יערות, לבנות בתים מקרשים כבדים, להקים גשרים מעל נהרות רחבים. ידיעות על מעשיה של נרינגה הגיעו לנגליס והוא קרא לאנשים לחוף הים, שם בנו לו ספינה, ועכשיו הוא הגיע לשפך של ניימן. כשירד מהספינה עלו גלים בים. גל אחד הכה ברגליה של נרינגה. |
| 108 |
הוא הלך הרבה ימים ולילות, דרך עמקים וביצות, מעל נהרות רחבים. כשהיה רעב צד חזירי בר ויעלים, את הצמא הרווה ממעיינות הרריים, ונח בצל עצים רחבי הצמרת. בסוף הגיע נגליס להר גבוה, מכוסה כולו ביער חשוך ובפסגה עלה עשן קטן. הוא עלה על ההר הזה וראה: ליד האש יושב איש זקן, כולו מכוסה אזוב, כמו גדם עץ ישן מאוד. |
| 109 |
הים הרעיש שוב ועלה עד החגורה של נגליס. הגלים הכו לצייד בחזה, ניסו להפיל אותו, משכו אותו למעמקי הים, והרוחות ניסו להוציא את הגרזן מידיו. אך נגליס תקע את רגליו חזק בחול, נשם חזק והכה את הנחש בשלישית! ברק יצא מהגרזן ועוד שלושה ראשים נפלו לתוך המים. ובאותו הרגע שקטה הסערה, נרגע הים, שמש בהירה האירה. |
| 110 |
אך הרופא שילם לו שכר זעום ולכן איוונס החליט לעזוב את הכפר הקטן ולחפש את מזלו בעיר הגדולה לונדון. שם, האמין, בוודאי ימצא פרנסה טובה יותר. בוקר מוקדם אחד הוא נפרד מהרופא ויצא לדרך. בכיס החזיק כיכר קטן של לחם ועוד כמה פרוטות. הוא הלך במשך כל הבוקר ולקראת צהריים החליט לנוח. |
| 111 |
איוונס הוריד ממנו ענף ישר וחזק, ועם מקל הליכה הזה המשיך בדרכו ללונדון. עם המקל היה קל יותר ללכת. איוונס הלך מהר ושרק מנגינה כלשהי בדרך. בסוף הגיע לשערי העיר. עבר את השער והתקדם עד לנהר. עמד על החוף והסתכל על הספינות והסירות הרבות שעל המים. פתאום ניגש אליו איש זקן קטן, בעל זקן לבן שהגיע לו עד החגורה. |
| 112 |
הוא ניגש לערמת המטבעות, לקח חופן, נהנה מהברק שלהם. שם אותם עוד חופן או שניים והסתובב בצער – בכיס כי לא היה לו מקום אחר, לקח ערמת הזהב לא קטנה. הוא חזר דרך האולם תוך מבט זהיר על האבירים. פחד להפיל מטבע או למעוד ורק הצטער שיכול היה לקחת כל כך מעט מטבעות זהב. בסוף הוא עזב את האולם בלי להעיר את האבירים. |
| 113 |
האבירים ירדו שוב על הכיסאות ועיניהם נעצמו שוב. קול הפעמון נדם. עכשיו שמע איוונס שוב את הנשימה הקצובה של האבירים ודפיקות חזקות של הלב שלו. בסוף הוא הגיע למוצא המערה ולא זכר איך יצא החוצה. הוא פתח את כפות ידיו ומטבעות זהב נפלו על הארץ. הפך את הכיסים וכמו מוקסם הסתכל על הזהב הנשפך. |
| 114 |
ויום אחד עלה על סוס, לקח אתו שני שקים גדולים, הרבה אוכל, ורכב עד הסלע הגדול. בדרך נזכר באותו היום שבו הלך רגלי ללונדון, עם כיכר לחם קטן בלבד, כשבכיסו רק פרוטות בודדות. הוא הגיע לסלע, מצא את פתח הכניסה, השתחל בזהירות ליד פעמון הכסף, וניכנס לאולם הגדול. שם היה הכל כמו שלוש שנים קודם. |
| 115 |
המלך ארתור והאבירים שלו ישנו בשינה עמוקה, וערמת הזהב והכסף לא פחתה. איוונס שם את ידו בערמת המטבעות והתחיל להעביר אותם לתוך השקים. איזה מזל זה. עכשיו הוא יהיה האדם העשיר ביותר בעולם! בסוף הוא מילא את שני השקים. כל כך כבדים היו, שלא הצליח להרים אותם מהרצפה. נאלץ למשוך אותם, וגם זה היה קשה מאוד. |
| 116 |
כמעט מת זרקו אותו החוצה מהמערה. כמה זמן שכב איוונס בלי הכרה, אין לדעת. התעורר לא בטוח שנשאר חי. איכשהו עלה על הסוס וחזר הביתה. מאז רגל אחת שלו קצרה יותר. מהר מאוד גם יתר הזהב התפזר והוא נאלץ לחפש עבודה. למערת המלך ארתור הוא כבר לא חזר. האבירים ישנים שם בשלום, ויחד אתם אוצרות לאין ספור. |
| 117 |
הוא נזכר באשתו, בבית בו חי. הסתכל על הנעליים, אולי הן נשחקות? אבל איפה! הן חדשות כפי שהיו ביום ראשון. ויום אחד הוא הלך עם המחרשה על גבו וממולו הולך אדם. כשנפגשו ראה כי זה שכן מכפרו. שמח האיש, התחילו לדבר על הכל, על האישה, על הבית, על הא ועל דא. הוא הוריד את המחרשה על הארץ ודיברו הרבה. |
| 118 |
הן הגיעו לכפר אחד ושם נסטו יצאה מהקש. הן ביקשו בכפר מקום לינה. אנשי הכפר הסתכלו על נסטו ולא יכלו לנתק את עיניהם ממנה. עד המרפקים ידיים בזהב. עד הברכיים רגליים בכסף. כמו שמש הפנים. כמו פנינים בשערות! שמע עליה בן המלך ובעצמו רכב, דהר, עד הכפר. התאהב בנערה במקום ורצה להתחתן אתה. |
| 119 |
ושם התחילו לחיות ביחד. כך עברו שנים אחדות ובמשך הזמן נסטו ילדה בן, בעל יופי בלתי רגיל. לפחות יפה כמוה. נודע על כך לסוטראפ המכשפה, והיא קיבלה דמות של זקנה, ובאה לארמון כדי לעבוד כאומנת לילד. הנסיך לא חשד בדבר וקיבל אותה לעבודה. פעם הובילה האומנת את נסטו עם הילד אל המרחץ, שעמד קרוב לאגם. |
| 120 |
הזקנים יודעים הרבה, תמיד יכולים לתת עצה טובה. אבל גם צעירים יכולים לעלות רעיון טוב – להם עוד כוחות רבים, עין חדה, ידיים זריזות, כל החיים לפניהם – הם מביטים קדימה. לפני זמן רב אנשי אודגי חיו בארצות חמות, בערבות, על שפת הים. רבים היו, כמו עצים ביער. חיו בשקט, בשלום, לא לחמו עם אף אחד. |
| 121 |
צדו חיות, דגו דגים, שמרו על חוק, גידלו ילדים. זה היה מזמן. בראש של ישוב אחד עמד השמאן באטא. כשמישהו חלה היה באטא מוציא את התוף שברק מצוייר עליו, מבעיר מדורה, מחמם את התוף מעל המדורה ומתחיל לכשף. הולך סביב המדורה, מרקד, לוחש מילים שונות, שר ודופק חזק בתוף. התוף משמיע קול כמו רעם. |
| 122 |
מה שהשמאן רוצה לקחת, נותנים. איך לא לתת לשמאן? לא תיתן, הוא ישלח שדים רעים על כל הישוב, ולכולם יהיה רע.. אמרו על באטא שהוא שמאן גדול! השדים מחבבים אותו, לשמאן היה הכל, גם כשהאודגי האחרים רעבו, לעסו את המגפיים שלהם מרוב הרעב. וחי באותו הישוב בחור צעיר דימדיגה. צייד מצוין – בחץ אחד צד שני אווזים. |
| 123 |
בחור כמו בחור, לא גרוע מאחרים, דווקא טוב יותר. ואותו הבחור ראה את באטא ולא יכול היה להבין למה זה כך: הוא צד שני ברווזים, אחד בשביל עצמו, והשני צריך לתת לבאטא. יצוד שני שועלים, אחד לעצמו, שני לתת לבאטא. ובאטא לא יוצא לציד, השמאן לא נרטב בבוץ, לא מתייבש בשמש, לא קופא בקור ומקבל שלל כמו דימדיגה. |
| 124 |
בנה מנגי איום, הולך ומכשף סביבו. מנגי עומד על תל. הוא גבוה כמו שלושה. הבטן שלו ריקה, כדי שיהיה תמיד רעב! נחשים על הידיים שלו, כדי שיהיו גמישות במאבק. לטאות על רגליים שלו, כדי שירוץ מהר. בחזה שלו ציפור במקום לב. על החזה לוח נחושת ממורקת, זורח כמו השמש, כדי לסנוור אויבים! הכל משתקף בלוח נחושת הזה. |
| 125 |
והם כמו חול על חוף הים. האדמה רועדת, רעש נשמע כמו של מבול. הם צועקים, מעודדים את החיות שלהם! בידיהם חרבות ארוכות ועקומות. על גביהם נדנים עם חצים, ליד האוכף גרזן לחימה. אמת אמר דימדיגה שאלה אנשים ולא שדים. המונגולים ראו ישוב והרימו צעקה עוד יותר גדולה. ירו עננת חצים שהסתירה את השמש. |
| 126 |
ודימדיגה עם האנשים שלו עדיין רחוק מהיער. ראו אותם המונגולים והתחילו ברדיפה. כמעט והשיגו אותם, אך אודגי כבר נכנסו ליער. את הנשים עם ילדים שלח דימדיגה עמוק יותר לתוך היער ובעצמו עם הגברים הסתתר אחרי העצים. הם התחילו לירות חצים מהקשתות שלהם. החצים שרו, עפו. את השד החץ עובר בלי לעשות לו דבר. |
| 127 |
סבא שלי היה עני, אבא שלי היה עני, גם אני הייתי עני כל חיי, וכנראה כזה יהיה גם גורלך! כל החיים עבדתי לבולדה העשיר ולא הרווחתי אצלו כשהוא לוקח. דבר. לבולדה יד קלה – כשהוא נותן. לא אוכל לבולדה יד קשה – להשאיר לך אלא רק לשלושה חפצים - סכין, אבן צור וחנית. הם נשארו אצלי עוד מאבא, שירש אותם מסבא שלך. |
| 128 |
החוב שלו עובר עכשיו עליך. אם לא תחזיר את החוב שלו, השמאן לא יצליח להעביר את נפשו לשמיים. אאכיל אתך, אלביש, אבל אני אעזור לך – ומה שתאכל ותלבש ארשום לחובתך. התחיל מונוקטו לעבוד אצל בולדה עבור חוב של אבא. התחיל בולדה לעזור למונוקטו. רק מהעזרה שלו כל יום נעשה קשה יותר לבחור העני. |
| 129 |
עשר נשים אצל בולדה, את כולן קיבל תמורת החוב. לא הצליחו לפדות אף אחת. עשרה עבדים אצל בולדה. כל שנה יוצא בולדה לעיר הבירה, בעשר סירות עם מפרשים צהובים מעור דגים! בבירה עומד האסם הגדול שלו. המנהל מכבד אותו בתה. סוחרים קונים אצל בולדה עורות במחיר מופקע. ובולדה מיום ליום נעשה שמן יותר. |
| 130 |
הוא התנדנד על חגורתו של מונוקטו, קפץ מהנדן ורץ ליער. שם התחיל לחטוב ענפים יבשים. הכין ערמה שלמה. אחר כך התחיל לחטוב ערבה לצריף והכין קרשים רבים. הסתכלה אבן צור על בעל הבית שלה, ומונוקטו שוכב ולא זז. קפצה אבן הצור מהשקית שלה, רצה לערמת הענפים היבשים והציתה אש, הכינה מדורה. |
| 131 |
אחר כך רץ לטייגה, חטב צפצפה גדולה והתחיל לחצוב סירה. שביבים מתפזרים סביב, בול העץ מסתובב מצד לצד, מגיש לסכין פעם צד אחד, פעם צד שני... לא הספיק מונוקטו להתאושש כשסכין של אבא הכין כבר סירה כזו שאף אומן עוד לא עשה. מונוקטו ניכנס לצריף, הושיט את ידיו למדורה וחימם אותן כדי שיוכל לאחוז בחנית. |
| 132 |
ואז גם החנית זזה. היא התביישה שהחברים שלה עובדים והיא מתבטלת. היא דחפה את הסירה למים. גם אבן צור קפצה לסירה והדליקה שם אש. הדגים ראו אש ובאו לסירה, ואז החנית התחילה לעבוד. מכה במים ופעם מוציאה זאב מים, פעם קרפיון, פעם שמך! הסירה התמלאה והגיעה שוב לחוף. החנית נכנסה לצריף, אבן צור חזרה לשקית שלה. |
| 133 |
לקח את החנית וזרק למים. החנית נתקעה בקרקעית ובולדה, איך שלא ניסה, לא יכול היה להוציא אותה. התרגז בולדה מאוד. הוא הבין שהחפצים של הכפרי הזקן לא ישרתו אותו. הוא הוציא את אבן הצור מהשקית וזרק על הארץ. האבן שפשפה בחול והדליקה אש. התחילה האש לרוץ על האדמה לכוון ביתו של בולדה והאסמים שלו. |
| 134 |
בולדה לא הספיק למצמץ בעיניים והאש הדליקה את האסמים ובית שלו. כל הרכוש של העשיר עלה באש. בולדה ניסה לרמוס, לדרוך את האש, אך לא הצליח. מהחום כל השומנים שלו התחילו להמס. בסוף התמוסס בולדה כולו. רק מעיל ומגפיים נשארו. מונוקטו בא ליער, שבו העשיר זרק את הסכין הכה באבנים והאבנים הסכין, וראה – הפכו לברזל. |
| 135 |
הלך מונוקטו לחפש את החנית שלו וראה – על החנית הופיעו שלוחות ירוקות, עץ צמח מהחנית. מהעץ התחילו ליצור חניתות, מוטות קשים אבל גמישים, כאלה לא תמצא במקום אחר! מונוקטו הלך לחפש את אבן הצור. וראה שבמקום בו עמד הבית והאסמים של בולדה, קמה ביצה גדולה ועליה להבות קטנות בוערות, שומרות על המקום המקולל. |
| 136 |
לכלב פלוק מלונה משלו במרכז החצר. הוא שם לרוב קשור, ומשגיח ביום ובלילה על החצר. רק בחורף מותר לו לשכב כאן בבית, בסל שליד המטבח. תארו לכם! הגשם יורד, קר והחתול בצבע קפה בעל אוזניים שחורות ועיניים כחולות נכנס מהגינה וממשש בכפות רגליים את אבני החצר, כאילו שוקל האם כדאי לו בכלל לעבור כאן. |
| 137 |
ובאותו הזמן הוא מביט על פלוק הקשור בשרשרת. הוא עובר לידו ואז מסתובב עם אחוריו אל פלוק, מניף את זנבו בקצב ודוחף בראשו את דלתית האשנב שהבעלים חתך במיוחד בשבילו. לפעמים הבעלים (זה אני) מרשה לפלוק להיכנס לחדר. אם הוא רואה שם את החתול, ששוכב מגולגל כמו עוגה באמצע המיטה של הבעלים וישן בנחת, הוא נובח עליו. |
| 138 |
החתול ישן חזק. אבל לא רק הכלב הציץ דרך החלון, אלא התרנגול, שלוש תרנגולות והעזה גם, רצו לראות את החתול הישן. כן, אפילו חילזון קטן הופיע בחבורה ועלה גבוה על המטפס, כדי לראות טוב יותר. באו גם שני האוגרים הצהובים, שלא יוצאים אף פעם לחצר כי מפחדים מהחתול, ועלו על אדן של החלון השני. |
| 139 |
והציפור שרה שיר כל כך שמח ויפה שסיימון הניח את המעדר והתחיל לרקוד. הציפור שרה ושרה והפסיקה לשיר רק כשסיימון לא יכול כבר לרקוד מרוב עייפות. הוא נשכב על הארץ, נח קצת ורצה לחזור ולעבודה, אך אז הציפור שוב התחילה לשיר. סיימון לא הרגיש בכלל ששוב הניח את המעדר והתחיל לרקוד. וכך קרה מספר פעמים. |
| 140 |
כולם התאספו סביבו וראו שאין זה אלא קן של ציפור ובו ארבע ביצים כחולות. הם נשאו את הקן בזהירות והניחו אותו בדשא שבין העצים בצד החלקה. וכשהתרחקו ראו שהציפור המזמרת עפה מהר אל הקן. היא הייתה כל כך עסוקה שם שלא שמה לב בכלל מה עושים האנשים. ואלה לקחו מעדרים והתחילו לעקור את השיחים. |
| 141 |
אך גם גדלו התכונות הלא טובות להן, וקשה היה לא להרגיש שהצעירה מהבנות נעשתה מכוערת יותר מדי יום, והבכורה נעשתה כל יום טיפשה כל כך, שלא יכלה לענות גם על השאלה הפשוטה ביותר, וכל כך גמלונית שלא יכלה לסדר כמה פרחים בצנצנת, בלי להפיל ולשבור אותה, או למלא כוס מים, בלי לשפוך חצי מהם על שמלתה. |
| 142 |
היא גם סבלה לעתים מנזיפות של אמא המלכה, שלמרות לבה הטוב, קשה היה לה להשלים עם מגרעותיה של הבת הגדולה. יום אחד האחות הגדולה יצאה ליער כדי להתרחק מהחברה ולהרהר בעצב על גורלה, ושם פתאום ראתה איש קטן שהלך מולה. הוא היה מכוער ביותר ואפילו דוחה בהופעתו, אך לבוש היה בהידור רב. |
| 143 |
מיד הם התחילו לשוחח בנעימות ותוך כדי כך הנסיכה השמיעה הערות מבריקות ביותר, והנסיך תלתל התחיל לחשוד שמסר לה את כל התבונה שלו ולא השאיר לעצמו דבר. כשהנסיכה חזרה לארמון המלכותי כולם הופתעו מהשינוי המוזר, כי במקום לעשות הערות מטופשות היא הייתה עכשיו מלאת רעיונות מבריקים, אותם היא ביטאה בצורה נאה ביותר. |
| 144 |
השינוי הפתאומי של הנסיכה התפרסם תוך זמן קצר בכל הסביבה, ונסיכים צעירים ממלכות השכנות באו לבקש את ידה, אך היא דחתה את כולם כי אף אחד לא נראה מתאים לה . אלא שבסוף הגיע נסיך אחד, כל כך עצום, עשיר, חכם ויפה תואר, שאפילו המלך, אבא שלה, לא יכול היה למצוא בו כל דופי, והמליץ לה לבחור אותו לבעלה. |
| 145 |
היא חיה לא סתם, אלא בחצר של מקדש, בבאר ישנה, יבשה למחצה. היה לה שם טוב לחיות. תחתית הבאר הייתה רכה, לחה, דביקה. אך פעם בא קיץ חם מאוד. כל כך חם שהכל סביב התייבש, שלוליות, תעלות, נחלים. וגם הבאר הישנה התייבשה לגמרי. סדקים הופיעו בקרקעית, היא נעשתה כה יבשה שקשה היה להאמין שזו באר. |
| 146 |
ובעיר אוסקה חיה צפרדע אחרת. היא גרה בבריכה עגולה גדולה. היה לה שם נעים מאוד. היא טבלה את ראשה בטין רך, שחתה במים עכורים בין אצות מים ירוקות, וביום יפה התחממה בשמש על אבן גדולה. אך גם באוסקה נעשה חם מאוד. גם שם התייבשו התעלות, הנחלים והבריכות. התייבשה גם הבריכה הגדולה שבה חיה הצפרדע. |
| 147 |
אחת יצאה מקיוטו לאוסקה, השנייה דילגה מאוסקה לקיוטו. ומנוחה, דילוג – הן דילגו בלי למהר, דילוג – ומנוחה. וכפי שיצאו לדרך, כך גם הלכו, באותו הקצב, וכל אחת מהן לא דילגה יותר מהר ולא יותר לאט מהשנייה, כך שבסוף הן אמורות היו להיפגש בדיוק באמצע הדרך. ובאמצע הדרך בין קיוטו ואוסקה עומד הר טנודזאן. |
| 148 |
ועד סוף חייהן הן חשבו שהעיר קיוטו דומה לעיר אוסקה, והעיר אוסקה לעיר קיוטו. אבל זה בכלל לא נכון. שתי הערים שונות לגמרי זו מזו. אז מה בעצם קרה? הצפרדע מקיוטו לא ראתה את אוסקה פשוט – אלא את עיר הולדתה קיוטו, והצפרדע מאוסקה לא ראתה בכלל את קיוטו אלא את אוסקה. הרי עיני הצפרדעים הן גבוה על המצח. |
| 149 |
הוא ניסה את החלילית השנייה. היא נתנה צלילים כל כך שמחים שהתחיל לצחוק בקול. ובסוף ניסה את השלישית. צלילי החלילית הזו הקפיצו את רגליו. בעצמו לא הבין כיצד, אבל הרגליים שלו התחילו ברקוד שמח, בלי שרצה בכך. הוא רקד וצחק וראה פתאום שסביבו מרקדים גם חיות קטנות וציפורים במעופן. מהיום הזה היתום היה תמיד שמח. |
| 150 |
באותו זמן מלך חזר מהציד. הוא עבר בקרבת המרעה ושמע צלילים מוזרים. מי מנגן כאן? הוא השתומם המלך – התקרב למרעה ופתאום הסוס שלו התחיל לקפץ ולרקוד. גם המלך בעצמו לא יכול היה להיאחז באוכף. רגליו קפצו ורקדו! אך הנער ראה אותו. הוא לא רצה לעייף את המלך, ולכן הפסיק לנשוף בחלילית. |
| 151 |
עם החלילית שלך תוכל לבצע משימה שאני, עם כל הצבא שלי, אינני יכול לבצע. כן, כן! תקשיב. לפני שבועיים בתי היחידה נחטפה על ידי מלך רע של הממלכה השכנה. הלכתי עם הצבא שלי כדי להחזיר אותה, אך למלך השכן צבא גדול וחזק יותר. לך אתה ועם החלילית הפלא שלך תכריח אותו לרקוד ולקפוץ עד שיסכים להחזיר לי את הילדה שלי. |
| 152 |
הוא הלך שלושה ימים עד שהגיע לטירתו של המלך השכן, הרע. עוד מרחוק ראה כי המלך עצמו יושב בחלון של הטירה ומצפה לאויבים, ובחלון השני יושבת בת צעירה, ששופכת דמעותיה בנהרות. הנער נשף בחלילית הראשונה. המלך הרע הוריד את ראשו, אך מהר מאוד פניו נעשו נעימים וחביבים יותר. והנערה, בת המלך, הפסיקה לבכות. |
| 153 |
המלך, שכבר לא נראה רע כל כך, התחיל לצחוק בקול רם. והבת כיסתה את פניה בידיים ויצאה לגינה. היא לא רצתה שהמלך הרע יראה איך היא צוחקת. ואז הנער התחיל לנגן בחלילית השלישית. המלך הרע התחיל לרקוד בחדרו. הוא רקד וקפץ הרבה זמן, יצא לגינה והמשיך לרקוד שם עד שלא נשאר לו כוח ולא יכול היה לנשום. |
| 154 |
והיו עוד ארבעה ועשרים עבדים שחורי עור, כל אחד נושא לפיד ריחני, כך שהאוויר היה מלא ריחות מתוקים. סלים ניכנס אחרי האיש הזקן לספינה, ושם הם התיישבו על כריות רכות, רקומות בזהב ואבני חן, ומלאות בפוך. סלים חשב שהוא חולם, כי דבר דומה עוד לא קרה בחייו. החותרים דחפו את הספינה מהחוף והתחילו לחתור. |
| 155 |
הם חתרו וחתרו כל הלילה, ובבוקר, כאשר השמש עלתה, סלים ראה מראה שעיני בר תמותה לא ראו עוד קודם ולא אחר כך. הוא ראה אי בים, אי שכולו הר. ועל האי הוא ראה עיר גדולה בנויה במדרון ההר. זה מעל זה ועוד מעל זה היה פלא של פלאים – זה עמדו בתים וארמונות שנצצו כמו שלג, ומטעים של פרי וגנים של פרחים ועצים ירוקים. |
| 156 |
אך זה לא היה חלום. זה היה ממשי לגמרי כמו שביצה היא ביצה. והוא עלה על הסוס הלבן ורכב על הסוס שלו אל הארמון המפואר ביותר שבין כל הארמונות, ואתו רכבו גם הנסיכים והאצילים והקהל הריע בקול עד כאב הגרון. ואיזה ארמון היה זה שאליו הוא ניכנס! לבן כמו שלג ובפנים צבוע כולו בזהב וכחול. |
| 157 |
וסביבו גנים מלאי פרחים ועצי פרי כפי שעד כה שום בר מוות עוד לא ראה. ובארמון משחו את סלים למלך ושמו לו כתר זהב על הראש וזה היה מה שטבעת הזהב יכלה לעשות לאופה פשוט. כל אותו היום חגגו ושתו יין ורקדו לצלילי תזמורות, ונערות יפות רקדו ועוד דברים שעליהם סלים האופה לא חשב מעולם לפני כן. |
| 158 |
וכשבא הלילה הדליקו אלפים ואלפים נרות ריחניים שהאירו באור חזק כל כך שקשה היה להבחין מתי נגמר היום והתחיל הלילה, רק כי הלילה הריח טוב יותר בגלל הנרות האלה. אבל רגע! משהו מוזר היה בכל זה וצריך לספר על כך. כי כאשר הגיעה חצות, ברגע אחד כל האורות כבו והכל נעשה שחור כמו זפת, בלי זקוק או נצנוץ כלשהו. |
| 159 |
ועל הבמה עמד פסל של אישה, שנראתה כמו חיה, רק שעיניה היו עצומות. האישה נראתה כמו מלכה, עם כתר זהב על ראשה, וגלימה זהובה, משובצת יהלומים, פנינים ואבני חן, שכיסתה את גופה. פניה של האישה היו כה יפים שלא ניתן לתאר זאת בעת על ניר לבן. וכשסלים ראה את פניה לבו עמד מדפוק, כה יפים היו. |
| 160 |
אך הפעם לא נשמעו צעקות ובכי אלא הכל היה שקט כמו מוות. וכשנפתחה הדלת לא נכנסו שישה גברים בשחור, כמו קודם, אלא תשעה גברים, שקטים כמו מוות, לבושים באדום לוהט, והלפידים שלהם דלקו בלהבה אדומה כמו דם. הם אחזו בזרועות של המלך סלים והובילו אותו דרך אותם הפרוזדורים ומעברים עד שהגיעו לאולם הגדול. |
| 161 |
האדמה התחילה לרעוד והבתים התמוטטו, התפרקו ונפלו, והאנשים צעקו, יללו ובכו, ובים עלו גלים ענקיים והרוח שרקה ויללה. למזלו של המלך סלים הוא ענד את טבעת המזל, כי למרות שהארמון התפרק לחתיכות מעליו וסביבו, עמודים וקירות ואבנים נפלו לצד והוא הצליח לזחול משם בלי כל פגיעה, כמו עכברוש ממרתף. |
| 162 |
והמלך סלים זחל לתוכה וכך ניצל מטביעה. גם זה הודות לטבעת המזל. הסירה נישאה וצפה על פני הגלים, עד שהגיעה בסוף לעוד אי קטן, דומה לזה ששקע, אך לא היו עליו כל מבנים או גנים או שטחים ירוקים והאי כולו היה רק מדבר ריק. שם עלה סלים האופה על החוף, והיה בוודאי מת מרעב לו לא טבעת המזל. |
| 163 |
כל המלחים התפלאו מכתר הזהב שלו ומבגדיו המלאכותיים ממשי המשובץ ביהלומים ופנינים. אך לפני שהסכימו להוביל אותו הביתה הוא נאלץ לתת להם את כל הדברים היקרים שהיו לו, כתר הזהב והבגדים המפוארים, ואבני חן ופנינים, והוא חזר לעיר שלו כסלים האופה, לא עני לגמרי, אך במצב לא טוב יותר מאשר היה קודם. |
| 164 |
הנה מה שקרה אתו. זמן מה הוא נשא את טבעת הברזל בכיס, ולא חשב כלל לענוד אותה. וזה מה שרבים מאתנו עושים עם חפץ פשוט שאיננו יודעים את ערכו. אך יום אחד הוא שם את ידו לכיס והרגיש בטבעת, ואז ענד אותה על אצבע, וזה מה שרק מעטים מאתנו עושים. אחר כך כבר לא הוריד אותה שוב. העולם נהג בנוחות בסלים הדייג. |
| 165 |
הוא לא היה עשיר, אך גם לא עני. לא היה עליז אך גם לא עצוב. היה לו תמיד מספיק והוא הסתפק בכך, כי תלונות, בקשות או בכי לא מוסיפות תבונה. הוא המשיך לחיות כמו קודם ודג את הדגים שלו במשך שבועות וחודשים. אך יום אחד עבר על יד חנותו של סלים האופה וראה את סלים יושב לפני החנות עם המקטרת שלו. |
| 166 |
האיש הזקן עלה לספינה וסלים עלה אחריו והם הפליגו בים. אנסה לקצר את הסיפור, כי לסלים הדייג קרה הכל כפי שקרה לסלים האופה. בבוקר הם הגיעו לאי ולעיר הבנויה על מדרון ההר. והארמונות היו לבנים ונהדרים, והגנים ומטעים יפים ונקיים כאילו אף פעם לא שקעו תחת המים שבוע קודם, וכמעט והטביעו את סלים האופה האומלל. |
| 167 |
היו שם אנשים לבושים במשי וקטיפה עם יהלומים ואבני חן, כמו שסלים האופה מצא אותם, והם קראו והריעו לסלים הדייג כפי שעשו זאת לסלים האופה. היו שם הנסיכים והאצילים והסוס הלבן, וסלים הדייג רכב עליו לארמונו ושם שמו כתר זהב על ראשו ומשחו אותו למלך, וחגגו ושמחו ורקדו בדיוק כפי שעשו לסלים האופה. |
| 168 |
וזה מה שעשה סלים הדייג: קודם כל הוא קרא אליו את האנשים החכמים ביותר שעל האי ובירר אצלם איפה נמצא האי המדברי הבודד שעליו נחתה סירתו של סלים האופה. וכשידע זאת כבר, שלח אל האי הזה המוני אנשים, בעלי מקצוע שונים, ובנה על האי הזה בתים וארמונות, ונטע גנים ומטעים, כמו אלא שסביבו, אך יפים וטובים יותר. |
| 169 |
וביום הראשון של היומיים הנותרים האלה הוא העביר את פסל האישה הנהדרת והעמיד אותו במרכז הארמון הנפלא שבנה. וביום האחרון עבר לשם בעצמו והשאיר אחריו רק את ההר המת והסלעים והבתים הריקים. כך נגמרו שנים-עשר החודשים. ואז באה חצות. גם כאן אורות הארמון כבו והכל היה שקט כמו מוות ושחור כמו זפת. |
| 170 |
ואחריו באו אבא עם האחים הגדולים. הצעיר העמיד את אחת האחים להבעיר אש, את השני לעבוד במפוח ובעצמו שפשף ידיים ולקח פטיש גדול בידיים. וכשהברזל הלבין נשמעו בנפחיה דפיקות כאלה שרק אוזניים לאטום. הנפח הצעיר חישל וחישל, דפק בפטיש עד שלא היה לו לא הצליח לחשל סכין יותר כוח בידיים אבל מה – מחרשה. |
| 171 |
אך מאחר שלא יכול היה לסמוך על דברי האחרים, נהג מדי פעם לצאת מארמונו, בחשאי ומחופש כאיש פשוט, ולהתהלך בין האנשים, לשמוע מה יש להם להגיד בעצמם על דרכו בניהול הממלכה. ובכן, בלילה אחד כזה, כשעבר לאורך חומות עיר הבירה והשדות הירוקים שבסביבה, הגיע לבית גדול ויפה על גדות הנהר. |
| 172 |
נכון, עד עכשיו הם התחלקו בכל, אבל כאן היה הדבר הראשון שיכול היה לשנות את החיים שלו, והוא לא יוותר על מחציתו לקבצן פשוט כמו האח שלו. לא הוא. הוא יסתיר את האוצר וישמור הכל לעצמו. לא הרחק ממקום בו הוא גר, על שפת הנהר, עמד עץ ערבה עתיק והאח בן המזל לקח את הארנק והכניס אותו לתוך ניקרה באחד הענפים היבשים. |
| 173 |
הוא חיפש וחיפש אך כבר לא מצא דבר. תוך כדי כך הגיע בערב לביתו של האיש העשיר ושם ביקש שיתנו לו קצת אוכל ואולי אף ילונו אותו לילה אחד. כשישב שם התחיל לספר את סיפורו העצוב. סיפר איך הסתיר את האוצר שלו לפני אחיו, איך האח שבר את הענף שבו היה הכסף מוטמן ואיך הוא מחפש כבר יום שלם אחרי האוצר האבוד. |
| 174 |
זה היה באמת מחיר זול מאוד והאישה נתנה לו את שני הפני, לקחה את כיכר הלחם והמשיכה הביתה. רצה המזל שיום קודם חסר לחם בביתה והיא שאלה כיכר דומה מהשכנה, אשתו של האדם העשיר. עכשיו, עם הכיכר שקנתה, היה לה כבר מספיק לחם בבית והיא עטפה את הלחם במפית ושלחה את בעלה להחזיר אותו לשכנתה העשירה. |
| 175 |
בלילה שאחרי זה קרה אותו הדבר; אף אחד לא התקרב לגורן ובבוקר ערמה של גרעינים נקיים הייתה מונחת על הרצפה. בלילה השלישי האיכר החליט לבדוק מי זה שעוזר לו כך. הוא הסתתר אחרי ערמת חציר, שכב שם וצפה. במשך זמן רב לא שמע ולא ראה דבר, אבל פתאום נשמע צליל הדיש והוא ראה גמד שהכה בתבואה במחבט. |
| 176 |
זמן מה היה שקט מוחלט והאיכר בוגינס התחיל כבר לעצום כמעט את עיניו, כשפתאום הרגיש שהגמד הגיע. האיש הקטן החזיק מחבט בידיו והתקרב אל ערמת התבואה. ואז ראה את חליפת הבגדים שנחה שם באור הירח. תחילה הוא עמד בשקט ואחר כך הניח את המחבט ולקח את הבגדים. הוא בדק אותם מכל צד ואז לבש אותם. |
| 177 |
האיכר התרגז מאוד. אשתו דאגה לתפור בגדים והאיש הקטן לקח אותם והלך לו, בלי לעשות מכה אחת כדי לגמול עליהם? אבל לא! הסיפור לא ייגמר כך! הדרך לחווה שלרגלי הגבעה עברה מעל נחל, ושם עמד גשר קטן. האיכר הלך אל הגשר והסתתר שם, כי חשב שאם הגמדים באמת עוזבים את חוותו, הם יעברו בדרך זו. |
| 178 |
ובאמת, לא זמן רב חיכה האיכר בוגינס כששמע צלילי קולות ובדרך הופיעה קבוצה גדולה של הגמדים. הם כולם נראו כמו האיש הקטן שהאיכר ראה בגורן, אבל אף אחד מהם לא היה מלובש. רק בסוף הקבוצה הלך גמד בחליפת בגדים והאיכר הבין שזהו הגמד שדש את התבואה שלו. ברגע שהגמד הגיע לגשר האיכר בוגינס נעמד לפניו. |
| 179 |
האדמה הייתה מכוסה בשלג טרי רך. גגות בתים נצצו בשלג וטיפות מים נפלו מהם בשקט. קרני שמש חמימים עברו דרך ענפי עץ הדובדבן הזקן ונפלו על כרית רבגונית המונחת תחת החלון. על הכרית נמנם חתול שחור ושמן. מדי פעם הוא פתח את עיניו והביט על הדרורים המקפצים בחצר. בחדר שיחקו פטיה ומרינקה. |
| 180 |
התחילה העבודה. בהתחלה גלגלו שלג לכדורים גדולים. תוך פחות מחצי שעה ובובת שלג יפהפה הייתה מוכנה. פטיה הביא קצת צמר גולמי מהבית והילדים עשו לה שערות. במקום עיניים שמו שני חרוזים כחולים. פטיה רץ עוד פעם הביתה, הביא צעיף ישן של סבתא ועטף לבובה את הצוואר, כדי שלא תצטנן. השמש כבר שקעה, באו דמדומים. |
| 181 |
בלילה תהיה סערת שלג. אם מישהו לא יספיק להגיע הביתה יקפא בדרך. אחר כך כולם התאספו בחדר מחומם היטב. אבא קרא עיתון עד שזה נפל לו מהידיים. היה עייף אחרי הנסיעה בקור. הוא נשכב ונרדם מיד. אמא השכיבה את הילדים וכבתה את המנורה. מיטות הילדים עמדו תחת החלון. כשרק האור כבה הם התרוממו והתחילו להסתכל לחושך הגן. |
| 182 |
הילדים השתתקו, הקשיבו לנשימה של אמא הישנה. אחר כך קמו, התלבשו ועל קצות הבהונות יצאו מהחדר. בחוץ נשבה רוח קרה כמו קרח. פטיה ומרינקה מצאו את הבובה רק בקושי. ניערו ממנה שלג, הקיפו בידיהם ובזהירות הביאו הביתה. השכיבו אותה במטבח סמוך לתנור, סחבו שמיכה מחדר השינה, כיסו אותה ורגועים נשכבו לישון. |
| 183 |
הארנבים הצעירים פרצו בצחוק, אטמו את פיותיהם בכפות. צחקו הארנבים הזקנים, חייכו הארנבים המבוגרים שהתנסו כבר בכפות של שועל או בשיניים של זאב ורק בקושי הצליחו להתחמק. איזה ארנב מצחיק! אך, כמה הוא מגוחך! ולכולם נעשה שמח. התחילו לדלג, לקפוץ, לרדוף אחד אחרי שני, כאיו השתגעו כולם. |
| 184 |
הרבה זמן רץ הארנב המסכן, רץ עד שלא נשאר לו כבר יותר כוח לרוץ. היה נדמה לו כל הזמן שהזאב רודף אחריו ועוד מעט יתפוס אותו בשיניו החדות. בסוף לא יכול היה כבר לנוע, עצם את עיניו ונפל אומלל תחת שיח כלשהו. והזאב בינתיים רץ בכוון אחר. כשהארנב נפל עליו היה נדמה לו שמישהו ירה לו בראשו. |
| 185 |
והוא ברח. הרי אפשר למצוא עוד ארנבים ביער, וזה נראה לו כזה משונה, קצת משוגע. הרבה זמן לא יכלו הארנבים האחרים להתאושש. היו ביניהם שקפצו תחת שיחים, אחרים הסתתרו אחרי גזעים של עצים, עוד אחרים ברחו למאורות באדמה. אבל אחרי זמן מה נמאס להם להסתתר ולאט, לאט התחיל האמיצים יותר לצאת, ואחרים אחריהם. |
| 186 |
והילדים צהלו. הוא היה איש טוב לב, חמשון, ותמיד דאג לאחרים קודם מאשר לעצמו. כשניכנס לצריף שבו גם לחם היה לפעמים דבר נדיר, תמיד היה מציע שישלמו לו בפעם אחרת, או לעתים היה כאילו שוכח על השולחן דבר פעוט כלשהו, כמו סליל חוטים... הוא לא היה איש עשיר, חמשון , רחוק מזה! אך היה לו לב טוב ונפש רחבה. |
| 187 |
תמיד ישנתי חזק ולילה היה עובר בשבילי כמו שנייה. עוצם עיניים ופותח עיניים. והנה הלילה עבר! פעמים אחדות השתדלתי לא להירדם. לחכות לאותו הרגע שבו הגרב הריק יתמלא בהפתעה. ולילה אחד אפילו התעוררתי. ומה ראיתי? ראיתי חדר ריק ומאיים, טפטים חומים עם פרחים, מנורת לילה קטנה על המזנון. |
| 188 |
בבקתה הזו חיה הילדה מרינה. היא בת שש. אבא של מרינה הוא שומר וצופה של חיות. הוא משקיף על הציפורים הבאות לחוף ומקננות ובים הוא צופה אחרי להקות דגים. אחרי הבקתה מתחיל יער. לפעמים העננים רצים מהר בשמיים, הים כועס והגלים מגיעים עד המרפסת. מרינה מפחדת ובורחת ליער. רוח הים מצלצלת בענפי האורנים. |
| 189 |
רחוק-רחוק על הגלים נראית נקודה שחורה. מעליה מתעופפים שחפים. כתב וצייר ג. סניגירב פינאגור כתב וצייר ג. סניגירב זו סירת דייגים. הסירה מתקרבת לחוף. אבא של מרינה במגפי גומי גבוהים ניכנס למים ומושך את הסירה לחול. מרינה שמה תחת הסירה בולי עץ עגולים, עוזרת לאבא למשוך אותה לחוף, מה שיותר רחוק מהים הרע. |
| 190 |
כמה הן יפות – התוכים האדומים והירוקים, הקוליברים בני כנפי זהב, הקיכלים כחולים ושחורים, העקעקים עם כתמים לבנים על כנפיים! ולזיקית לא היה אפילו מקור ולא נוצות. היא ישבה על ענף ומלמעלה הביטה על קרחת היער, שם הסתובבו חיות שונות. האריה, מכוסה בפרווה חומה. הפנתר במעיל מנומר וגם קופים בעלי שערות ארוכות. |
| 191 |
אחר כך קפצה מצבע לצבע עד שמצאה את עצמה בכחול. היא טיפסה עוד יותר גבוה והגיעה כבר לשכבה הסגולה. המשיכה לטפס מעל הגלים, עצמה את עיניה ושטה, שטה כמו בים עד שהגיעה לצבע אדום נוצץ וצבע כתום כמו של קליפת התפוז. נדמה היה לה שתוך כדי שחיה הזו היא נעשית פעם כחולה, פעם ירוקה או אדומה. |
| 192 |
אך כשבסוף הגיעה לרום הקשת היא לא הצליחה להיאחז שם והתחילה שוב לרדת. בשום אופן לא יכלה להיעצר וגלשה מצבע אחד לשני על הדרך המעוגלת של הקשת בענן. היא נפלה למטה, במקרה התיישבה על ניצן של פרג והתחילה להתנדנד בו הנה והנה, בלי להבין בדיוק מה קורה לה. ובאותו הרגע עברה מעליה קיכלי. |
| 193 |
ופתאום ראה בחושך דבר מה רץ על ארבע רגליים. מרוב החמדנות עיניו היטשטשו. היה נדמה לו שרץ כאן סיח. הוא קפץ על הגב הנמר ותפס אותו חזק בצווארו. והנמר לא הבין מה קפץ עליו, ולא יכול היה גם לראות מה קורה אצלו על הגב. הוא נבהל מאוד והתחיל שוב לרוץ מהר, כל כך מהר כפי שנמרים זקנים נבונים לא רצים מעולם. |
| 194 |
הזנבות שלהם היו ארוכים מאוד. כל כך ארוכים שהקוף יכול היה לעטוף את עצמו מספר פעמים בזנב וכך לחמם את עצמו ביום קריר. וזנב ארוך כזה הקוף הוריד לתוך הבור. בתחתית הבור ישב גונב הסוסים. הוא ניסה לצאת וטיפס על קירות הבור, אך אלה היו זקופים מאוד וחלקים וכל פעם הוא התחלק שוב למטה. |
| 195 |
הכל צריך להיות נקי, הסיפון, התקרה, המעקה וברזים שונים. כל יום המלחים מנקים, מגרדים, רוחצים כל הפינות של המעבורת שלנו. מירוק. קוראים לזה אצלנו – והנה, תבין מה קרה: הסנוניות התחילו לבנות קנים שלהן על המעבורת שלנו. איך אפשר כך? זו מעבורת ממשלתית ולא בית כפרי. ואנחנו התחלנו להלחם עם הקנים האלה. |
| 196 |
הפסקנו להרוס את הקנים וכאילו גם התיידדנו אתן. איפה שנמצאת המעבורת שלנו, בחוף ומעניין – הקווקז, בקרים או בים הפתוח, הסנוניות תמיד מוצאות דרך אלינו. לא קרה שאחת מהן תתעה. ואיך אנחנו יודעים? זה בגלל שהן מאכילות את הגוזלים שלהן. הנה, הבט. אחת הגיעה. אינני יודע אם זה אמא או אבא. |
| 197 |
ראית? שמה לגוזל שלה יתוש למקור ומיד חזרה לתפוס עוד יתוש. והנה עוד סנונית באה לגוזל שלה. ראית? אילו ההורים היו תועים ועפו לחוף קווקז או אילו חשבו מעבורת אחרת לזו שלהן, לא היו יכולות להאכיל את הגוזלים. כלומר הן מבחינות במעבורת שלהן. אינני יודע על פי איזה סימן. הרי לא לפי השם. |
| 198 |
לקרוא הן לא יודעות. הנה כמה קנים כאן ובכל אחד גוזלים, וכולם בריאים. עוד מעט יתחילו לעוף. אנו עוקבים אחריהם. וקרה אצלנו פעם דבר כזה: העמיסו את המעבורת ליד חופו של קרים. גוזל אחד קפץ מהקן, כנראה לפני זמנו. הזדרז כנראה. עף קצת ונפל למים. התחיל לדפוק בכנפיים, אוט-אוט ויטבע במים. |
| 199 |
הם נותנים להם תרופות כמו לבני האדם, מודדים חום ואם צריך גם עושים ניתוח. הווטרינר בדק את הכלב הקטן, ומדד לו חום. שלושים ותשע מעלות. בשביל בן אדם שלושים ותשע זה רע מאוד, ולכלב לא כל כך הרבה. רק קצת גבוה. החום הרגיל לכלב הוא שלושים ושמונה וחצי. הרגל לא שבורה ורק חבולה. אם נוגעים, הכלב מיבב. |
| 200 |
הרי אין בעולם כלבים שיודעים לקרוא! מה פירוש הדבר? אולי אני ישן ורואה זאת רק בחלום? התחלתי להסתכל טוב יותר. והנה מה העניין! זבוב הולך על המודעה והלב עוקב אחריו! הסתכל, הסתכל ופתאום קפץ כדי לתפוס את הזבוב! הזבוב, כמובן, עף והכלבלב בא אלי ומניע חתול במגפיים תיאטרון בובות בזנבו! סימן שהבריא. |
| 201 |
ההורים שלכם יכולים אולי לחשוב כי זה מוזר שידיד שלי הוא דווקא עכבר. אבל אתם, ילדים, בוודאי מבינים זאת. נכון? כך חשבתי. זה קרה לפני קצת יותר משבוע, אחרי מסיבת העכברים מופלאה וקסומה של ראש השנה. אני ביליתי את ראש השנה עם ידידי הישן והיקר מר בני הגירית. הכל היה פשוט ושקט. בני הכין עוגה וקצת כעכים וחלב. |
| 202 |
הם ירדו בגרם המדרגות הארוך, נכנסו לאולם, ותוך זמן קצר התחילו, כמו גם שאר עכברים שמחים וחברותיים, להתכבד בפרות טעימים ובאגוזים שנפרשו לאורך שולחן ארוך וצר, התזמורת נגינה על כינורות הקטנים שלה, אותם כיוון עוד בבוקר העכביש רוני, ומקהלת של שישה עכברים שרה בתאום מופלא, כך שגם הצלילים באולם היו ללא דופי. |
| 203 |
הוא ליקק את שפתיו הקטנות כשחשב עליה, ואז דחף את השמיכה בה היה מכוסה וקם ממיטת הקש הנוחה שלו. הוא פתח את ארון הבגדים ובחר מהר את מעילו הכחול והצעיף האדום. התלבש במהירות ובהתרגשות רץ לאורך הפרוזדור הארוך וצר אל הסלון. כאן עמדה מילי אשתו שבדיוק חזרה מטיול הבוקר שלה, שם קטפה כמה פרחים קטנים. |
| 204 |
היא הורידה את כפפותיה הורודות הקטנות והייתה מסדרת את הפרחים באגרטל קטן שעמד על שולחן האוכל. מילי הייתה מופנית אל טילר בגבה ולא ראתה אותו, והוא התגנב בשקט מאחוריה, יצא מהבית ורץ דרך היער לכוון ביתו של פרנקי האיכר. בדרך הוא עבר ליד פרדי השועל, שהלך אל בני הגירית לארוחת בוקר של דבש ואוכמניות. |
| 205 |
הוא היה כבר לוחץ על ההדק אילו טילר לא היה פתאום קופץ על ראשו ומסיח את תשומת לבו. פרדי הספיק עוד להשתחל בין רגליו וברח דרך הדלת. טילר רץ אחריו. הם רצו מהר כמה שרק יכלו ושמעו איך האיכר פרנקי יורה אחריהם. עוד לפני שהם הספיקו להגיע ליער הכדורית עופרת אחת פגע ברגלו האחורית של פרדי. |
| 206 |
הזנב נשאר כנראה במלכודת העכברים בבית האיכר. מאוחר יותר הם הגיעו אלי הביתה לשתות תה. טילר התאבל על זנבו ובכה מרות כל הערב. מרגלו של פרדי הוצאתי כמה כדוריות עופרת וחבשתי את הפצעים שלו ושל טילר. בדיוק כשטילר בכה לתוך הממחטה שלי נשמעה דפיקה בדלת. עמד שם בני הגירית עם מריצה מכוסה בד ועם חיוך רחב על פניו. |
| 207 |
היא האכילה אותו בכף, בטיול החזיקה את ידו ובבוקר הלבישה אותו בעצמה. יום אחד התעורר פטיה במיטתו. ואמא התחילה להלביש אותו. היא הלבישה אותו והעמידה ליד המיטה. אבל פטיה נפל. אמא חשבה שהוא מאד והעמידה אותו שוב על רגליו. והוא מיד נפל. אמא השתוממה והעמידה אותו בפעם השלישית, אבל הילד נפל שוב. |
| 208 |
קראו לה נסיכה ורד. כל ערב, בדמדומים, הנסיכה ורד הייתה יוצאת למרפסת ומחאה כף. אז, משום מקום הייתה מופיעה ציפור זהב ומתיישבת על כתפה ומיד שערות הנסיכה זהרו והאירו את השמיים באור אדום. הציפור שרה אז שיר קסום, הנסיכה הצטרפה אליה בשירה וכולם בממלכה היו נרדמים וחולמים חלומות מתוקים עד השחר. |
| 209 |
היא מילאה קערה במים ופיזרה עלי כותרת של ורדים אדומים עליה. ואז טבלה את שערותיה במים והן הפכו מיד לאדומות. באותו ערב, כשהציפור ישבה שוב על כתפה של הנסיכה, השערות האדומות האירו את השמיים בזוהר אדום כמו קודם. הנסיכה שרה את שיר הערש שלה וכולם בממלכה נרדמו וחלמו חלומות מתוקים עד השחר. |
| 210 |
הצער שלה היה כה גדול שעיניה התמלאו בדמעות. דמעה אחת נפלה מהמרפסת לאדמה למטה. ובאותו הרגע עבר שם נסיכך צעיר ויפה. הוא עצר תחת המרפסת של הנסיכה, הוציא קופסה קטנה ומתוכה שערה אדומה בודדת. הוא התכופף ושם את השערה על הדמעה של הנסיכה. ואז קרה נס. השערה האדומה הפכה לשיח ורדים אדומים. |
| 211 |
כולם שמחו כששמעו את החדשות. הנסיכה והנסיך נישאו עוד באותו היום. כשהמכשפה המרושעת ראתה שהכישוף שלה התבטל שוב התחילה להתנפח מרוב כעס, עד שבסוף התפוצצה לאלף חתיכות. מאז בכל גינות הממלכה שתלו ורדים אדומים והנסיכה המשיכה כל ערב לשיר את שיר הערש שלה, כדי שכל הנתינים יירדמו ויחלמו חלומות מתוקים עד השחר. |
| 212 |
ומאחר שהארנק שלו היה ריק לרוב, יאסיק לעתים קרובות חלם איך למלא אותו, אבל ביושר. באותו הזמן התהלכה בווארשה אגדה שבמרתפי המצודה הישנה של נסיכי המחוז, ששרידי החומות שלו אפשר לראות עוד היום ברחוב טמקה, נמצא אגם קטן. ובאגם זה שוחה ברווזה בעלת נוצות זהב – בעלת הקודמת של המצודה. |
| 213 |
הנה מזל! הצלחה! אבל איך להביא את זה הביתה? איך לשמור מקשקושי אשתו? היא הרי מיד תספר לכולם ועוד תגרום לצרות. התלבט הזקן ואחר כך שם את הסיר חזרה באדמה וחזר הביתה. למחרת הוציא לביבות שהיו במזווה, לקח אותן ויצא ליער. בדרך צד ארנבת ודג זאב מים. הלך בין העצים ותלה את הלביבות על הענפים. |
| 214 |
היו לו עדרי איילים רבים, אך העושר הגדול שלו היוותה בתו, איגל היפהפה. האב אהב מאוד את בתו ולא נתן לה לעזוב אותו. ואיגול מעולם לא ראתה אנשים. היא רצה על סלעים יותר טוב מאיילי ההרים, טיפסה על הסלעים הגבוהים, בקשת שלה צדה בקלות ציפורים וחיות בר, רכבה על איילים והאיילים הבינו אותה ונשמעו לה. |
| 215 |
ארזים ואורנים ענקיים עמדו בשקט ופחדו להניע ענפים. איילי ההרים הפראים נעצרו בהישמע שירת איגול, ואפילו הנחלים היו מפסיקים את צלצולם השמח. וכך גדלה איגול, בלי לדעת מה זה עצבות. פעם הגיע אל סאיאן צייד צעיר, מהשבט החי בעמק. הוא הביא לזקן עורות יקרים של צובולים, כדי לקבל תמורתם איילים שמנים. |
| 216 |
סאיאן ישב באוהל שלו, עישן את מקטרתו הארוכה ובשתיקה הביט על המתנות הרבות הפרושות לרגליו. ואז בפתח האוהל נעמדה איגול. היא הביטה בעיניה היוקדות על הצעיר הנאה והתאהבה בו. גם האורח הצעיר לא היה עיוור. ולמרות שראה בחורות יפות רבות, אך כזו, כאילו עשויה מאור השמש והירח, הוא ראה לראשונה. |
| 217 |
יום שלם בילה הצעיר אצל סאיאן הזקן, ולמחרת לקח איילים אחדים ויצא לדרך. לשווא ביקש מסאיאן לתת לו את בתו. זה סירב ולא מוכן היה לשמוע, ורק בדריכות עקב אחרי איגול. הצייד הצעיר עזב כבר מזמן והשאיר את איגול בעצבות. עכשיו בשיריה היה רק כמיהה לבני אדם, לצייד האמיץ מהעמק. סאיאן לא יכול היה להחזיק את בתו. |
| 218 |
בשבילי חיות פראיות היא ברחה מאבא, אך הזקן השיג אותה והחזיר לאוהל. הרבה זמן נשארה איגול בדיכאון, עיניה לא ייבשו מדמעות. חיות וציפורים בכו כששמעו את שיריה המרים... בהרים שלנו יש אגם שהמים בו קרים וצלולים כמו דמעה. אומרים שאיגול היפה קפצה לתוכו מסלע גבוה, וסאיאן החמור והרע זרק את עצמו אחריה. |
| 219 |
איוון שם את השק על כתף ויצא בדרך לטחנה. הדרך הייתה ארוכה, איוון התעייף והחליט לנוח. הוא הוריד את השק ושם אותו על הארץ, אך השק, שהיה כבר שחוק מרוב שימוש, נקרע וכל הגרעינים נשפכו על הארץ. איוון המסכן התחיל לחשוב איך יוכל לאסוף את הגרעינים, אלא שאז באה רוח שובבה, תפסה את הגרעינים ופיזרה את כולם בשדות. |
| 220 |
בחצות הלכתי לגן. הירח המלא, צהוב-אדמדם, האיר בגן כמו בקרני השמש. אפשר היה גם לראות בבירור את האיש על הירח שלגלג עלי. לפני שהגעתי לבריכה ראיתי משהו מוזר יוצא שם. התקרבתי קצת. יצור משונה, חצי צפרדע, חצי אדם עמד על עלה גדול של שושנת מים. לבש מעיל מבריק ועל ראשו ראיתי כתר זהב. |
| 221 |
פעם הבולבול, הצב, הסנאי והארנב הלכו הביתה בחורף ובנקרה שבעץ נשארו רק הדביבון, האופוסום והעורב השחור הזקן. מובן שהאחרים באו מדי פעם לבקר אותם וכך עשה גם מר כלב שהתיידד כבר עם דיירי הנקרה. מר כלב סיפר להם הרבה דברים שאותם לא שמעו קודם ואלה היו הדברים אותם הוא למד בביתו של מר אדם. |
| 222 |
לכן החליטו לעשות כך. הם דיברו על כך הרבה ומר אופוסום בירר היטב את הפוזמקאות שלו כדי למצוא את הגדול שבהם, ומר עורב עשה לעצמו זוג אחת רק למטרה הזו. מר דביבון אמר שלא ראה אף פעם שמר עורב עושה לעצמו פוזמקאות גדולים כאלה, אך מר עורב אמר שהוא נעשה כבר זקן ולכן הוא זקוק לבגדים גדולים יותר. |
| 223 |
הם לא סיפרו את הדבר בהתחלה לאף אחד, אבל בסוף הם אמרו למר כלב מה שהם רוצים לעשות, וכשמר כלב שמע זאת הוא רצה מיד לצחוק. כי מר כלב ידע שסנטה קלאוס הולך רק לביתו של מר אדם וחשב שזה יהיה משעשע אם דיירי הנקרה שבעץ יתלו את הפוזמקאות שלהם ולא יקבלו דבר. אבל אחר כך מר כלב חשב עוד קצת. |
| 224 |
היה מסובך להשיג את כל המתנות ולהכין את התלבושת של סנטה קלאוס. אבל הוא מצא קצת צמר גפן ארוך בסככה של מר אדם, והכין לעצמו זקן לחיים לבן, ושם קצת על שולי המעיל שלו ועל קצוות של בתי ירכיים וגם סביב הכובע הישן שלו. ואז לקח גם שק ישן שמצא בסככה והתקין אותו על גבו, בדיוק כפי שראה זאת על הציורים של סנטה. |
| 225 |
חוץ מזה הייתה לו גם מקטרת לכל אחד מהם וגם חבילת טבק. מר כלב גר אצל מר אדם ולכן לא היה תבינו – צריך לקנות לעצמו הרבה דברים, וכך חסך הרבה כסף. היו לו בשק עוד הרבה יותר מתנות, אבל אני כבר לא זוכר מה הן היו, ובכל אופן כשיצא לבוש כמו סנטה קלאוס השק שלו היה כבד למדי והוא כמעט והצטער שלקח כל כך הרבה מתנות. |
| 226 |
הוא לא שמע דבר מלבד הנשימות של מר עורב, מר דביבון ומר אופוסום. הוא לא רצה שיתפסו אותו ולכן עלה במדרגות בזהירות רבה וכמעט שפרץ בצחוק כשהגיע לאולם הכניסה. כי שם ראה את הפוזמקאות תלויים יפה בשורה , כל אחד עם כרטיס עם שם המסביר למי הוא שייך. ואז שוב הקשיב, לרגע עצר את נשמתו כי חשב שמר אופוסום דיבר. |
| 227 |
הוא היה כה עייף שבכלל לא חשב על חזרה הביתה, ובסוף מר כלב נרדם חזק בתוך הכורסה שבה ישב, לבוש בבגדי סנטה קלאוס. כך הוא ישן שם כל הלילה, עם השק הריק בידו ועם הפוזמקאות מולו, ואפילו כשעלה כבר השחר הוא ישן וישן, כל כך עייף היה. ואז נפתחה דלת חדרו של מר אופוסום וזה הוציא את ראשו. |
| 228 |
ואז מר כלב התעשת והתחיל לצחוק כשחשב איך הצליח להטעות אותם. וכשהם שמעו את הצחוק של מר כלב מיד הכירו אותו, וחזרו ובאו עליו. הוא היה צריך לספר להם מה הוא עשה והכל. הם רוקנו את הפוזמקאות על הרצפה והתחילו לאכול חלק מהמתנות ולבדוק את האחרות, עד ששכחו לגמרי על ארוחת בוקר, בדיוק כמו ילדים בחג המולד בבוקר. |
| 229 |
שם היא שינתה את עצמה. אישה זקנה ומרופטת לבשה צורה של גברת מסודרת ומכובדת. התרחצה היטב ומרחה פנים וצוואר כדי לרכך את העור, התבשמה ולבשה בגדים כה יפים שנשים רבות היו מקנאות בה. אחר כך הלכה באיטיות בדרך אל החנות מלאה סחורה יקרה. הסוחר הצעיר הרגיש מיד בלקוחה העשירה ובא לקראתה, משתחווה, מחייך, מוכן לשרת. |
| 230 |
הוא יצא כדי להביא ניר אריזה. הזקנה ניצלה זאת ונגעה בבדל הסיגריה בפיסת המשי החתוך. מיד אחר כך התחילה לנשוף על הבד המעשן ולהתנצל על רשלנותה, שהיא התוצאה של הדאגות. ושוב התלוננה על הבן, שבמקום למצוא לו בת מתאימה מנסה להתקשר עם אישה נשואה. לסוחר לא נשאר אלא לבטא שוב את השתתפות בצרתה. |
| 231 |
הוא רצה להכין לה מידת משי נוספת, אך הזקנה לא הסכימה. למזלה החור בבד היה רק בקצה ואפשר יהיה לחתוך את הבד סביבו. הסוחר לא התעקש, סגר את העסקה והזקנה שמה את החבילה תחת הצעיף שלה והלכה מהחנות. היא הלכה עוד קצת בדרך, עד שהגיעה לבית שבו חי סוחר המשי. שם דפקה בדלת ואשתו של הסוחר יצאה לקראתה. |
| 232 |
לא הצלחתי עם חתיכת המשי שקניתי אצלך. בהתחלה שרפתי בה חור, ואחר כך שכחתי אותה כשנחתי אצלך בבית. אינך יכול לתאר לעצמך איך כעס עלי הבן שלי. הוא התכוון לתת את הבד במתנה לאהובה שלו אתמול בערב. כשהלכתי מכאן אתמול כמעט וקיבלתי מכת שמש. חיפשתי מקום בו אוכל לשתות קצת מים. למזלי שמתי לב לאיזה בית נכנסתי. |
| 233 |
מלבד אבא זקן לא היו גברים בבית. מי יכול היה ללכת לטייגה, לצוד חיות לבשר? מי יכול היה ללכת לנהר אמור לדוג דגים? האחיות למדו בעצמן לצוד. אבא זקן הכין להן קשת טובה וחצים חדים. האחיות למדו בעצמן לדוג דגים באמור. אבא זקן הכין להן רשתות טובות. עבר זמן, אבא ואמא הזקנים נפטרו. האחיות נשארו לבדן. |
| 234 |
לאגה והמשרתת הוציאו בזהירות את התיבה העצם מתחת לראשה. מצאו מכתש גדול ועלי חזק. התרחקו מהבית הקטן והתחילו לכתוש את התיבה במכתש. כתשו הרבה זמן ועשו מהתיבה אבקה. אבל נשארו עוד חתיכות קטנות. אותן הן פזרו מסביב והחתיכות האלה הפכו לזבובים ויתושים, והתפזרו באוויר. בנות חזרו לחדר ומצאו את הצמה הגזורה. |
| 235 |
וכשהוא ניכנס אמא רק הסתכלה עליו וחייכה, כאילו רוצה לומר שעכשיו יכולה לעזוב אותו, כי כבר השיג את השכל ויוכל לדאוג לעצמו. ואז מתה. והוא ישב, וככל שחשב יותר כך הרגיש רע יותר. הוא ניזכר איך אמא טיפלה בו כשהיה תינוק, ועזרה לו בלימודים, ובישלה לו ארוחות, ותיקנה את הבגדים שלו וסבלה את הטיפשות שלו. |
| 236 |
החאן פתח את האגרוף וכולם ראו שהוא מחזיק אגוז. הניחוש הזה עוד יותר סיקרן את החאן והוא רצה עוד לבדוק את התבונה של האחים. לכן הזמין אותם ללון בביתו והושיב אותם לארוחת ערב טובה. אחרי שהאחים אכלו הובילו אותם למקום שינה. אבל החאן הבין שהאחים לא יירדמו מיד ורצה לשמוע את שיחתם. |
| 237 |
החאניה ילדה בת והמשרתת בן. אך החאן הזקן היה אחרון ממשפחתו ולא היו לו יורשים ולכן החאניה החליפה את התינוקות ולקחה לה את הבן ואת הבת מסרה למשרתת. וכך דברים של האח השלישי התבררו נכונים, למרות שלחאן דבר היה קשה להשלים אתם. ואז החאן החליט לבדוק גם את נכונות דבריהם של האחים האחרים. |
| 238 |
לא הייתה לו אישה ולא ילדים אלא רק נכדה קטנה שאת פניה הוא לא ראה מעולם. הוא שנא אותה מרות כי בתו האהובה מתה תוך לידתה. וכשמטפלת זקנה הביאה אותה אליו הוא נשבע שהיא יכולה לחיות או למות כפי שתרצה, אך הוא לא יביט על פניה כל עוד הוא חי. הוא ישב ליד חלונו, הביט החוצה לים ובכה מרות על מותה של בתו האהובה. |
| 239 |
שערותיו הלבנות וזקנו גדלו מעל כתפיו, התפתלו סביב כיסאו וזחלו לתוך חריצים ברצפה ודמעותיו שנפלו על אדן החלון חרטו תעלה באבן ובנחל קטן זרמו לים הגדול. בינתיים נכדתו גדלה בלי שיהיה מי שידאג לה או ילביש אותה ורק המטפלת הזקנה נתנה לה לפעמים שאריות מהארוחה או מעיל קרוע ישן מארגז הבגדים הזרוקים. |
| 240 |
והים הזה הגיע. מהבוקר המשרתות התחילו להלביש ולקשט את הנערה. אחת קלעה את הצמות השחורות שלה וקישטה אותן בפנינים. שנייה הלבישה אותה בשמלת משי זהובה. שלישית השחילה פנינים למחרוזות גדולות ותלתה אותן על צווארה, על ידיה ועל רגליה. וכל המשרתות דיברו על המחזרים שבינתיים התאספו בחצר. |
| 241 |
אני חייט מעולה ואוכל לתפור גלימה טובה בהרבה מזו שאתה לובש כעת. אני גם נפח טוב ואוכל תוך שעה לפרזל את כל הסוסים שבעדרים שלך. אני גם טבח, ואוכל להכין לך ארוחה כזו שעוד מעולם לא אכל אף איש עשיר. בלי גמלים, בלי סחורות ובלי חיילים אוכל להפוך עשיר יותר מכל המחזרים האלה, כי האוצר שלי הוא בידיים ובידע שלי. |
Комментарии